מנהיג שלנו- לא ידענו מה היה לו

מנהיג שלנו- לא ידענו מה היה לו

פרשת כי תישא. שמות ל 11- לד 35.

היום אני מבקשת להבין את מצוקת האבודים, הנטושים, הנבוכים, הבוכים.

ראיתם פעם ילד שהלך לאיבוד בים? הוא קטן ונמוך ולא יודע לפנות למציל ואיפה אמא ואיפה אבא והצילו!!!! או ילדה שאמרו לה לחכות בקניון לד החנות עם השלט הירוק, ואמרו לה "אל תזוזי אנחנו כבר באים"? והיא מחכה. ולא זזה.  40 שניות מרגישות כמו ארבעים יום וארבעים לילה. כמו נצח. הילדים סומכים על ההורים שלהם, אבל... איפה הם? אם אפשר לסמוך עליהם, אז איפה הם, לעזאזל?!

לב,א וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ

לא ידענו מה היה לו. ישראל, כפי שנראה, מחכים למשה שמבושש לבוא. דואגים, לא רק למשה, אולי גם לעצמם. מה יעלה בגורלם? לאן מכאן? מי יוביל אותם עכשיו? את הדאגה, את המצוקה, היטיב לבטא אהוד בנאי:

במצוקתם, הם פונים אל אהרון. עד כאן- ציון לשבח על האסרטיביות של העם ועל ההתקהלות כגוף אחד כדי לקבל פתרון. הם לא הלכו מכות, לא קיללו אחד את השני, לא בכו, לא הלכו חזרה למצרים. לא איבדו עשתונות- אלא פנו אל אהרון כדי לקבל פתרון. אהרון, אחיו של משה, נענה לפנייתם, ומבקש מהם לאסוף זהב- ויוצר עגל. עגל זהב. ישראל מקבלים את העגל ואומרים:

לב,ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. 

רגע רגע, "אלה אלהיך ישראל"? אז את מי הם מחפשים ולמי הם דואגים?

חיפשתם משה ויצא לכם אלהים? לפי פסוק 1, הם מחפשים את משה. ולפי פסוק 4, הם מחפשים את ה'. האם משה הוא האלהים בעיניהם?!  והעגל הוא תחליף למשה ו/או לאלהים?

פירוש הרמב"ן מעניין. הוא טוען שהם אכן לא ראו בעגל "אלהים" כתחליף לאל המופשט. אלא פתרון למצוקת  נקודתית של הדרך. מישהו שיוביל. כמו האלהים שידע את הדרך להוציא ממצרים- אז כזה שייקח אותנו מכאן גם עכשיו:

"...לא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים... ועוד, כי בפירוש אמרו "אלהים אשר ילכו לפנינו", לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר...אבל העניין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלוהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם."

אז מה... ככה הם מוותרים על משה?

זה לא חכמה. אנחנו מכירים את סיפור. ואחו יודעים שמה יחזור ושכרגע הוא מאוד עסוק בקשירת כתרים לאותיות התורה, אנחנו יודעים שהוא פנים אל פנים עם אלהים. הבלי העולם הזה לא מעניינים, אבל... יש כאן אנשים. שעד לפני שניה היו עבדים, אנשים שנתנו אמון משה. אנשים שמשה אחראי להם,  דואגים, מפחדים, מבוהלים. 40 ימים ו40 לילות של דאגה, של חושך, של עיניים קרועות, של בהלה. איפה משה? הוא אמר לחכות. אנחנו מחכים. אלהים אדירים, תשאיר פתק על המקרר "עליתי על ההר, אשוב בערך עוד 40 יום וארבעים לילה, השארתי מן על הרצפה. אוהב אתכם, משה".

בעודי מחפשת חומרים לכתיבה על הפרשה, נתקלתי בשיר הזה, המדוייק לי כל כך:

אִמָּא אָמְרָה לִי
לְחַכּוֹת
בְּצַד הַהַר וְלֹא
לִבְכּוֹת
אֲנִי רַק קוֹפֶצֶת לְכַמָּה
דַּקּוֹת
אָמְרָה-
וְנֶעֶלְמָה בְּתוֹךְ
עָנָן וַעֲרָפֶל
עוֹלֵט, נָבוֹךְ.
רָבּוֹת יְמָמוֹת חִכִּיתִי
וּבְשֶׁקֶט-בְּשֶׁקֶט בָּכִיתִי
כִּי אָמְרָה לִי לֹא.
וַאֲנִי גַּעְגּוּעַ לְמַטָּהּ
הַמְּלַטֵּף
וְלָרֹךְ הַכָּתֵף
אֶת פָּנַי בּוֹ
אַשְׁקִיעַ
רַק שֶׁתֶּרֶד מֵרָקִיעַ
וְעוֹדִי חכּיוֹן.
וּבְיָמַי אַרְבָּעִים
כִּלָּיוֹן
פָּרַצְתִּי
בָּכִיתִי נוֹרָא
"אִמָּא, אִמָּא
רִכְבִי עַל הֶעָב!"
וּבָנִיתִי לִי
עֵגֶל זָהָב

אליעז כהן, כי תשא, מתוך: מחומשים, הוצאת תמוז, 1997

ואני חושבת על עומר שלי, שאני מקווה שלעולם לא אשאיר אותו נבוך ומבוהל ובלי דרך. שיידע תמיד שאמא כאן (זו אני, כן? כן!). אני ממש לא מסכימה ל"תשמור על העולם ילד כי אנחנו כבר לא מצליחים", אלא מתייצבת לעמוד במחויבות שלקחתי על עצמי. זו המחויבות שלי, ברגע שהוצאתי אותו לחירות-עבדות הזו, שנקראת עולם.

ואני חושבת גם עלינו, על הימים האלה, על התקופה הזו, על המדינה שלו. על המנהיגים שלנו. לא ידענו מה היה להם. עגלים של זהב, עגלים. שבת שלום. 

פרשת כי תישא

תוספת שהבנתי בסוף- כותבת בהתחלה - אפילו את לוחות הברית אפשר לשבור ואחר כך להתחיל מחדש.

הדברים הבאים, מבוסס על רעיון של אבא שלי. וכמה אפשר ללמוד מתוך הפרשה הזו... פרשת כי תשא.

בתמונה- מאיורי המקרא של אבל פן

אני קוראת ולא מבינה. בזמן שמשה למעלה עם אלוהים, הם סוגרים פרטים אחרונים על התורה החד פעמית האלוהית הזאת, רגעי שיא ומתח, כל תג ותג נכתבים בקדושה יתרה, בנשמה יתרה. ובזמן הזה- מה קורה למטה? האם מחכה למשה, משה לא בא- הם פונים לאהרון ואהרון- בלי להתבלבל אוסף זהב, מעצב עגל, כולם מסתכלים עליו בעיני עגל- ו" אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". איזה בגידה, איזה עלבון... איזו פגיעה באמון.... אזה חוסר הבנה של מה שהם עשו...." וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק...." רגע אחד אלוהים משאיר אתכם לבד ותראו מה אתם עושים!
איך אפשר לסלוח על דבר כזה? איך אפשר למחול על בגידה? על הפרה של הברית הבסיסית ביותר, על ערעור התפקידים. אלוהים כבר לא האלוהים שלכם? זה, העגל, זה האלוהים שלכם? מתחשק להגיד להם, קחו את העגל שלכם ו... ותחזרו למצרים או תחנקו איתו או... או משהו. ואלוהים, אכן כך מגיב- הוא רוצה להעניש, לכלות, לחסל את העם כפוי הטובה הזה: וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם.
ולא רק זאת אלא שהוא מציע למשה- לא צריך אותם, בוא- וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל.
למשה יש בדיוק שתי שניות להחליט באיזה צד הוא. האם הוא בצד של אלוהים- הכועס, הנפגע, המעניש. מה גם שהוצעה לו הצעה שבאמת קשה לסרב לה. או שהוא בצד של העם- לסנגר על החוטאים, אלוהים יודע איך. כלומר- לא אלוהים- אלא משה יודע איך.
ומשה יודע איך! שימו לב לוירטואזיות של עורך הדין הממולח הזה, משה. משה לא מדבר עם אלוהים על טיב המעשה- נסעו במהירות 120 או 160 קמש, יצרו עגל , תוכי או כבשה מזהב. וגם לא מבקש הקלות בעונש- אמנם חטאו אבל....הם היו עבדים, תבין אותם... ומשה גם לא פונה אל הלב של אלוהים.... משה פונה לאלוהים בטקטיקה שונה לגמרי.
הוא מדבר על אלוהים. על הדימוי שלו, על מה זה יעשה לאלוהים- אם הוא יעניש את העם שלו. הרי אתה הוצאת אותם ביד חזקה ובזרוע נטויה- כל כך הרבה אנרגיות כבר השקעת- לא חבל...? ועוד- " לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם..." או בפולנית- מה יגידו?...משה מדבר אל אלוהים בשיקולים של כדאיות, בשיקולים של דימוי ויחסי ציבור. משה מסיט את הדיון מהמעשה, משאלת הרחמים, אל הזירה העסקית, כלכלית, שיווקית.
האם זה עובד?
וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. .. אלוהים מתרחט....

אז מאיפה הסצינה המוכרת של שבירת הלוחות? זאת הסצינה הבאה, כשהשותף של אלוהים, משה, יורד למטה ורואה את מה שאלוהים ראה קודם. את עגל הזהב. ואז משה כבר לא מסוגל לדבר כמו יועץ חיצוני, בניתול קר של הדברים. כעת משה מתנהג כמו מי שפגעו בו, באותו תפקיד שהיה לפני רגע אלוהים- וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר....
איך בכל זאת אנחנו כאן ? משה ואלוהים מדברים, עושים חושבים, ומגיעים לפתרון של ביטול העונש הקולקטיבי והענשה של אלה שחטאו. והרי כולם חטאו? מפרשים- אלה שעבדו את העגל. בקיצור- מנסים למזער את הנזק ולמצוא שעירים לעזאזל כדי שיהיה אפשר להתקדם.
ורק אחרי שיח ארוך בין משה לבין אלוהים, הם מצליחים לנשום עמוק ולכתוב את הלוחות השניים. להתגבר ולהיות "המבוגר האחראי" שרואה מעבר, שרואה קדימה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. ב וֶהְיֵה נָכוֹן, לַבֹּקֶר; וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל-הַר סִינַי, וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל-רֹאשׁ הָהָר

ומשה ואלוהים מצליחים להגיע למן ניסוח כזה, למן עמדה כזו ביחס לחטא הזה ובכלל בסיח לטחאים- שמאפשר מצד אחד להעניש ולכעוס כאשר עוברים על קוים אדומים, ומצד שני כזה שמאפשר הכלה, חסד וגמישות בתוך המציאות.
... ד וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל-הַר סִינַי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֹתוֹ; וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים. ה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם; וַיִּקְרָא בְשֵׁם, יְהוָה. ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו, וַיִּקְרָא, יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן--אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.
וכמה קשה, ודאי, להיות אלוהים, לא כל שכן להיות בן אדם.
קישור לשירם המופלא של אהוד בנאי והפליטים - עגל הזהב....

מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, לשבור לוחות ולכתוב חדשים.