פרשת וירא. אל תשלח ידך אל הנער. אל תשלח ידך אל האיש. רשמים מהכיכר.

אל תשלח ידך אל הנער. אל תשלח ידך אל האיש. רשמים מהכיכר.
צילום:עידו גרומר.צלם מעולה, חפשו אותו בפייסבוק

אני חוזרת עכשיו מכיכר העיר, הקרויה על שמו של יצחק רבין, ראש הממשלה שנרצח לפני 16 שנה. שנרצח. ראש ממשלה, במדינת ישראל. בידי יהודי. מה קרה? מה שקרה זה שאיש אחד לא הסכים עם איש אחר אז הוא רצח אותו. והיו אנשים רבים בכיכר הערב. לא רבים כמו פעם, אולי עייפים מלדרוש צדק חברתי, אז שמישהו אחר ידרוש עכשיו דרישת שלום.
בא לי לשאול את עצמי ואת מי שהיה בכיכר, ואת כל אלה שלא באו – מה אנחנו באמת עושים ביומיום למען ערך הדמוקרטיה- במשמעות היומיומית של הערך. ביכולת האמיתית של כל אחד לחיות במציאות של ריבוי דעות, ריבוי עמדות, ריבוי ערכים ואורחות חיים. ביכולת לחיות ליד ועם מישהו שחושב אחרת, ולא לנסות כל הזמן לשכנע למה אני צודק או למה חשוב וכדאי שכולם יחשבו כמוני. ובטח שלא לרצוח אותו, להכות אותו, לשנוא אותו, לצעוק עליו, לפגוע בו, לרסס לו בחדר המדרגות מסרים של נאצה, ללעוג לו, לצחוק עליו, לדבר עליו מאחורי הגב, לגרום לו להרגיש אידיוט, או טועה. אולי שכל אחד יכתוב חיבור קצר בנושא ויגיש למי שאחראי כאן, או לפחות יקדיש לכך כמה דקות של מחשבה.

פרשת השבוע היא פרשת "וירא". אחד הטקסטים המרכזיים, הקשים, הוא טקסט שנתנו לו את השם הידוע "עקדת יצחק" (בראשית כב) לעקוד פירושו לקשור. עקידת יצחק- רק עקדה. לא רצח. רק כמעט.

האם אברהם שרק בפרשה הקודמת נפרד מלוט כדי לא לריב על האדמה שה' הבטיח לו, הוא אותו אברהם שכמעט והרג את בנו בשם האמונה?

חכמי המשנה, נתחו ומצאו שאברהם עמד בעשרה נסיונות. הראשון- "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.." והאחרון- עקדת יצחק. "וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ..."

חז"ל דרשו את הדמיון בין שני הסיפורים - בשני הסיפורים מופיע הביטוי "לך לך", בשני הסיפורים מופיעה הדרגתיות בתיאור (ארצך מולדתך בית אביך<> בנך יחידך אשר אהבת את יצחק) ובשניהם יש אי בהירות לגבי המקום אליו צריך ללכת.

אני מבקשת להתעכב על השוני. וברשות חז"ל- לא בקטגוריות של לשון, סגנון ועלילה. אלא על השוני בדמות. באיש. באברהם.
לשמוע קול אלוהי שאומר "לך לך" ולפעול בהתאם לצו- זה דבר אחד – פתאום קם אדם בבוקר ושומע קולות ומחליט ללכת. וגם אם זה קשה להיפרד מבית אביך- לאברהם יש אמת פנימית ואבא שלו יתמודד איתה. המחיר שאברהם היה משלם היה מחיר של הונאה עצמית. וכדי להיות שלם עם עצמו הוא היה צריך ללכת. ואבא שלו-צריך היה להתמודד עם זה שלילד יוצא חלציו, יש רצונות, מאווים, וקולות משלו שהוא שומע. זה הריקוד העדין שכולנו רוקדים בין לפעול כל אחד לפי האמונות שלו לבין הדרישה שלנו מהאנשים סביבנו לספוג את מי שאנחנו – בשם האהבה, החברות, המשפחתיות. וכשזה מוגזם אנחנו קצת דורכים אחד על השני- ומעירים, ומבקשים סליחה, ונעים לצלילי המוסיקה, ולומדים לחיות בשלום. הרי אי אפשר לאיים בסכין על בן משפחה בשם הרצון שהוא יאמין במה שאתה מאמין וילך בדרכך. לא ככה, אברהם?

אבל לקחת את החיים של הבן שלך כי אתה שומע קולות – זה כבר דבר אחר. חוסר ההגיון, האבסורד, הכאב, הצער, הפשע- שאברהם עלול היה לגרום לבנו, לאשתו, לעצמו- בלתי נסלחים. הרי אברהם הוא לא מי ששומע תמיד לקול האלוהי, בלי מחשבה ושיקול דעת. הרי בסיפור סדום ועמורה אברהם רב עם אלוהים. ובסיפור עם רועי לוט, אברהם פועל במנוגד להבטחה האלוהית- ונותן ללוט חצי ארץ, רק כדי שיהיה שלום.

אבל אני לא מאשימה את הקול האלוהי. אני מאשימה את מי שהקשיב לקול האלוהי והיה נראה לו שזה רעיון מצוין לשחוט את הבן שלו. אני חושבת שבניסיון הזה אברהם נכשל. זה קול פנימי, אישי, שבטוח בצדק שלו. בטוח עד כדי אחיזה במאכלת ויכולת להרוג אדם אחר בגלל מה שאתה מאמין בו. הוא אמנם הבן שלך- אבל הוא לא אתה. ואתה לא יכול להחליט עליו, כמו שאומרים החמודים שמנסים להסביר שהם יישות עצמאית ושיש להם רצון משל עצמם. כשם שאבא שלך, אברהם, נתן לך ללכת והבין שאתה איש עם צרכים וקולות, כך גם יצחק, הבן שלך- הוא לא כלי כדי להביע אמונה. תאר לעצמך, אברהם, שאבא שלך היה שומע קולות, אי שם באור כשדים, ורודף אחריך עם איזה פסל, או פטיש, או מאכלת ביד, כשאתה צועד נחוש ב"לך לך" שלך?! צועק:אברהם,מה אתה עושה בוא הביתה, מיד, או שאני שוחט אותך! תאר לעצמך...

בוא נקבע שבשם הסבלנות כל אחד יחליט על עצמו ויפסיק להקריב אחרים, לעקוד אחרים על מזבח האמונה והקולות . באמת הייתם רוצים שכולם יחשבו כמוכם? בוא נקבע שמותר לכל אחד לחשוב שהוא צודק, ואם אנחנו חיים באותה דירה, באותו בניין, אותה שכונה, אותה עיר, אותה מדינה- מותר לנו גם לנסות לשכנע אחד את השני. אפשר גם להינות מריבוי הדעות, ולחשוב שאולי גם האחר יכול לתרום למארג- לראות בשונות יתרון. ואפשר גם ממקום של כבוד וצניעות- לקחת בחשבון את האפשרות המערערת שאולי יש צדק במה שאומר מי שמולי. לא צדק מוחלט, חלילה, ולא על חשבוני, חלילה. אבל אולי יש משהו במה שמישהו אחר אומר. ואם צריך לקבל החלטה משותפת- נקבל. בדרך שתשאיר את כולנו בחיים. ולא מושפלים או מובסים או שונאים, או מובלים הביתה, כשכפיסי עץ עדיין תקועים אולי בגב מהשכיבה על הגזעים, ופרקי הידיים אולי עדיין חרוכים מהידוק החבלים.

אל תשלח ידך אל הנער. אל תשלח ידך אל האיש, אל תשלח ידך אל האישה, כי לא הורגים בשם הצדק והאמונה.

שיר לשלום, מירי אלוני והשרים בכיכר, צילום מאתמול, 12.11.2011.