פרשת בראשית. בעצב תלדי בנים. בשמחה, בשמחה.

פרשת בראשית. סיפור גן העדן.

(אדם וחוה, קלימט)

 

נתחיל בתודה-

תודה לכל מי שקורא ומגיב באפיקים שונים לאורך השנה. אני כותבת זו השנה הרביעית את בלוג פרשת השבוע. כותבת לעצמי ומשתפת. אז תודה לשותפים שעצם היותכם קוראים - בארץ ובעולם- הופך את הכתיבה לאתגר של מחוייבות, חידוש, דיוק ועניין. אז תודה לכל הקוראים- בפתחו של מחזור נוסף, מי יודע כמה, של קריאה בתורה.

נתחיל מבראשית?
פרשת בראשית...
תארו לעצמכם שהאדם והאישה לא היו אוכלים מפרי עץ הדעת. מה היה אז?

חושבת יחד אתכם...

הם היו ממשיכים לחיות בגן העדן לנצח.  ערומים ולא מתבוששים.
הם לעולם לא היו נבוכים או מתביישים בעירום- כי לא היו מבינים מהו ומה אפשר לעשות עם כל העירום הזה.
מעולם לא היו מבינים את ה׳דעת׳, אם לא היו אוכלים אותה- מה עושים עם איברי המין, הרביה, ההנאה, הדעת.
לאישה לא היו קוראים חוה, כי היא לא הייתה אם כל חי.
מעולם לא היו להם ילדים.
לעולם הם לא היו מתים. אוכלים מכל פירות הגן.
לא מזיעים בשביל הלחם, לא בעצב תלדי בנים.

ואנחנו? גם לא היה אנחנו. אין אנושות.

רק שניהם בגן העדן. לנצח נצחים.

לעולם זוג, אדם ואישה, בני אלמוות בגן העדן.

 

מתאים לכם? הייתם רוצים? גם אני לא.

ונדמה לי שגם לאלהים זה לא ממש התאים....

נדמה לי שהתכנית של אלהים הייתה שאדם והאישה יאכלו מהעץ,  וימותו, ויולידו ויגורשו מגן העדן.

איך אני יודעת?

משערת:

אחרת למה ברא להם את איברי הרביה, שהרי היו להם, גם אם לא התבוששו (זאת הברקה של תלמידה שלי- לא שלי).

אחרת, למה שם מלכתחילה את עץ הדעת שם ? אם אלהים לא היה רוצה שיאכלו לא היה בורא את העץ, ולא היה אוסר. פשוט לא היה. אבל יש עץ, ויש פיתוי. וכשיש פיתוי מישהו מתפתה.  

ויש גם המשך- מה יקרה אם תאכלו ממנו: "...כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב 17)

 

עונש? איום? אזהרה? אפילו לא. פשוט יידוע.

ואז, יחד עם המוות- באה גם הילודה. שהרי עד שלא היה מוות - לא הייתה יכולה להיות ילודה. אין ילדים בעולם שבו האנשים הם בני אלמוות.

ולכן - בעצב תלדי בנים. זה לא עונש. זאת התוצאה.

כמו שמעכשיו - כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

מעכשיו יש ילודה ויש מוות.

אז למה בעצב? למה בצער?

 

הו! עצב אינו צער.  עצב- מלשון עיצוב.

 

 

יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי, יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי" – איוב י 8

קהלת י9: "מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם, בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם

 

העצב הוא עיצוב, הוא יצירה, ולכן פעמים רבות גם מופיע ככינוי לפסל, לאל=

ישעיהו י11: "הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ, כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ-

כלומר- לאישה נאמר שבעצב- באלוהות היא תוליד בנים. אין פה צער, כאב, קושי- אלא מתנת כח אלהי שניתנה לאישה, כח של בריאה ויצירה. ומעתה, משתנה שמה של האישה ל"חוה" : " וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה:  כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי. " (בראשית ג 20 )

 

אז?

אז למה היה צריך את כל הסיפור הזה? נדמה לי שהיציאה מגן העדן אינה טעות, אלא העברה של הכח האלהי של הבריאה מהאל אל בני האדם, אל האישה.

 

לא בעצב, אלא בשמחה, באהבה, בחיוך, בחדווה, בנשיקות ובחיבוקים.

בהתרגשות שאי אפשר לתאר של רגע האלוהות של הלידה. איך ברגע העובר הופך לתינוק, נושם, עם פנים, ושם וצורה. ומתיקות אינקץ ואהבה אינסופית. בעצב. בשמחה.

 

שבת שלום.
מזמינה ללמוד איתי בעלמא, בית לתרבות עברית. 5 שיעורים על תמונות קצרות. מהתנ"ך.
מפגש ראשון ב 22/10. פרטים והרשמה בקישור.
http://alma.org.il/event.asp?pageid=105&id=296

לעומר שלי. השיר הכי יפה בעיני של אמא לבן. כבר בן ארבעה חדשים הפלא שלי.

 

פרשת בראשית. הבשורה הגדולה: יהיה בסדר!

פרשת השבוע- פרשת בראשית.

מצטטת מתוך פרק ג, סוף סיפור גן העדן:

"יד וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. {ס} טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ. {ס} יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב." (פרק ג' פסוקים 19-14)

גן העדן. סוף הסיפור. סצינת הענישה.ראשית נענש הנחש, אחר כך האישה ולבסוף- האדם.

איך הגענו לכאן? איך הדרדרנו מגן העדן הנפלא לעונש, איבה, לקללות, לגירוש? מה חטאנו?
ומה משמעותם של העונשים המוזרים שמעניש האל את כל השותפים לפשע?

(בתמונה, ציור של אמן אמריקאי בן זמננו שהכרתי הבוקר, Marvin Werlin) 

סיפור גן העדן (בראשית פרקים ב –ג) מתחיל במצב ראשוני, בו אין עדיין צמחיה, ואין עדיין את התנאים לקיומה- משקעים ואדם ושיעבוד את האדמה. והנה- אד עולה עלה ארץ, וכעת נדרש היצור ששמו "אדם". ה"אדם" של סיפור גן העדן, שונה מהיצור "אדם" שנברא בסיפור הבריאה שפרק א.  שם, בפרק א, האדם נברא יחד עם האישה- זכר ונקבה ברא אותם- ותפקידו לרדות ולשלוט ביצורים החיים. הוא נברא בצלם אלוהים – אולי היצור הבכיר ביותר בקרבתו לאל, הוא היצור האחרון בסדר הבריאה, והוא מקבל ברכה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ ..." כלומר- הפריון והילודה הם חלק מהתפקידים של האדם.

 האדם של גן העדן, לעומת זאת, נברא יחידי, בודד, ראשון. הוא נברא עפר מתוך האדמה, ותפקידו מוגדר. ואם יורשה לי- קטן, בטח לעומת עמיתו מהפרק הקודם :"וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (פרק ב פס' 15).

רגע, האם האדם הזה, בשונה מהאדם של פרק א לא אמור להוליד?  שאלה טובה. מצד אחד- האדם הזה נוצר יחידי, ללא בת זוג לפריון, האדם הזה לא מתברך בברכת פריון, אין זה תפקידו. ולא רק זאת-  כאשר אלוהים מגדיר את האיסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע, אומר האל: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". כלומר- מהרגע שתאכל מהעץ תהיה בן מוות. יוצא מכאן- שאם לא תאכל ממנו- תהיה בן אלמוות. ומי שבן אלמוות- אין לו ילדים. המוות כרוך בלידה, והלידה כרוכה במוות. אי אפשר לתפוס את ציפור אריכות הימים גם בחיי נצח וגם באמצעות הילדים. דמיינו מצב שלא מתים ורק מולידים. פיצוץ אוכלוסין וכאב ראש.

עד כאן,  אפשר לטעון כי האדם מראשיתו- היה יצור בודד, בן אלמוות, ומכאן שללא כוונה, תפקיד או יכולת לילודה.

אבל... מצד שני...נבנה כעת היפותיזה סותרת: אלוהים שאמנם ברא את האדם ראשון ויחידי, מבין באיזשהו שלב שלא טוב היות האדם לבדו. ובורא את החיות, ואז את האישה. אמנם היא מכונה "אישה"- על שום הקשר שלה לאיש, ועדיין לא "חוה", על שום היותה אם כל חי (לכך נגיע עוד מעט), אבל יש כבר פוטנציאל...

טיעון נוסף בהיפותיזה: אחרי שהאישה נבראה ולפני שנחש מופיע ועושה את כל הבלאגן, כתוב "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב כה). תלמידה שלי מבית ספר שעבדתי בו פעם ביפו, שאלה- מה זאת אומרת לא התבוששו?!  מה, הם היו אמורים להתבייש, אבל הם לא התביישו, בניגוד למצופה? כלומר- היו להם איברי מין?! אלוהים לא היה בורא להם איברי מין אם לא היה רוצה שישתמשו בהם... אני מאמצת בשמחה את הפרשנות של התלמידה היקרה.

וטיעון אחרון- אלוהים שלי, למה שמת שם את העץ, את הפיתוי, את המלכודת, אם לא רצית שהאדם יתפתה ו... יממש את תוצאות המהלך?

נמשיך במסלול הזה: שאלוהים מלכתחילה תכנן וזימן את הפיתוי, את האכילה מעץ הדעת, ואת תוצאות הדברים. וכעת, נחזור לעונשים. אני מבקשת לטעון שמה שאנחנו רגילים לקרוא כ"עונשים"- הם לא עונשים אלא תוצאות, ואפילו- הבטחות.

ברשותכם- הנחש כרגע לא מעניין אותי.

אחת המשמעויות של האכילה מעץ הדעת- היא ידיעת המין, המיניות. ואכן, בפרק ג, פסוק 7, מיד לאחר האכילה: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".

מעתה ואילך, האדם והאישה הופכים ליצוריים מיניים, ערים ומודעים לעירום, לבושה, למיניות, וליכולות שלהם. ואז אומר אלוהים לאישה את התוצאות של האכילה:

"אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ." (פס' 16)

אנחנו רגילים לקרוא את הדברים כעונש- קשיי ההריון, כאב הלידה.

אבל להבנתי אין אלה עונשים. אלא תוצאות והבטחות. ואפילו חדשות מרעישות. מעתה, גברת, את יכולהת ללדת!

"... הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ..." זה ביטוי שמבטא את תוצאת האכילה, תוצאת המיניות- הילודה. הביטוי "הרבה ארבה" מופיע בפעם היחידה במקרא, בהקשר של ההבטחה של ה' להגר, שפחת שרה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר, מֵרֹב." (בראשיתטז 10 )

"... בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים..."  המילה "עצב" משמשת במקרא לא רק בהוראה של "צער". במקומות רבים במקרא, המילה "עצב" משמשת בהוראה של "אל". " עֲצַבֵּיהֶם, כֶּסֶף וְזָהָב; מַעֲשֵׂה, יְדֵי אָדָם." (תהילים קטו פס' 4.)

כלומר- אישה, את תלדי בנים, ב"עצב"- כלומר, באלוהות. ביכולת אלוהיות. כאשר חוה תלד בפרק הבא את בנה הראשון, היא תביע  בעצמה את תחושת האלוהות שמפכה בה:  " וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-ה'". בתנ"כית:  קניתי את= יצרתי עם. כלומר, האדם עשה את העבודה הטכנית, אבל האישה מרגישה שהיא ואלוהים עשו ילד, שיש לה יכולות בריאה אלוהיות. בעצב, באלוהות, תלדי בנים. זה לא עונש, זאת הבטחה.

וכך גם חז"ל :" : "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו..." (קידושין ל, ב).

עונשה היחיד של האישה, בעיני, באותו פסוק, הוא "... וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ." כתיקון, מבחינת הטקסט, למצב הראשוני, בו האדם, כמי ששמע את הצו האלוהי, היה צריך להוביל את העניינים, ולא להתפתות אחר האישה. (לא ניכנס כעת ליחסי גברים נשים, על אף שאפשר).

ועם כח הילודה האלוהי שניתן לאישה- חייב לבוא גם המוות. כפי שאמר ה' בפרק ב, כאשר הציב את האדם מול העץ: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".  

המוות, הוא משמעות הילודה עבור האדם: "... עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (פרק ג פס' 19).

אי אפשר הכל.

חלק נוסף בדברי אלוהים לאדם, הוא מה שאנחנו רגילים לקרוא כ"קללת האדמה":
"יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם ...." (פרק ג פסוקים 19-17)

וגם כאן, אני מבקשת לטעון שאין כאן עונש. אלא דאגה והבטחה של אלוהים לאדם. על אף המוות, ועל אף החזרה אל האדמה, ועל אף ה"מעילה" בתפקיד השמירה על גן העדן. האדמה אמנם ארורה, אבל היא כן תצמיח לך. אל תדאג, אתה תאכל לחם. אמנם כבר לא לקט, אמנם בזיעה, אבל יהיה לך איך לפרנס את אשתך (שמעתה אתה מכנה "חוה"- אם כל חי) ואת הילדים. אתה לא נשאר לבד, גם לא כשאני מגרש אותך עוד רגע מגן העדן. העבודה הקשה היא לא עונש. היא תוצאה של האכילה והגירוש העתידי מגן העדן, אבל היא גם הבטחה, שתהיה עבודה, תהיה פרנסה. יהיה אוכל. וגם כאן, האל שותף : "... בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:" (פס' 17). גם ביבול מהאדמה, מהפרנסה, יש מימד של "עצבון" במובן המעורבות האלוהית.

טיול ארוך טיילנו: פתחנו בסוף סיפור גן העדן- בפסוקים שקראנו תחילה כעונשים קשים, חזרנו לתחילתו- ולאט פתחנו את האפשרות, שאולי הכל היה מתוכנן, ואולי הלידה והמוות, אנם עונשים, אלא תוצאות. ולא רק זאת, אלא שהתוצאות הן אולי הבטחות, ודאגה אישית של אלוהים לכך שיהיה בסדר.

שיר מופלא של דייויד גריי לשבת. אולי זה מה שאמר אדם לחוה? עזבי אותך מגן העדן, בואי איתי, יהיה בסדר. נהיה לבשר אחד.
Sail away with me honey
I put my heart in your hands

 

בן אדם, אל תפחד לא נשארת בחוץ. פרשת בראשית

וידוי של אדם קטן, לחוץ, שזז במהירות ממקום למקום: לפעמים אני קובעת עם אדם במקום מסוים בשעה מסוימת. ואני- כך חונכתי- תמיד מגיעה בזמן. יש בזה משהו מכבד, את כולנו. ונגיד והאדם שקבעתי איתו מתקשר (בדור שבו אפשר להשיג אותי בטלפון כבר אחרי שיצאתי מהבית), ומבקש לדחות את פגישתנו בחמש דקות, רבע שעה, שעה. לא חשוב. אני מוצאת את עצמי בתנועה כפולה, דו סטרית. מצד אחד, עדיין צרובה בי השעה הראשונה, המתוכננת. ומצד שני, אני בהחלט מודעת לשינוי. זורמת, ספנטנית, קלילה. הכי. ואני מודה- השעה הראשונה, המתוכננת, היא החוק- הגדול יותר ממני ומהאדם שאיתו אני אמורה להיפגש, כאילו החלטה שרירותית, גדולה יותר מאיתנו. והשעה השניה- היא ה"גניבה", היא ההתחמקות, התירוץ, היא נעימות, הנתפסנו על חם. וזה יותר חמור כשזה אני עם עצמי- קבעתי עם עצמי שאני יוצאת מהבית בשמונה ועשרים. כבר שמונה וחצי. נו, אבל קבענו! מי תפס? מי רודף? את מי זה מעניין? הרי אנחנו הריבונים גם של הקביעה הראשונה. לא? כן. אבל יש משהו בתכנון, בסדר, שלא רק מרגיע, אלא נותן את התחושה של "נכון" וכל סטיה ממנו- נתפשת כסטיה, כויתור, כהנחה מהתכנון המקורי. האם אני היחידה שמסתובבת ברח' קינג ג'ורג', הורגים רבע שעה עד לפגישה, אכולי אשמה שהם חורגים מהחוק שהם קבעו וספוגי טמטום כי נו באמת תזרמי כבר?

מוזמנים לקרוא את הפרשה שכברקע השיר שמתנגן אצלי במן הכתיבה:




נדמה לי שבפרשת השבוע שלנו, פרשת בראשית (באשית א, 1 - ו, 8) יש התייחסות לתנועה הדו סטרית הזו, ואולי גם קרש הצלה. האדם הראשון, עליו מסופר בפרק א, נברא בעולם מתוכנן, מסודר. האדריכל הגדול ידע כבר ביום הראשון מה הוא יעשה ביום השישי. בנה תשתיות מסודרות; הדליק את האור, עכשיו אפשר לראות- כי טוב, הפשיל שרוולים, ולעבודה- המים האלה לפה, המים האלה לשם, רקיע יפריד ביניהם,עכשיו תחשף היבשה. טוב. אדמה- את מצמיחה דשא, אבל כזה שיוכל אחר כך להפרות את עצמו, טוב? טוב. החיות האלה לשם, החיות האלה לשם, על הכל ינצח יצור שנקרא לו "אדם". שגם הוא- מתוכנן כך שהוא מפרה את עצמו. והאדריכל הגאון הזה, גם ידע בדיוק מתי הוא ינוח. מתי מתחיל יום עבודה, מתי נגמר, ומתי יש יום שלם של מנוחה.

זה האדם שקובע שעה ומגיע בזמן. פשוט. אולי- הזכר והנקבה שקובעים שעה ומקום- והם נפגשים שם בשעה המתוכננת. זכר ונקבה ברא אותם. שוויונים, פשוטים, מתוכנתים למשימה, גדולה ככל שתהיה, אבל מתוכנתים למשימה ברורה. נבראו לתוך עולם עשיר, מלא, מסודר וברור.

האדם השני, עליו מסופר בפרקים ב ג, האדם של גן העדן- הוא, מה לעשות, צריך להתמודד עם מציאות שונה. נברא לתוך עולם שאין בו נפש חיה. מלא עצים. תשמור על מה שיש. תאכל ממה שאתה רוצה. חוץ מזה ומזה. אם תאכל מהם תמות. להתראות! וכלום לא קורה. שקט. אלוהים אולי ממתין והאדם אולי לא מבין. מה עושים עכשיו? משימה ערטילאית, בדידות נוראה. דממה. נו, אלוהים מחליט "טו ספייס איט אפ": לא טוב היות האדם לבדו. בורא חיות, בורא אישה- ומשום הסיפור מוכר. האישה, הנחש, הפרי. העיניים הנפקחות, הידיעה, עלי התאנה, ועדת החקירה- גלגול האשמה ומה שאהבים לקרוא "העונש- לאדם- בזיעת אפך תאכל לחם. לאישה- בעצב תלדי בנים. ושניכם- משולחים ומגורשים מגן העדן.

ואני טוענת שזה לא עונש. אלא יכולת התגמשות והתאמה למציאות חדשה. מלכתחילה אמור להיות האדם בן אלמוות- אחרת המוות לא היה כלל איום. והנה- אכל מפרי עץ הדעת- ולכן הוא בן מוות. אז מה עכשיו? אז עכשיו בעצב תלדי בנים. בדגש: מעכשיו תלדי. מעכשיו יש ילודה, כיוון שיש מוות. משנים את התכנית מיצור בעל חיי נצח- לאנושות שמולידה וכל יוצרת נצח. בעצב? לא מדברים על הכאב הפיזי שבלידה, אלא על העצב, הדאגה המתמדת, על החרדה, על הקושי והצער. נפלא- הכל על השולחן. הלאה- מה בעניין האוכל? חביבי, עד עכשיו אכלת חופשי חופשי. אז אלוהים לא משאיר אותך רעב, תירגע. אלא נותן לך את הכלים להסתדר. בזיעת אפך תאכל לחם. יש כאן שני חידושים. אחד- בזיעה, במאמץ. שני- תאכל לחם- מזון מעובד. אבל הכי חשוב; לזרום. אל תדאג, לא תישאר רעב. שינוי בתנאים, שינוי במציאות, להתארגן בהתאם- אבל לא תהיה רעב.

וכל אלה – בכלל לא עונשים, אולי אפילו פרסים שאלוהים נותן לאדם ולחוה, מתנות. אלוהים זורק אותם מגן העדן, אבל לא גוזר עליהם כליה, להפך- אלהים נותן להם את הכלים להסתגל למצב החדש. לא תמותו ולא תרעבו לעולם. יש בכם את הכלים ואת הכוחות להתמודד עם כל מצב, גם עם גירוש מגן העדן.

ועוד מילה בעניין גן העדן- גם בני ישראל מכנים את התקופה במצרים תקופת "סיר הבשר", ומלאי געגועים לימים הנפלאים ההם. ואנחנו, אלמלא קראנו את ספר שמות וידענו את הסבל והעינויים שעינה מלך מצרים את ישראל, היינו חושבים שבאמת היה נפלא במצרים, ושמשה הוא מנהיג מטורף ואכזר.

ואולי גם כך לגבי לגבי גן העדן-אין לנו הרבה מידע מוקדם על הנמתרחש שם. אולי גם כאן, כמו סיפור יציאת מצרים, מתארים איזה זמן ומקום מהעבר כמקומות פלאיים, מושאי כמיהה וגעגוע. מן זכרונות שנמסרים תוך הוצאת אנחה קוועצי'ת ממומרמרת היטב. אז אולי לא היה שם כזה גן עדן. ואולי צריך להתבונן על כאן ועכשיו. חוה- יש לך רחם בנים ועצב? אדם- יש יש לך זיעה, ידיים ולחם? אז קדימה, התכנית המקורית השתנתה, אבל יש לכם את הכלים, את היכולת וגם את הברכה ליצור עולם חדש. ואולי.... אולי אלוהים עשה לנו טובה גדולה כשבעט אותנו מגן העדן.

בן אדם, שרוק משהו....




שבת שלום, נויה
מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ