מנהיג שלנו- לא ידענו מה היה לו

מנהיג שלנו- לא ידענו מה היה לו

פרשת כי תישא. שמות ל 11- לד 35.

היום אני מבקשת להבין את מצוקת האבודים, הנטושים, הנבוכים, הבוכים.

ראיתם פעם ילד שהלך לאיבוד בים? הוא קטן ונמוך ולא יודע לפנות למציל ואיפה אמא ואיפה אבא והצילו!!!! או ילדה שאמרו לה לחכות בקניון לד החנות עם השלט הירוק, ואמרו לה "אל תזוזי אנחנו כבר באים"? והיא מחכה. ולא זזה.  40 שניות מרגישות כמו ארבעים יום וארבעים לילה. כמו נצח. הילדים סומכים על ההורים שלהם, אבל... איפה הם? אם אפשר לסמוך עליהם, אז איפה הם, לעזאזל?!

לב,א וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ

לא ידענו מה היה לו. ישראל, כפי שנראה, מחכים למשה שמבושש לבוא. דואגים, לא רק למשה, אולי גם לעצמם. מה יעלה בגורלם? לאן מכאן? מי יוביל אותם עכשיו? את הדאגה, את המצוקה, היטיב לבטא אהוד בנאי:

במצוקתם, הם פונים אל אהרון. עד כאן- ציון לשבח על האסרטיביות של העם ועל ההתקהלות כגוף אחד כדי לקבל פתרון. הם לא הלכו מכות, לא קיללו אחד את השני, לא בכו, לא הלכו חזרה למצרים. לא איבדו עשתונות- אלא פנו אל אהרון כדי לקבל פתרון. אהרון, אחיו של משה, נענה לפנייתם, ומבקש מהם לאסוף זהב- ויוצר עגל. עגל זהב. ישראל מקבלים את העגל ואומרים:

לב,ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. 

רגע רגע, "אלה אלהיך ישראל"? אז את מי הם מחפשים ולמי הם דואגים?

חיפשתם משה ויצא לכם אלהים? לפי פסוק 1, הם מחפשים את משה. ולפי פסוק 4, הם מחפשים את ה'. האם משה הוא האלהים בעיניהם?!  והעגל הוא תחליף למשה ו/או לאלהים?

פירוש הרמב"ן מעניין. הוא טוען שהם אכן לא ראו בעגל "אלהים" כתחליף לאל המופשט. אלא פתרון למצוקת  נקודתית של הדרך. מישהו שיוביל. כמו האלהים שידע את הדרך להוציא ממצרים- אז כזה שייקח אותנו מכאן גם עכשיו:

"...לא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים... ועוד, כי בפירוש אמרו "אלהים אשר ילכו לפנינו", לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר...אבל העניין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלוהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם."

אז מה... ככה הם מוותרים על משה?

זה לא חכמה. אנחנו מכירים את סיפור. ואחו יודעים שמה יחזור ושכרגע הוא מאוד עסוק בקשירת כתרים לאותיות התורה, אנחנו יודעים שהוא פנים אל פנים עם אלהים. הבלי העולם הזה לא מעניינים, אבל... יש כאן אנשים. שעד לפני שניה היו עבדים, אנשים שנתנו אמון משה. אנשים שמשה אחראי להם,  דואגים, מפחדים, מבוהלים. 40 ימים ו40 לילות של דאגה, של חושך, של עיניים קרועות, של בהלה. איפה משה? הוא אמר לחכות. אנחנו מחכים. אלהים אדירים, תשאיר פתק על המקרר "עליתי על ההר, אשוב בערך עוד 40 יום וארבעים לילה, השארתי מן על הרצפה. אוהב אתכם, משה".

בעודי מחפשת חומרים לכתיבה על הפרשה, נתקלתי בשיר הזה, המדוייק לי כל כך:

אִמָּא אָמְרָה לִי
לְחַכּוֹת
בְּצַד הַהַר וְלֹא
לִבְכּוֹת
אֲנִי רַק קוֹפֶצֶת לְכַמָּה
דַּקּוֹת
אָמְרָה-
וְנֶעֶלְמָה בְּתוֹךְ
עָנָן וַעֲרָפֶל
עוֹלֵט, נָבוֹךְ.
רָבּוֹת יְמָמוֹת חִכִּיתִי
וּבְשֶׁקֶט-בְּשֶׁקֶט בָּכִיתִי
כִּי אָמְרָה לִי לֹא.
וַאֲנִי גַּעְגּוּעַ לְמַטָּהּ
הַמְּלַטֵּף
וְלָרֹךְ הַכָּתֵף
אֶת פָּנַי בּוֹ
אַשְׁקִיעַ
רַק שֶׁתֶּרֶד מֵרָקִיעַ
וְעוֹדִי חכּיוֹן.
וּבְיָמַי אַרְבָּעִים
כִּלָּיוֹן
פָּרַצְתִּי
בָּכִיתִי נוֹרָא
"אִמָּא, אִמָּא
רִכְבִי עַל הֶעָב!"
וּבָנִיתִי לִי
עֵגֶל זָהָב

אליעז כהן, כי תשא, מתוך: מחומשים, הוצאת תמוז, 1997

ואני חושבת על עומר שלי, שאני מקווה שלעולם לא אשאיר אותו נבוך ומבוהל ובלי דרך. שיידע תמיד שאמא כאן (זו אני, כן? כן!). אני ממש לא מסכימה ל"תשמור על העולם ילד כי אנחנו כבר לא מצליחים", אלא מתייצבת לעמוד במחויבות שלקחתי על עצמי. זו המחויבות שלי, ברגע שהוצאתי אותו לחירות-עבדות הזו, שנקראת עולם.

ואני חושבת גם עלינו, על הימים האלה, על התקופה הזו, על המדינה שלו. על המנהיגים שלנו. לא ידענו מה היה להם. עגלים של זהב, עגלים. שבת שלום. 

פרשת נשא. כמה מילים לאהובי, שמשון.

היום אני רוצה לדבר על ההפטרה של פרשת נשא.

ההפטרה (שופטים יג) מספרת על הולדת שמשון. אני אמשיך ואספר עד סוף פרק טז.
האיורים הנפלאים בפוסט,  שאיירה בלה גולדנברג- טייב, לקוחים מספר לימוד לכיתה ד ,שכתבתי עם עוד חברים מצויינים בצוות, בהוצאת מטח.

גילוי נאות- אהוב לבי, שמשון.

למה אהוב לבי?

שמשון נולד לאביו ולאמו, לאחר שאמו, העקרה, התבשרה על הולדת שמשון מפי מלאך ה'. עוד טרם לידתו, הגדיר המלאך את ייעודו של הילד: " ... וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". תפקיד רציני ביותר, לילד שטרם נולד. זה מה שצריך בספר שופטים, זה צו השעה.   צריך מנהיג חזק שיכה בפלישתים. כמו שהיו עתניאל, אהוד, ברק, גדעון- כל החבר'ה הטובים של ספר שופטים שהיכו באויביהם ! ומשום כך, כדי שיממש את ייעודו ויקדיש את עצמו לתפקיד, שמשון צריך להיות "נזיר". נזיר, לפי חוקי התורה, אינו מתנזר מחיי אישות, אלא  מי שלא נוגע בטומאה, לא שותה יין ולא מספר את שערותיו (זה, למעשה, הקשר לפרשת "נשא"- העוסקת, בין היתר, בדיני נזיר)

 

מיהו שמשון? מה אופיו? מה הוא מגדיר לעצמו כייעוד בחיים? כל זה לא חשוב. לילד הזה, עוד טרום לידתו, יש ייעוד בחיים- להושיע את ישראל מיד פלישתים. כיוון שאנחנו בספר שופטים, ובתנ"ך- זה בהחלט לגיטימי מצד הכתוב לייצר דמות שתענה על צרכים מסויימים של הסיפור או של ההיסטוריה- גיבור שמציל אותנו מהאויבים. אבל... מה עם שמשון, אם באמת היה איש כזה? האם מעניין אותו הייעוד שלו שהגדיר לו המלאך? לא ממש. מתברר ששמשון שלנו, פשוט חי את חייו. את שמשון מעניין... מה שמעניין אותו. בעיקר נשים... אבל הוא לא בתפקיד, הוא חי את חייו.

בתחילת דרכו, שמשון יקירי רואה אישה מבנות פלישתים ורוצה דווקא אותה לאישה. אין מישהי משלנו, שואל אביו בדחילו ורחימו.. לא! אותה אני רוצה! וכששמשון  יורד לכרמי תמנתה, הוא מתעמת עם כפיר האריות שבא מולו, שמשון יכול לו, ומשסע אותו בקלילות. ואחר כך מוציא מגופת העז- מתוק. מרוב מבוכה מחוזקו ומתיקות לבו ודבשו, שמשון לא יודע מה לעשות עם עצמו, והולך וחוזר, ומביא להוריו מהדבש, ולא מגלה להם את מקורו, כי אולי הוא עצמו נבהל מעצמת כוחו שלו. האריה הוא לא פלישתי, אבל מתברר ששמשון הוא חזק נורא!

 

ואז שמשון, שלא רק שהיה חזק, גם היה מתחכם ומחוכם, וקצת ילדותי וקצת עושה בכוונה, חד חידה במשתה חתונתו- מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק. מי יודע את התשובה? מתערב עם הפלישתים. וקצת רוצה שיגלו אותו, וקצת רוצה להשוויץ,  וקצת לא יודע לשמור סוד, וקצת שומר ומתפקע עוד שניה.

העסק מסתבך כאשר הפלישתים מגלים את התשובה דרך אשתו, שלוחצת עליו מציקה לו, ושמשון שיכול לאריה, לא יכול על אשתו, ומגלה לה, והיא כמובן מגלה לפלישתים. הם מביישים אותו, הוא מכה בהם, אבי הנערה לוקח לו את האישה, שמשון מתעצבן ושולח בשדות פלישתים זוגות שועלים קשורים כשלפידים בזנבותיהם- דרך קונדסית, חכמה ואכזרית לפגוע בשדות הפלישתים. הפלישתים מתעצבנים ושורפים את האישה ואת אביה. הוא לא התכוון להושיע מיד פלישתים, אלא לנקום בהם על זה שהם היו מעצבנים נורא.

 

ושמשון בורח, ומבקש מקלט אצל שבט יהודה, אבל שבט יהודה... מה מעניין אותם הבריון שעושה צרות משבט דן, והם כובלים אותו ומבקשים להסגיר אותו לידי הפלישתים. אבל שמשון הזה, חזק כל כך, שהכבלים מצחיקים אותו, והוא משתחרר, תופס איזה לחי חמור זרוקה שם, ומכה אלף פלישתים. ככה על הדרך. לא כי זה חשוב לו להכות את הפלישתים, אלא שהם מרגיזים אותו נורא. אבל הסופר המקראי סופר הכל. ולא שוכח את הייעוד של השמשון הזה. להושיע מיד פלישתים, כן? את מי זה מעניין...

ואז, שמשון, אהוב לבי. נהיה צמא. צמא נהיה שמשון. ושמשון, שיכול הרי לשלוח יד ולסחוט אל תוך פיו ענן, נשבר, כאן הוא נשבר, ומבקש מאלהים, לראשונה בחייו, שיביא לו קצת מים. מה הוא כבר ביקש?

כמה עצום הפער בין המחזר, המאהב, החכם, החזק, המתוחכם, האמיץ, לבין הנער הצמא, שכל מה שהוא רוצה שאלהים ייתן לו שלוק.

 

באפיזודה הבאה, בפרק טז, שמשון ממשיך במסעותיו. לא, לא במסעותיו בעקבות פלישתים או ניצחונות עקובים מדם. את שמשון מעניין, בגודל רק דבר אחד: " וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא-שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ" (פרק טז). עזבו אותי מפלישתים. תנו אישה. אבל אפילו את זה, בעל הייעוד שלנו לא יכול לעשות בשקט. הפלישתים אורבים לו, ושמשון באמצע הלילה בורח, אוחז, בעל הגוף, בדלתות העיר ונעלם באופק חברון. משאיר את הפלישתים אורבים לו ומטומטמים כל כך.

שמשון ממשיך במסעותיו, ממשיך ואוהב. לא מעניינים אותו פלישתים, לא ישועה, לא נקמה, לא לחצם של ישראל. הוא לא איש ציבור, הוא איש אוהב: "וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה" (טז 4). הוא אוהב אותה, והיא? היא  אוהבת את הכסף שמציעים לה הפלישתים כדי שתגלה להם את סוד כחו, של הבריון הזה, משבט דן, שלא נותן להם מנוח ומתעלל בהם ומתקנדס להם והורג בהם כבר פרקים רבים.

ובכל לילה, היא מציקה לו ומתבכיינת, תגלה לי, תגלה לי את סודך... ובכל לילה, הוא מהתל בה וממציא איזה שקר. ובכל לילה היא מנסה ובודקת את השקר וזועקת "פלישתים עליך שמשון", והוא מתיר בקלות את אסוריו בכל לילה, ובכל לילה היא מגלה שהוא עבד עליה והוא מגלה שהיא עבדה עליו. ככה זה באהבה. ומצד אחד הוא משתעשע, ומצד שני, הוא כבר אמור להבין שהיא טומנת לו מלכודת. ומצד שלישי... אולי הוא עצמו לא כל כך מבין את סוד כחו שלו. הרי מעולם לא הסתפר, ולא באמת יודע אם זה העניין. ואולי לא מבין עד כמה הוא חריג, גדול, בריון וחזק.

ובלילה האחרון, כשהוא כבר לא יכול יותר והיא מציקה לו, הוא עושה את האקט הכמעט התאבדותי, אולי בעצם לא כמעט- ואומר לה את האמת. והיא מגלחת את מחלפות שערו, ולאט נושר כחו, והוא עצמו לא מאמין שזה אכן קרה.

 

 

והפלישתים, אוזקים את הבריון גלוח הראש, ומנקרים את עיניו, ושמים אותו בבית האסורים, ואז, במקדש הפלישתים, כשכל המקום הומה אדם, לעיני כולם דורשים שיעלו וישחק אל מול כולם, שכולם יראו אותו בעלבונו, בבושתו.

והם מציבים אותו בין העמודים, ושמשון, לופת את העמודים ופונה אל ה' בשארית כוחותיו:"...אֲדֹנָי ה'  זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה..." (פרק טז פסוק 28).

ובשתי ידיו שמשון ממוטט את העמודים, את הקירות, את מקדש הפלישתים, וקובר איתו את הפלישתים כולם: "... תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם-פְּלִשְׁתִּים..." (פסוק 30). אם אני יכולה לבחור, אני בוחרת שהוא אומר את זה בשקט, מסנן בין שפתיו. גם כדי למקד את כל הכח בידיים, לא לבזבז אנרגיות, גם כי צעקה לא טובה עכשיו. עכשיו בשקט, קטן ומדויק. משם הכח.

 

וכך הוא מת. שמשון המאהב, החזק, השובב, החכם, האוהב, האמיץ, הלא ברור, הבלתי מפורש, האאוטסיידר התמידי, שומר הסוד, האוהב כל כך.

והטקסט המקראי... ממשיך ומודד אותו בפרמטרים להם יועד. להושיע את הפלישתים. לרגע לא חשוב לאף אחד מה שמשון הילד רצה, ומה אופיו, ומהן תשוקותיו. וזה שהוא הרג פלישתים בדרך, זה היה על הדרך, כי מה שעניין אותו נורא זה נשים, ודבש, ושיעזבו אות בשקט כבר. אבל הטקסט מתעקש, ומעניק לו תעודה, אות כבוד, ציון לשבח :".... וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו". הנה, הוא מילא את ייעודו! במותו, בחייו, מה זה משנה?

אמן יהיה לי כזה ילד, שיסלול את דרכו, ולא יימדד אל מול משהו שמישהו אחר קבע שהוא צריך להשיג. שיעשה מה שהוא אוהב, וילך אחרי הלב.

אמן אני אהיה מספיק חכמה כדי לא להושיב לו ייעוד על הנשמה. שבת שלום. ומותר ומותר לאהוב.

 

 

 

פרשת שמות. נשים קטנות עושות מעשים גדולים.

אני משתדלת בדרך כלל, שלא ליפול למלכודות של "קריאות פמיניסיטיות" המאלצות את הטקסט לעמדת הכותב/ת. בין היתר, כי נדמה לי שגם גדולות הפמיניסטיות לא צריכות לאלץ את הטקסט המקראי להיות כזה. בתוך מציאות של חוקים ונורמות פטריארכליות, הטקסט המקראי (על סעיפיו וחלקיו הרבים השונים והמגוונים) בולט, לטעמי, בחתרנות הפמינסטית שבו. דוגמאות- האישה המכתיבה את סיפור גן העדן, ארבע האמהות- שרה, רבקה, רחל ולאה- שכל אחת מהן היא בעלת תפקיד משמעותי בעלילה וגם בעלת מרחב ואפיון ספרותי. נמשיך בספר בראשית לסיפור תמר ויהודה – שם לא רק שתמר תופסת את העניינים לידיים, גונבת זרע מיהודה והופכת להיות האם החד הורית הראשונה במקרא- אלא שגם יהודה וגם המספר המקראי אוהדים את המעשה שלה ותומכים בה. איך אני יודעת? גם הסיפור מופיע במקרא, גם אין בו ביקורת כלפי תמר, גם יהודה עצמו מודה שתמר צדקה ממנו, ואם זה לא מספיק- בסופו של דבר יוצא מהסיפור הזה מלך... נמשיך? ספר שופטים בו, מככבות דבורה ויעל ולא בתפקידים "נשיים". ספר שמואל בו חנה, אם שמואל, שעושה ופועלת (הרבה יותר מבעלה), ונמשיך למגילת רות שם הנשים מובילות את העסק (וגם משם יוצא מלך, כן, אותו המלך), ונחתום במגילת אסתר, שם אישה אחת עומדת לבדה מול כל ממלכת פרס ומצליחה בכוחות על להציל את עמה ואת מולדתה.

כך שנדמה לי , שלא צריך לאלץ את הטקסט המקראי כדי למצוא בו עמדה פרו- נשית, גם ובמיוחד לאור מציאות החיים הפטריארכלית בה נוצר ונכתב. (הדרת נשים זה לא רעיון של אלהים וזה לא במקרא)

האם הסיפור שלנו בפרשת שמות, הפרשה הפותחת את ספר שמות, הוא סיפור נשי? גברי?

הדמויות הראשיות בו הן גברים. פרעה, אהרון וכמובן במרכז- משה. הפרשה מתארת את סיפור לידת משה, את קורות חייו בארמון פרעה ואת ההתקדשות לתפקיד הנביא והמנהיג של ישראל- זה שעתיד להוציא את ישראל ממצרים. אז זה סיפור גברי? ועוד יש בסיפור הזה אלימות רבה- של פרעה כנגד ישראל, של המצרים כלפי העברים בעבודה הקשה, בין השוטר המצרי לבין העברי, בין העברים לבינם, וגם בתגובה האלימה של משה, שהורג את המצרי המכה. אלימות היא תכונה גברית? לא בהכרח. גם כי זה לא כך במציאות, וגם משום שמבחינה רטורית יצרנו חרב פיפיות- כי בסיפור שלנו, יש לדמות ה"גברית" של משה תכונות של חוש צדק, אמת, ומנהיגות. אז אלה הופכות להיות תכונות גבריות? 

אם כך, מוטב לנו ללכת על חיזוק הפן הנשי בסיפור, ולא על פסילת הפן הגברי (נכון בעיני גם בניתוח הספרותי וגם בחיים. לא תמיד החיים זה "סכום אפס". לא צריך לשלול דבר אחד כדי לקבל את האחר. בחלק מהמקרים יש "גם וגם". אם לא בפרקטיקה, לפחות ברמת האפשרות לניתוח והכלת אפשרויות לפני הכרעה).

אבל הסיפור שלנו, מה לעשות...  מנסה להרוג גברים. " כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן." (שמות פרק א פס' 22). מטרת הריגת הבנים הנולדים ליאור, היא השמדה והכחדה של העברים החיים תחת שלטון מצרים. (אלה שבאו פעם מזמן, קרובי משפחה של איזה אחד, יוסף....). למה צריך להכחיד אותם? כי פרעה, מלך מצרים החדש, מפחד שבעת מלחמה העברים יחברו לאויבים ויהיו מעין סוס טרויאני בתוך ממלכת מצרים. הרג הבנים יפתור גם את בעיית הכח הצבאי העברי (הגברים לוחמים) וגם יביא להכחדה של העברים (למרות שבטבע הרי מספיק אלפא אחד...) 

"... וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן" ציווה פרעה, ולא הבין שהוא טעה טעות אסטרטגית, כי הלוחמות בעם הזה, הן הנשים. אז מי הן הנשים בסיפור ומה הן עושות?

הנשים הראשונות המופיעות בסיפור הן המיילדות, שפרה ופועה. הן מצוות להרוג את הבנים העבריים מיד עם לידתם. המיילדות יראות את אלהים (ולא את פרעה) "... וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" (פרק א פס' 17). לא רק שהן נשארות נאמנות לה' ולא עושות כדבר המלך פרעה, כאשר פרעה שואל אותן למה הן פועלות כך, הן עונות איזה שקר כלשהו, ואומרות שהנשים העבריות יולדות כמו חיות, והן יולדות עוד לפני שהמיילדות מספיקות להגיע....  האקט הנשי של הלידה, הופך להיות מלחמה. מלחמת דמוגרפיה שפרעה מכריז עליה, וכרגע- העברים מנצחים בזכות הנשים יראות השם ושמות קצוץ על פרעה." וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" (פס' 20). שתי מיילדות שעשו היסטוריה. ואז פרעה מתעצבן ומצווה את הצו המפורסם " ויְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר  כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן. " (פס' 22).

הסצינה הבאה, בתחילת פרק ב,  היא לידת משה. איך יכול להיות שמשה שרד את הצו החמור והמחמיר להשלכת הבנים הנולדים ליאור? כמה נשים אחראיות לכך. מזמינה ראשית לקרוא את הפסוקים, ולשים לב תוך כדי קריאה לכמות הנשים בקילומטרז' פסוקים נתונים, ולעוצמה של המעשים:

"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.  ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר.  ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.  ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.  ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.  זוַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד.  חוַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד.  ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.  י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:" (פרק ב פס' 10-2)

אז מה קורה כאן?

דמות ראשונה- אם משה, יוכבד,שמצליחה לראות שיש בבנה משהו אחר, משהו טוב. חז"ל מפרשים "טוב" שאולי שמו היה "טוב" או "טוביה". יש המפרשים שנולד כשהוא מהול. ויש המפרשים שנולד והפיץ אור. מדוע מפרשים כך כיוון שהדבר הראשון שנאמר עליו "טוב" במקרא, הוא האור, בראשית א. אור<>אור. (תלמוד בבלי מסכת סוטה יב עא). ועל כך תתמה כל אם עבריה ושאינה עבריה... והבן שלי... ? לא "טוב"? כל אחת יודעת שהבן שלה הוא יחיד ומיוחד, חד פעמי, נזר הבריאה? או במילים של הרמב"ן: ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך לטענה כי טוב הוא. אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל". לפי הרמב"ן, כל הילדים טובים. הטוב שראתה אמו של הבן הזה, הוא טוב מחודש- וראתה שיהיה בו נס וינצל. לא רק שהיא רואה בו את הטוב, היא גם בחוצפתה עושה מעשה ומחביאה אותו במשך שלושה חדשים. ולא רק זאת, לאחר שעוברים שלושה חודשים, והיא מבינה שאי אפשר יותר להחביא את הילד, היא יוצרת בידיה תיבה ושמה בה את הילד. יולדת, רואה את הטוב, מחביאה את הילד, מבינה שצריך לשנות כיוון, יוצרת תיבה, שמה את הילד. כל זה לבד. מיוזמתה. מתושייתה. בלי תמיכה גיבוי או עזרה. כי ככה היא רואה ומבינה ועושה.

דמות שניה- אחות משה. היא עומדת בצד היאור. מתייצבת. איזה מילה חזקה של מחוייבות- להתייצב לצד מישהו. להשגיח, גם אם מרחוק. שידע שהוא לא לבד. זה חזק כל כך. (הייתי לפני שנתיים בנילוס. תנינים, היפופטמים, פילים. איזה פחד!!). וכשבת פרעה מגיעה (מיד נחזור אליה). היא מתנהגת בתבונה ולא קופצת. נותנת לדברים לקרות, וברגע הנכון- היא יוצאת ממחבואה ומציעה לבת פרעה להביא אישה עברית מיניקת עבור הילד (כמובן- אמו..., אמה). באומץ רב עומדת אחות משה, מרים, מול בת פרעה. אותו פרעה שציווה להרוג את הבנים. ובתבונה רבה היא

איך היא יודעת שזה בסדר לפנות אל בת המלך ולהציע לה מינקת עבריה? הרי בת פרעה זיהתה שזה בן עברים. הרי בת פרעה אמורה להשליך את הבן הזה ליאור, מיד כשהיא מגלה שזה בן עברי. אולם גם בת פרעה, כמו המיילדות, וכמו אם הילד, פועלת לפי צו ליבה ולא לפי צו פרעה " וַתַּחְמֹל עָלָיו". וכנראה שמרים מזהה את החמלה, ולכן מעיזה לבוא מול בת פרעה ולהציע את ההצעה. הצעה שיש בה כמה רווחים- להרוויח את חייו של הילד, להרוויח עוד זמן של הילד עם אמא. ולהרוויח עוד זמן של האמא עם הילד.

דמות שלישית, כאמור, היא בת פרעה, המלווה בנערותיה. כח נשי. היא יורדת ליאור לרחוץ, ושם היא רואה את התיבה. כמו שאם הילד ראתה כי הוא טוב- היא רואה את התיבה. אפשר לדבר בזכות אובייקט הראיה. ואפשר לדבר בזכות הרואות. היא לא רק רואה, היא גם סקרנית- ושולחת את אמתה להביא את התיבה. והנה שוב היא רואה- הפעם לא את התיבה אלא את הילד. רואה ומבינה שהוא בן עברים, וחומלת עליו. החמלה שלה עומדת בניגוד גמור לאכזריות של אבא שלה, המבקש להרוג את הבנים מיד עם לידתם או להשליך אותם ליאור. כאמור, בשלב הזה- לשאלה מה לעשות עם הילד- נחלצת אחותו ומיד מציעה את אימם כמינקת. כמובן, מבלי להסגיר שמדובר באמו, באחיה הקטן.

והעסקה נסגרת, בתיווך האחות מרים. האישה העברית תניק את הילד, בת פרעה תיתן לה את שכרה, והילד- חי כבנה של בת פרעה. עסקה שהנשים מובילות, יוזמות, וסוגרות- מתוך מקום של חמלה, של הבנת צרכים, יצירתיות ויוזמה. עסקה מנוגדת לחלוטין לצו המלך, פועלות לחלוטין לפי צו הלב.

הנשים הקטנות, עושות כאן מעשים גדולים. החל במיילדות המעיזות להמרות את צו המלך, מתוך יראת ה'. דרך האמא שרואה את בנה, רואה בו את נס ההצלה ומוכנה לסכן את חייה כדי להציל אותו, דרך האחות ששומרת ומגנה על אחיה, ויודעת מתי איך ומה להציע, דרך בת פרעה, שתכונות החמלה, הרגישות, האומץ והתבונה- עולות על המחוייבות שלה להתנהג כמו "בת מלך פרעה".

הגיבור של הסיפור הוא משה. כי הסיפור הזה מספר את סיפור לידתו והוא המנהיג הגדול החד פעמי שעתיד להודיע את עם ישראל. אבל נדמה לי שאין לו קיום ללא הנשים שהצילו את חייו. ולא כי ראו סנה בוער, אלא כי ראו מציאות והקשיבו לצן ליבן. והסנה בער בקירבן.

"כאב הוא בלתי נמנע, סבל הוא בחירה" (הארוקי מורקמי, על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה). המציאות בעיני המתבונן, המסע רגלי ההולך. פרשת ויחי

המציאות בעיני המתבונן, המסע רגלי ההולך. פרשת ויחי (בראשית מז 28- נ 26)

לא אחדש אם אומר שאין דבר כזה מציאות אובייקטיבית. רק אנסה להזכיר ולהדגים. המציאות היא בעיני המתבונן. מה שאדם אחד יפרש כאסון, יפרש אדם אחר כהזדמנות. מה שאדם אחר יפרש כעלבון, יפרש אדם אחר כמראה ללמידה. את המשקל ה"אמיתי" של הנתונים בתוך תמונת המציאות- אנחנו קובעים. ויש בזה הרבה כח. אנחנו אמנם לא שולטים במציאות, אבל אנחנו שולטים  באופן בו אנחנו מתבוננים ומפרשים את המציאות. והרבה פעמים הפרשנות, יכולה גם לכוון ולסלול את דרכי המעשה. ואם לא אז לפחות לשנות את לחץ הדם ואת הסיכויים לשבץ או לאולקוס, ומהצד השני יכולה לפתוח את האפשרות להיות מאושר. (להרחבה עיינו במאמרה האחרון והמצוין של חברתי היקרה ענת הראל).

הנה לדוגמה. משהו שמצאתי רק בקריאה של השנה. אנחנו בפרשת ויחי. הפרשה האחרונה בספר בראשית. בפרשה זו יעקב נפרד מבניו ומהעולם. הסצינה מתרחשת במצרים, כאשר יוסף הוא בכיר במצרים ולאחר  שכל אחיו ואביו ומשפחותיהם יורדים למצרים וחיים בחסות יוסף. יעקב, על ערש דווי, מבקש להיקבר בארץ כנען, בקברי אבותיו, במערת המכפלה (ליד לאה ולא ליד רחל שנקברה בדרך אפרתה). יעקב מברך את כל בניו ומנבא את עתידם, ובנוסף מברך את נכדיו, בניו של יוסף, אפרים ומנשה. וכך למעשה נותן להם "הכשר" להיות בשורת בניו, וכך הם עצמם הופכים להיות ראשי מטות (שבטים). ואז יעקב מת. ויוסף, שמתוקף תפקידו כבכיר במצרים, נתפס גם כעת כבכיר האחים, הוא שמקבל אישור ממלך מצרים לצאת למסע הקבורה.

יוסף יוצא לארץ כנען בראש משלחת משפחתית וממלכתית-  בליווי עבדי פרעה, זקני מצרים, רכב, פרשים, וכמובן- אחיו. וכולם נושאים את גופת יעקב לקבורה במערת המכפלה. המסע אינו במטרה לעזוב את מצרים, אלא במטרה לקבור ולחזור.  כתוב באופן מפורש כי הם השאירו את הילדים ואת הצאן ואת הבקר במצרים. יעני במילים פשוטות- קופצים שניה לכנען וכבר חוזרים. הם עורכים טקס הספד בעבר הירדן המזרחי, כנראה חוצים את הירדן (לא מסופר על כך), מגיעים למערת המכפלה, קוברים את אבא יעקב במערת המכפלה וחוזרים למצרים. מי שרוצה לקרוא את הפסוקים מוזמן. ובפסקה שאחר כך נגיע לסימן השאלה הגדול.

" ו וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה  עֲלֵה וּקְבֹר אֶת-אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ.  ז וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל-עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ-מִצְרָיִם.  חוְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו  רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.  ט וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם-רֶכֶב גַּם-פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד.  י וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים.  יא וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת-הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל-כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.  יב וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם.  יג וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת-קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל-פְּנֵי מַמְרֵא.  יד וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל-הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת-אָבִיו" (בראשית פרק נ פסוקים 14-6).

סימן השאלה הגדול: סליחה?!!  קופצים שניה ממצרים לכנען וחוזרים?!! כמה פרקים אחר כך, לתוך עובי ספר שמות, יסופר על מסע של 40 שנה במדבר!!! ים סוף נפתח, עמוד ענן, עמוד האש, מן, מים יוצאים מהסלע, ניסים ונפלאות! ארבעים שנה של סבל, של נדודים, של תלונות, של התמודדות של משה ושל העם עם המסע הזה שאין לו סוף. וכאן, הופ, קופצים שניה לכנען?! וחציית הירדן? בספר יהושע, מוקדש פרק שלם להתארגנות לחציית הירדן.  פירוטכניקה של ארון הברית, כהנים מחזיקים מפה ומשם, העם חוצה, הירדן עומד כמו חומה, דרמה והפקה שלמה. וכאן, בסיפור יוסף, מעבר הירדן אפילו לא מתואר. בטח לא פשוט עם הגופה של יעקב והכל, אבל זה כנראה לא שווה את טרחת הסיפור, יש דברים שפשוט עושים אותם ולא עושים מהם סיפור.

אז נכון, שזה דור המדבר, ואנחנו יודעים שעם ישראל עשה סיבובים לא הכרחיים במדבר מבחינת הדרך, רק כדי שימות דור המדבר, ושבאמת אין שום הצדקה למסע של 40 שנה, אבל אפשר להתעכב רגע על הסיפור בפרשת השבוע שלנו, הכמעט אגבי, על הקפיצה שניה לכנען, כדי להשוות ולראות את איך אותו המסע, את אותה הדרך אפשר לחוות – מצד הצועדים,  ולתאר – מצד המספר המקראי, באופן שונה. את אותה הדרך.

הדוגמה שהבאנו עכשיו, התייחסה לשני אופנים שונים בהם שתי משלחות שונות חוו באופן אחר את אותו המסע  ולשני אופנים שונים (אפילו שלושה) בהם מספרים בוחרים לתאר אירועים. יעני- מה אתם עושים סיפור?

דוגמה נוספת לעניין הפרשנות השונה למציאות, אפשר  למצוא בהמשך הפרשה, לאחר מות אבא יעקב. הדוגמה הזו חשובה כי היא מציידת אותנו בעוד כלים. פרשנות שונה של צדדים שונים בסיטואציה, לאותה הסיטואציה. האחים נכנסים ללחץ ומפחדים מיוסף. הם מפחדים שעכשיו, אחרי שאבא יעקב מת, אין עליהם הגנה ושיוסף ינקום בהם על כל העוול שעשו לו ועל הסבל שגרמו לו כל חייו. מרוב לחץ ופחד, הם מעבירים מסר מיעקב ליוסף (שלא ברור אם אכן נמסר) שיעקב ביקש ממנו לסלוח להם, והם נופלים לפני יוסף, ומוכנים להיות עבדים שלו. התרפסות מוחלטת. בעיניהם, הם אחראים להתגלגלות של יוסף לבור, ומשם למצרים, להפללה שלא בצדק על ידי אשת פוטיפר, משם לכלא, ומשם לתפקיד הבכיר. הם, לדידם, אחראיים לשנות הסבל, הצער, האבל, הבדידות, ההשפלה, חוסר הוודאות, הזרות של יוסף. 

ויוסף רואה את הדברים אחרת: " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי: וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב" (פרק נ פס' 20-19)  יוסף רואה את הדברים אחרת בשני מישורים. מישור אחד, שהם, האחים, לא אחראיים למציאות, וגם הוא, יוסף, לא אחראי למציאות. אלהים תכנן וטווה את המציאות, ואף אחד מאיתנו לא באמת אחראי למציאות. זו תובנה חשובה בעיני, לא מהמקום שמסיר את האחריות מהאדם על המציאות בה הוא חי, אלא תובנה שיש בה צניעות, והכרה בכך שיש דברים גדולים מאיתנו. תובנה ששוב ממקדת אותנו, גם אם רק בהיבט המתודולוגי ולא בהכרח הפילוסופי, בשאלת הפרשנות, ולא בשאלת המציאות. וכאן המישור השני- מישור הפרשנות. אילו אירועים זוכרים, ואיזה פרשנות נותנים להם. מה שאתם חושבים לרעה, אומר יוסף, אלהים חושב לטובה. כיצד? לפי דברי יוסף, כל המהלך של עינוי יוסף הייתה לו מטרה- להחיות עם רב (יוסף היה בעמדת כח כלכלי ופוליטי שאפשר לו לספק מזון לאחיו במשך שנות הרעב). מה, יוסף שכח? האם לא פחד בבור? האם לא היה מבוהל ובודד כשנישא בשיירת המדיינים/ישמעאלים למצרים? האם לא היה חסר אונים מול אשת פוטיפר הפתיינית? אם לא נבעת ושנא ונרעד בכלא המצרי?  ולא רק זאת, אלא שגם האחים וגם יוסף לא מזכירים את שנות הצעירות של יוסף, השנים בהן חלם חלומות והתנהג בשחצנות ביחס לאחיו, השנים בהם אבא יעקב העדיף אותו ובמובנים רבים, מי שיקרא את הפסוקים הראשונים של פרק לז, יוכל לשרטט נרטיב של אשמה של יוסף.

וכעת, יוסף אומר לאחיו- כל זה לא משנה. אני בוחר לזכור את הטוב. בוחר שלא לתת משקל לשנות הסבל, אני בוחר שלא להאשים אתכם. אני בוחר לראות את הטוב במצב. ובכל מצב יש טוב ויש רע. אין רע מוחלט ואין טוב מוחלט.  וזו תובנה חשובה, לדעתי גם היא. אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט. אי אפשר לצבוע את ה"רע" בצבעים של טוב ולרמות את עצמנו, אבל אפשר להחליט איזה משקל נותנים לדברים. ואפשר לזוז רגע הצידה, לחשוב אחרת, לנתח אחרת את אותה המציאות, ולאפשר גם לטוב ולאור לקחת חלק בפרשנות המציאות. המציאות לא "רעה" או "טובה". הפרשנות שלה אליה היא המשמעותית.

דוגמה אחרונה להיום, שמאירה זווית אחרת של כוחה של סובייקטיביות, היא התיאור של יעקב את שנות חייו. אמנם התיאור לקוח מהפרשה של השבוע שעבר, אבל מקווה שהקוראים יבינו את חשיבות העניין. רגע לפני מותו, שואל פרעה את יעקב (שהוא אבא של המשנה למלך, הקרבה למלך ברורה): "... כַּמָּה, יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" (בראשית מז פס' 8). שאלה טכנית- במילים פשוטות, בן כמה אתה? על השאלה הטכנית, יעקב עונה תשובה מוזרה: " וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:  מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם". למה תשובה מוזרה? ראשית את חייו הוא מכנה "שנות מגורי" כלומר השנים בהן הייתי גר (זר). שנית, הוא מכנה את שנותיו "מעט ורעים". פרעה לא שאל אותו- תגיד, לסיכום החיים, איך היה? יעקב מוסיף מיוזמתו לשאלת ה"כמה" את תשובת ה"איך". כי ה"איך" משפיע על הכמה. עשרה ימים של שגרה בארץ, לא דומים לעשרה ימים של נסיעה משגעת בחו"ל. שלוש שנים בצבא, הן לא כמו שלוש השנים של המעבר משכיבה על הגב, לזחילה, לעמידה. עשר דקות בתור בקופת חולים, הן לא כמו עשר דקות בתור לקופות בקולנוע, בציפיה לאדם שאתה אוהב. יעקב, נראה שמיד מתנצל, ואומר שהוא אפילו לא הגיע לשנות חיי אבותיו. למה מתנצל? הרמב"ן מפרש ששאלתו של פרעה נבעה מכך שיעקב , איך נגיד, נראה לא משהו. וחשב בפליאה שהוא זקן מאוד והאריך חיים. ויעקב התנצל על זה שהוא נראה כל כך זקן ותשוש. וכך מפרש הרמב"ן  "ונראה לי כי יעקב אבינו זרקה בו שיבה והיה נראה זקן מאד, ופרעה תמה על זקנותו כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך, שכבר קצרו שנותם, ולכן שאל לו כמה ימי שני חייך, כי לא ראיתי כמותך זקן בכל מלכותי, אז ענה יעקב כי ימיו שלשים ומאת שנה, ואל יתמה בהם כי מעט הם כנגד שנות אבותיו שחיו יותר, אבל מפני היותם רעים בעמל ואנחה זרקה בו שיבה ונראה זקן מאד".

נראה, מתשובתו של יעקב, שכל חייו הרגיש זר, הרגיש לא שייך, הרגיש נווד, ובעיקר- סבל. שנים של סבל, אבל – על רחל, על יוסף שטרוף טרוף. שנים של געגועים וקושי. במילותיו של הרמב"ן- עמל ואנחה. או במילותיו של יעקב עצמו: קשים ורעים.

במילותיו של  אלבר קאמי: "בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האהובה, או את תקוות הארץ המובטחת".(המיתוס של סיזיפוס"/ אלבר קאמי). הגלות של אדם היא גלות פנימית, הזרות של אדם היא זרות פנימית בעצמו מעצמו, בהיעדר אור ותקווה. והכל בראש. (קאמי הוא דמול מרכזית בפילוסופיה האקזיאנליסטית, ומדבר על "שעת התודעה"- על כח הפרשנות של אדם את המציאות). 

למה כל הסיפור הזה מעניין? כי זה אותו יעקב שלפני שנים, כשעוד היה עלם צעיר ומאוהב ברחל, נכתב עליו, ומתוארות עיניו: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ." בראשית כט פס' 20). אותו יעקב, מסוגל לתאר את שנות חייו באופנים שונים. לתת פרשנות שונה, במצבים שונים, לשאלה הטכנית "כמה זמן". מה התובנה, אני שואלת את עצמי? שאולי קל יותר לחוות את שנות הציפיה לאהבה באהבה כשנים שקל לשאת, מאשר שנים של אבל, געגוע וצער? אהבה קלה יותר מוות? ואולי המציאות כן מכתיבה את האופן בו רואים ומפרשים את המציאות? גם לא. "...עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה..." (שיר השירים ח 6).

יש הרבה אנשים סביבי, סביב כולנו, שחוו אובדן ומוות. של הורים, של חברים, של ילדים, של בני זוג, של אחים. ולכל משפחה, לכל אדם יש את הדרך שלו לחוות את האובדן. ואין נכון או לא נכון, אין טוב או רע. כמו שאנחנו נותנים משקלים שונים לאנשים בחיינו בחייהם, כך גם במותם. ובתוך כך- יש דרכים שונות לפרש את מציאות המוות. אולי אם אני בעצמי לא מת אחרי שאדם יקר ואהוב נפטר- זה לא מוריד מערכו ומזכרו, אולי להיפך. מכירה אנשים שהתחילו לחיות, מכירה אנשים שקברו את עצמם יחד את המתים. מכירה אנשים שעדיין מחפשים. (איך אמרה לי חברה טובה אתמול, שאביה נפטר לפני שנה וחצי, "תגדירי אסון")

ויש סביבי הרבה אנשים אוהבים אהובים, שמצפים, שמחכים למחר, שאוהבים ונוגעים ברגעים אלו ממש, או שמנגבים דמעות על שעבר ונגמר. ואין מציאות מוחלטת. יש פרשנות ודרך להתנהל בתוך הנתונים. ההחלטה איזה משקל, משמעות ופרשנות נותנים למרכיבי המציאות.  אהבה נוכחת בהכרח לא טובה, הפרידה אינה בהכרח אסון. הציפיה אינה בהכרח סבל.  וההמתנה לא מלמדת על פחות אהבה, אולי רק יותר. "... וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ"

ובין האהבה למוות, יש את שגרת חיינו, המשעממת או הנפלאה- תחליטו אתם.

בסוף קריאת ספר נהוג לומר "חזק חזק ונתחזק". נדמה לי שהפעם זה נכון גם לתוכן הדברים.

שבת שלום. 

למה סיימון וגרפונקל לסיום? בילדותי, בחדרי  כשרק אני שומעת אותם, וגם היום, לימדו אותי לחשוב אחרת. להתבונן ולפרש את המציאות ממרחק של מילימטר, לפעמים זה כל מה שצריך, כדי לשמור על שפיות שלא לומר לחיות.