פרשת בראשית. בעצב תלדי בנים. בשמחה, בשמחה.

פרשת בראשית. סיפור גן העדן.

(אדם וחוה, קלימט)

 

נתחיל בתודה-

תודה לכל מי שקורא ומגיב באפיקים שונים לאורך השנה. אני כותבת זו השנה הרביעית את בלוג פרשת השבוע. כותבת לעצמי ומשתפת. אז תודה לשותפים שעצם היותכם קוראים - בארץ ובעולם- הופך את הכתיבה לאתגר של מחוייבות, חידוש, דיוק ועניין. אז תודה לכל הקוראים- בפתחו של מחזור נוסף, מי יודע כמה, של קריאה בתורה.

נתחיל מבראשית?
פרשת בראשית...
תארו לעצמכם שהאדם והאישה לא היו אוכלים מפרי עץ הדעת. מה היה אז?

חושבת יחד אתכם...

הם היו ממשיכים לחיות בגן העדן לנצח.  ערומים ולא מתבוששים.
הם לעולם לא היו נבוכים או מתביישים בעירום- כי לא היו מבינים מהו ומה אפשר לעשות עם כל העירום הזה.
מעולם לא היו מבינים את ה׳דעת׳, אם לא היו אוכלים אותה- מה עושים עם איברי המין, הרביה, ההנאה, הדעת.
לאישה לא היו קוראים חוה, כי היא לא הייתה אם כל חי.
מעולם לא היו להם ילדים.
לעולם הם לא היו מתים. אוכלים מכל פירות הגן.
לא מזיעים בשביל הלחם, לא בעצב תלדי בנים.

ואנחנו? גם לא היה אנחנו. אין אנושות.

רק שניהם בגן העדן. לנצח נצחים.

לעולם זוג, אדם ואישה, בני אלמוות בגן העדן.

 

מתאים לכם? הייתם רוצים? גם אני לא.

ונדמה לי שגם לאלהים זה לא ממש התאים....

נדמה לי שהתכנית של אלהים הייתה שאדם והאישה יאכלו מהעץ,  וימותו, ויולידו ויגורשו מגן העדן.

איך אני יודעת?

משערת:

אחרת למה ברא להם את איברי הרביה, שהרי היו להם, גם אם לא התבוששו (זאת הברקה של תלמידה שלי- לא שלי).

אחרת, למה שם מלכתחילה את עץ הדעת שם ? אם אלהים לא היה רוצה שיאכלו לא היה בורא את העץ, ולא היה אוסר. פשוט לא היה. אבל יש עץ, ויש פיתוי. וכשיש פיתוי מישהו מתפתה.  

ויש גם המשך- מה יקרה אם תאכלו ממנו: "...כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב 17)

 

עונש? איום? אזהרה? אפילו לא. פשוט יידוע.

ואז, יחד עם המוות- באה גם הילודה. שהרי עד שלא היה מוות - לא הייתה יכולה להיות ילודה. אין ילדים בעולם שבו האנשים הם בני אלמוות.

ולכן - בעצב תלדי בנים. זה לא עונש. זאת התוצאה.

כמו שמעכשיו - כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

מעכשיו יש ילודה ויש מוות.

אז למה בעצב? למה בצער?

 

הו! עצב אינו צער.  עצב- מלשון עיצוב.

 

 

יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי, יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי" – איוב י 8

קהלת י9: "מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם, בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם

 

העצב הוא עיצוב, הוא יצירה, ולכן פעמים רבות גם מופיע ככינוי לפסל, לאל=

ישעיהו י11: "הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ, כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ-

כלומר- לאישה נאמר שבעצב- באלוהות היא תוליד בנים. אין פה צער, כאב, קושי- אלא מתנת כח אלהי שניתנה לאישה, כח של בריאה ויצירה. ומעתה, משתנה שמה של האישה ל"חוה" : " וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה:  כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי. " (בראשית ג 20 )

 

אז?

אז למה היה צריך את כל הסיפור הזה? נדמה לי שהיציאה מגן העדן אינה טעות, אלא העברה של הכח האלהי של הבריאה מהאל אל בני האדם, אל האישה.

 

לא בעצב, אלא בשמחה, באהבה, בחיוך, בחדווה, בנשיקות ובחיבוקים.

בהתרגשות שאי אפשר לתאר של רגע האלוהות של הלידה. איך ברגע העובר הופך לתינוק, נושם, עם פנים, ושם וצורה. ומתיקות אינקץ ואהבה אינסופית. בעצב. בשמחה.

 

שבת שלום.
מזמינה ללמוד איתי בעלמא, בית לתרבות עברית. 5 שיעורים על תמונות קצרות. מהתנ"ך.
מפגש ראשון ב 22/10. פרטים והרשמה בקישור.
http://alma.org.il/event.asp?pageid=105&id=296

לעומר שלי. השיר הכי יפה בעיני של אמא לבן. כבר בן ארבעה חדשים הפלא שלי.

 

משה קבור בין דפי ספר התורה

(משה מביט מהר נבו- נחום גוטמן)

מקום קבורתו של משה[1]

משה קבור בין דפי ספר התורה. הוא מת על הר נבו. מסתכל על כל הארץ. הארץ אשר נשבע ה' לאברהם ליצחק וליעקב. וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. (דברים לד)  ובתחילת ספר יהושע יתחילו להתארגן כולם, כדי לעבור את הירדן לכיוון הארץ המובטחת. ורק משה הולך את כל הדרך חזרה במדבר. הפעם הוא לא צריך לעשות את כל הסיבובים של הארבעים שנה עם כל העם מאחוריו. דווקא בדרך חזרה, כשהכי לא בא לו לחזור, הוא צריך למהר. אם לדייק, יש לו רק 12 שבועות למהר ולהגיע לתחילת ספר שמות ולהתמקם בתיבה עד שימצאו אותו ויתחיל כל הסיפור.

הוא הולך במדבר לבדו. נעצר במקום בו נאם את נאומו הגדול של ספר דברים. מתסכל סביב וריק. רק החול נושא את זכרון המוני האדם שהיו כאן. קחו לכם חוקים, קחו. תיישמו אותם בלעדי, בארץ המובטחת. הנה כאן עמדתי מול ה' והתחננתי. התחננתי בפני ה' שייתן לי להיכנס לארץ, וה' לא הסכים. למה לא הסכים? תיכף נגיע לסלע. משה ממשיך, צמא ורעב, אבל הוא לא יתלונן. לא, הוא לא ישראל שיבכה, הוא לא יתחנן שוב.

הוא עובר ליד קברו של אהרון, אחיו, אחיו שכל הדרך דיבר אותו. אהרון אחי, אחי אהרון. והגעגועים אליו משייפים את לבו כמו רוח חזקה, מכים בו. צמא וכועס הוא עובר ליד הסלע הארור והנורא. הסלע אליו היה צריך לדבר, והכה בו במטה. ולא דבר. למה? ככה. כי הוא לא אוהב לדבר. כי זה היה בדיוק אחרי שמרים מתה. כי זה אולי היה המרד הקטן של משה. הוא מסתכל על הסלע. הסלע מסתכל עליו. משה לא מדבר. והסלע גם הוא שותק. בלי מילים הסלע בוכה ומוציא מתוכו מים, שפע של שמים. מפייס ומתנצל בפני משה. כשכל עם ישראל מסתכלים לא יכולתי לשבור את המילה של אלהים, כמו מסביר לו הסלע. ועכשיו מפייס ושוטף את משה, מימיו מתערבלים בדמעות של משה, שאלהים לא יראה.

משה ממשיך וחולף על פני קברה של מרים אחותו. ששמרה עליו, שדברה עליו, שהתפלל למענה 'אל נא רפא נא לה'. עכשיו היא כאן קבורה. עוד מעט היא שוב תערסל אותו, תצפה עליו ותגן מפני חיות היאור הגדולות, כשהוא קטן ולא מוגן בתיבה. רק עוד מעט מרים ושוב ניפגש.

משה ממשיך ללכת לכיוון מצרים. המדבר גדול, מסנוור, מעייף ורחב ידיים. לא מחבק, לא מרגיש בית. בדרך חזרה אין עמוד ענן, ואין עמוד עשן. משה יודע היטב את הדרך ואין צורך בסימנים. הו, הוא יודע את הדרך הזו לפני ולפנים, כבר אלפי פעמים. מנסה לא לקוות שאולי הפעם משהו ישתנה. שאולי הפעם אלהים לא יבחר בו, אולי הפעם העם לא יהיה תובעני וקשה עורף כל כך, אולי הפעם יצאו מים מהסלע ומשה יזכור לדבר, אולי הפעם יוכל להיכנס לארץ כנען, אולי לא לחזור, שוב, גם הפעם, את כל דרך הסיפור בחזרה. לא לחשוב. לא לחשוב. לא לחשוב.

צל גדול נופל על משה השקוע במחשבות. רק כשנתקע לו משהו ברגל הוא שם לב שהוא כבר ממש מתחת להר סיני. נתקע לו "לא תחמוד" ברגל ומשה מחייך לעצמו.. לא תחמוד... מה כבר רציתי..  ומוציא את השברים מכף הרגל ומתחיל לעבוד. מה אני כבר יכול לחמוד. מצד אחד מחייך אליו עגל הזהב הטיפש הזה. מצד שני שברי לוחות הברית ששבר. הוא מתכופף ואוסף לאט את השברים ומניח אותם בערימה. ולאט מפרק את העגל שוב לצמידים ולנזמים. כדי ששוב יהיה אפשר לשבור, ושוב אפשר יהיה לפסול. כשהוא מסיים הוא מסתכל למעלה, והשמש מסנוורת, ואין סימן לאלהים שם, אין סימן. הרי אבוא לכאן שוב, לא בגפי, אני יודע, ותראה אלי. אז מה עכשיו אתה נסתר? מתבייש? נבוך גם אתה? אלהים אדירים, עין בעין דיברנו. פנים אל פנים. אל תתחנף אלי עם צל. משה עוצם עיניים, ויכול ממש לראות את הקולות של ההמון האדיר שיתקהל כאן עוד מעט, לקבל את התורה. המון שמח רוקד וצוהל. יש בזה עבורו נחמה.

הוא ממשיך בדרכו, כבר מתחיל להריח את הריחות של סיר הבשר, של הבית, של מצרים. המקום היחיד שהיה לו כבית. הארמון, הבאר והמדבר. קח, קח, קצת מן, יד אלהים דוחפת לו קצת אוכל. הוא לוקח. מתוך נימוס, מתוך רעב, מתוך קצת הבנה שאולי לאלהים אין ברירה, ומישהו חייב לחזור כדי להוביל את כל העם שוב את כל הדרך של השחרור והגאולה. קח תשתה משהו, עכשיו לא צריך לדבר אל הסלע, אפילו לא להכות. רק שב משה, תן לי להשקות אותך, לרחוץ את רגלייך העייפות, לשטוף את פנייך הצרובות משמש. ומשה מתמסר למים הקרירים, המתוקים. שעוד רגע שוב יהיו מי מרה, אבל בינתיים לא נורא. בינתיים אלה הם דברי אלהים חיים שמפכים בו. מנחמים אותו מעט, מעודדים ומפצים על המסע האינסופי שלך.

והנה ים סוף לפניו, ארוך, עצום ונורא. בוא משה, בוא משה שלי, אפתח אותו, רק בשבילך. ומשה כובש פניו באדמה. לא ממבוכה על המחווה. אלא מעצב ומהבנה, כי ככל שאלהים יותר מפנק אותו ומפתה אותו בממתקים ובניסים, כך קטן יותר הסיכוי שמשהו ישתנה. שוב הסיפור הזה. הייתי מוכן לעבור את זה פעם אחת בשחיה. אם היית אומר לי שזו הפעם האחרונה. או קופץ פנימה ומחכה לאניה או לאיזה דג, כמו יונה, אם היה לי אומץ או אם זה היה עוזר. אבל זה לא משנה. לעולם חוזר.

וים סוף נפתח, ומשה עובר לבדו, וראשו בחרבה. מעט נבוך מכל המהומה. וחומות הים, עומדות שקטות, כמו מצדיעות לו, בהכנעה, ובהערכה אינסופית, אינסופית, הצדעה לעולם לא אחרונה.

לפניו כבר מצרים. מאחוריו הים. לפניו עתידו, עברו, כל חייו. שמחות לקראתו מעופפות מולו המכות, חולפות מעליו, מצדדיו, כמו בומרנג מצליפות באוויר וחוזרות, רוקדות ריקוד אינסופי של שמחה, מקבלות את פניו של משה בתופים ובמחולות ובמכות- בכורות, חושף, ארבה, ברד, שחין, דבר, ערוב, כינים, צפרדע וראשונה אחרונה חביבה דם. ברוך הבא למצרים. וכבר מתחיל להיות פחות חם. מחייך לעצמו- כאן באר, כאן לעולם ציפורה. והנה שוב הסנה. עדיין בוער. הנעליים שלו עדיין מחכות לו שם. הוא מתקרב ומתכופף, ונעל אחר נעל- נועל. תכבה כבר, תכבה.

ומשה מתקרב אל תוך מצרים, אל בתי העברים, אל בתי המצרים. הנה היאור האדיר, הנה רחש הסוף. הנה המסע שוב נגמר כדי להתחיל שוב מחדש. משה מתכנס בעצמו ונסגר ונזכר. נדחק למקומו הסודי בין הקנים, שם מחכה לו כמו תמיד התיבה. שותק מוריד את נעליו, מוריד את שמלתו ומקפל אותה. כמו פרפר שהתבלבל וחוזר להיות גולם, הוא עוטף את עצמו בשמיכה, וכמו גולם, תינוק, נכנס לתיבה. עוצם עיניים ונרדם. חולם על אברהם יצחק ויעקב ועל בריאת העולם. מחכה שיבואו למשות אותו.

מוסיזיפוס אקרא לו, אומר אלהים.

משה, אומרת בת פרעה, אקרא לו בקיצור: משה.

 

חג שמח. שמעתי שאתה חוזר את כל הדרך.

 

 

---

[1] בחג שמחת תורה קוראים את הפרשה האחרונה בספר דברים "וזאת הברכה" ומתחילים לקרוא בספר בראשית.

 

מחשבות על סוכה. על לב. על בית.

מחשבה ראשונה

השנה עברתי דירה- מבית שמאוד אהבתי לבית שלמדתי לאהוב. עברתי בחודש שמיני. כשאני כולי נראית כמו בית. כדי להיות יותר קרובה לאבא של עומר, כדי להיות יותר קרובה לפארק, כדי שיהיה אור ומעלית וחניה ותחושת מוגנות. כדי שהיה בית. כל כך אהבתי את הבית הקודם שלי. קרוב לים. קרוב לשוק ולחומוס. קרוב לחיים הקודמים שלי. ונורא לא רציתי לעבור. וחברים ומשפחה עזרו לי לארגן ולעבור ולסדר. והייתי ועדיין  מלאת תודה.  אבל לא היה לי קל. ולא הרגשתי בבית. מתי התחלתי לאהוב את הבית החדש? ברגע שבאתי עם עומר מבית החולים. התיישבתי על הספה, כשהוא על הידיים שלי. והתחלתי לבכות והרגשתי בית.

מחשבה שניה

חג סוכות חל חמישה ימים אחרי יום הכיפורים. יום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש. בין אדם לעצמו. בין אדם לאדם. בין אדם לאלהיו. לוח השנה אינו שיר, אני יודעת, ואינו נקבע לפי תהליכים בנפשו של אדם. אבל אנחנו משרטטים את קווי התובנה כדי ליצור קו מתאר של גבולות ההבנה שלנו את העולם, את עצמנו. אז אני חושבת: אולי אפשר לעשות סוכות ולצאת מהבית מבלי לפחד, רק אחרי שעשינו חשבון נפש. רק אחרי שאנחנו הבית של עצמנו. הקירות, הרצפה, הדלת, החלונות והכורסא. רק אחרי שאנחנו החברים והמשפחה של עצמנו. רק אחרי שאנחנו בשלום עם עצמנו, רק אז אפשר לצאת החוצה ולנדוד בלי פחד.

מחשבה שלישית

אם נסתכל על החגים בלוח השנה העברי, נראה שלכל חג יש אחת או את שתי הסיבות הבאות: סיבה אחת – היסטורית- כזכרון לאירוע מסוים בהיסטוריה (לדוגמה פסח- זכרון ליל הפסח ביציאת מצרים) וסיבה שניה- סיבה ערכית  שהיא מעגלית (לדוגמה בפסח- חג חירות יצירת מצרים).

גם בחג סוכות, יש את שני המימדים. זיכרון של אירוע היסטורי- ויקרא כג :" מב בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת.  מג לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"

וגם את הסיבה  הערכית – של אמירת התודה על הקציר, על היבול – שמות כג :" שָׁלֹשׁ רְגָלִים, תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה.  טו אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר--שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם; וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי, רֵיקָם.  טז וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה"

מעניין לראות, שהסיבה ההיסטורית, היא בסיטואציה של הנדודים, של היעדר הבית, של המעבר ממקום למקום. הארעיות.  ואילו הסיבה הערכית, היא בסיטואציה של החיים בארץ ישראל, של הקביעות, של שגרת החיים. הקבע.

זיכרון הארעיות והתודה על הקבע. והנה- בחג סוכות- אנחנו הופכים את סדרי חיינו. הבית הקבוע – הופך לארעי, והבית הארעי- הסוכה- הופך לבית הקבע. זיכרון הקבע והתודה על הארעיות.

ויש בזה משהו משחרר- להפוך ולערער.

מחשבה רביעית

אשרי מי שיכול לצאת מהבית לבית ארעי ולקיים את מצוות החג. כי יש מי שאין לו בית. את חג סוכות כולם מצווים  לחגוג. גם הנזקקים שאין להם תבואה, אבל הם חלק מהקהילה. כי יש מי שאין לו יבול והצלחה. ובאחריות מי שיש לו- לדאוג לנזקקים. זה חג של "הקהל" – של הזמנת הציבור לקריאה בתורה. זה חג של אושפיזין, של אירוח. כי יש מי שאין לו ציבור וקהילה. זה חג של ארבעת המינים – שיש בהם מגוון והשלם יוצרים את השלם. ובלי הערבה, שלכאורה אין בה דבר, גם האחרים אינם "שלם". בלי ציניות. אחרי ההתכנסות של יום כיפור והסליחה- זה חג של רוחב לב בין אדם לאדם. בין אדם לעצמו. הקרובים והרחוקים והקרובים. זאת התרומה, זאת העשיה למען מי שאין לו (כסף/בית/אושר/בריאות/יכולת) זה החיוך הקטן שעושה את ההבדל, זאת התודה, זאת ההזמנה, זה המבט. זאת השתיקה והיכולת רק לרגע לראות את האחר ולא להיות נורא צודק  כל הזמן. זה לצאת החוצה מהבית ולעשות בית חדש בחוץ, כי אני לי בית. וולהזמין אנשים, בלי פחד, כי הבית יכול לגדול ולהתרחב כמו הלב, כל הזמן. וכשיש לאדם את עצמו ואנשים חברים ומשפחה סביבו - בשמחה ובצער. זה הבית. זה לשמוח במה שיש ולהגיד תודה. תודה.