מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת כי תישא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת כי תישא. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 14 בפברואר 2014

מנהיג שלנו- לא ידענו מה היה לו

מנהיג שלנו- לא ידענו מה היה לו

פרשת כי תישא. שמות ל 11- לד 35.

היום אני מבקשת להבין את מצוקת האבודים, הנטושים, הנבוכים, הבוכים.

ראיתם פעם ילד שהלך לאיבוד בים? הוא קטן ונמוך ולא יודע לפנות למציל ואיפה אמא ואיפה אבא והצילו!!!! או ילדה שאמרו לה לחכות בקניון לד החנות עם השלט הירוק, ואמרו לה "אל תזוזי אנחנו כבר באים"? והיא מחכה. ולא זזה.  40 שניות מרגישות כמו ארבעים יום וארבעים לילה. כמו נצח. הילדים סומכים על ההורים שלהם, אבל... איפה הם? אם אפשר לסמוך עליהם, אז איפה הם, לעזאזל?!

לב,א וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ

לא ידענו מה היה לו. ישראל, כפי שנראה, מחכים למשה שמבושש לבוא. דואגים, לא רק למשה, אולי גם לעצמם. מה יעלה בגורלם? לאן מכאן? מי יוביל אותם עכשיו? את הדאגה, את המצוקה, היטיב לבטא אהוד בנאי:



במצוקתם, הם פונים אל אהרון. עד כאן- ציון לשבח על האסרטיביות של העם ועל ההתקהלות כגוף אחד כדי לקבל פתרון. הם לא הלכו מכות, לא קיללו אחד את השני, לא בכו, לא הלכו חזרה למצרים. לא איבדו עשתונות- אלא פנו אל אהרון כדי לקבל פתרון. אהרון, אחיו של משה, נענה לפנייתם, ומבקש מהם לאסוף זהב- ויוצר עגל. עגל זהב. ישראל מקבלים את העגל ואומרים:
לב,ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. 


רגע רגע, "אלה אלהיך ישראל"? אז את מי הם מחפשים ולמי הם דואגים?
חיפשתם משה ויצא לכם אלהים? לפי פסוק 1, הם מחפשים את משה. ולפי פסוק 4, הם מחפשים את ה'. האם משה הוא האלהים בעיניהם?!  והעגל הוא תחליף למשה ו/או לאלהים?

פירוש הרמב"ן מעניין. הוא טוען שהם אכן לא ראו בעגל "אלהים" כתחליף לאל המופשט. אלא פתרון למצוקת  נקודתית של הדרך. מישהו שיוביל. כמו האלהים שידע את הדרך להוציא ממצרים- אז כזה שייקח אותנו מכאן גם עכשיו:

"...לא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים... ועוד, כי בפירוש אמרו "אלהים אשר ילכו לפנינו", לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר...אבל העניין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלוהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם."

אז מה... ככה הם מוותרים על משה?
זה לא חכמה. אנחנו מכירים את סיפור. ואחו יודעים שמה יחזור ושכרגע הוא מאוד עסוק בקשירת כתרים לאותיות התורה, אנחנו יודעים שהוא פנים אל פנים עם אלהים. הבלי העולם הזה לא מעניינים, אבל... יש כאן אנשים. שעד לפני שניה היו עבדים, אנשים שנתנו אמון משה. אנשים שמשה אחראי להם,  דואגים, מפחדים, מבוהלים. 40 ימים ו40 לילות של דאגה, של חושך, של עיניים קרועות, של בהלה. איפה משה? הוא אמר לחכות. אנחנו מחכים. אלהים אדירים, תשאיר פתק על המקרר "עליתי על ההר, אשוב בערך עוד 40 יום וארבעים לילה, השארתי מן על הרצפה. אוהב אתכם, משה".
בעודי מחפשת חומרים לכתיבה על הפרשה, נתקלתי בשיר הזה, המדוייק לי כל כך:

אִמָּא אָמְרָה לִי
לְחַכּוֹת
בְּצַד הַהַר וְלֹא
לִבְכּוֹת
אֲנִי רַק קוֹפֶצֶת לְכַמָּה
דַּקּוֹת
אָמְרָה-
וְנֶעֶלְמָה בְּתוֹךְ
עָנָן וַעֲרָפֶל
עוֹלֵט, נָבוֹךְ.
רָבּוֹת יְמָמוֹת חִכִּיתִי
וּבְשֶׁקֶט-בְּשֶׁקֶט בָּכִיתִי
כִּי אָמְרָה לִי לֹא.
וַאֲנִי גַּעְגּוּעַ לְמַטָּהּ
הַמְּלַטֵּף
וְלָרֹךְ הַכָּתֵף
אֶת פָּנַי בּוֹ
אַשְׁקִיעַ
רַק שֶׁתֶּרֶד מֵרָקִיעַ
וְעוֹדִי חכּיוֹן.
וּבְיָמַי אַרְבָּעִים
כִּלָּיוֹן
פָּרַצְתִּי
בָּכִיתִי נוֹרָא
"
אִמָּא, אִמָּא
רִכְבִי עַל הֶעָב!"
וּבָנִיתִי לִי
עֵגֶל זָהָב

אליעז כהן, כי תשא, מתוך: מחומשים, הוצאת תמוז, 1997

ואני חושבת על עומר שלי, שאני מקווה שלעולם לא אשאיר אותו נבוך ומבוהל ובלי דרך. שיידע תמיד שאמא כאן (זו אני, כן? כן!). אני ממש לא מסכימה ל"תשמור על העולם ילד כי אנחנו כבר לא מצליחים", אלא מתייצבת לעמוד במחויבות שלקחתי על עצמי. זו המחויבות שלי, ברגע שהוצאתי אותו לחירות-עבדות הזו, שנקראת עולם.
ואני חושבת גם עלינו, על הימים האלה, על התקופה הזו, על המדינה שלו. על המנהיגים שלנו. לא ידענו מה היה להם. עגלים של זהב, עגלים. שבת שלום. 

יום שישי, 9 במרץ 2012

מגילת אסתר- מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?


הבת ה'אין מילים לתאר אותה כמה שהיא מדהימה' של אחותי שגם היא לא חסר לה, שאלה אותה לפני כמה ימים: למה קוראים למגילת אסתר מגילת אסתר? למה לא קוראים לה מגילת פורים או מגילת אחשורוש המלך או מגילת מרדכי? אז אחותי, שהיא כאמור גם היא לא חסר לה, ענתה לה- שאלה טובה מאוד. ומה את חושבת? למה קוראים למגילה הזאת מגילת אסתר? אז זאת שבדיוק לפני 6 שנים נולדה, בפורים, והיא כל כך אוהבת את החג הזה שהוא גם היומולדת שלה וכולם מתחפשים לכבודה, ענתה:
כי אסתר הגיבורה. אם היא לא הייתה מדברת עם המלך ועושה את מה שצריך לעשות, אז היו הורגים את כל היהודים.
ובכך, תמצתה המתוקה המהממת הזאת, שעוד שעות ספורות כולנו נתכנס בירושלים כדי לחגוג לה יום הולדת, את הלב של הדבר. אסתר היא הגיבורה. וגיבור הוא מי שעושה מעשה.
(התמונה: מתוך מגילת אסתר בקומיקס, בהוצאת מטח. עיבוד הטקסט המקראי- שלי. איורים- בלה גולדברג -טייב. קישור בסוף הרושמה לכל המגילה).

איך הפכה אסתר לגיבורה? מיתומה שעושה מה שדוד שלה אומר לה, היא נהייתה גיבורה שמצילה עם! הסיפור זימן את המצב. אבל מה קרה לה, בפנים, שגרם לה לתפוס אומץ?

אני מבקשת לקשור בין פרשת השבוע, כי תישא, לבין סיפור מגילת אסתר- כדי לנסות לענות על השאלה- מה קרה לה בפנים... איך היא תפסה אומץ....
בפרשת השבוע הקודמת, פרשת תצוה, דיברנו על ההידור בבגדי הכהן, על הזהב, על הפאר, על האבנים הטובות. פרשת השבוע שלנו, היא פרשת כי תישא. במרכזה –
חטא העגל. מה הסיפור? משה בושש לבוא, העם מבקש מאהרון , אחיו הכהן של משה, שיעשה
להם פסל, הוא מסכים, מבקש שיביאו לו את כל הזהב שלהם- ויוצר להם פסל. עגל מזהב: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

שבר. משבר. שבירה. איך הם עשו כזה דבר?!

איך הם עשו? איך לא?! ולא רק משום שמשה בושש לבוא... ולא רק משום שהם באו ממצרים ושם מקובל לראות בפרות כחיות הקשורות בקדושה. אלא כי שניה לפני כן, בפרשה- הועבר המסר שזהב, פאר – הם הקדושה! שהחיצוני המפואר הוא הקרוב ביותר לקודש!
ואם נלך אחורה- בשמות יט, בהתכוננות לקראת מעמד הר סיני- כולם צריכים לכבס את הבגדים לקראת האירוע. אז אפשר בהחלט להבין שהעניין החיצוני, הלבוש, הפאר, הזהב, הנוצץ, הוא הדרך לעבוד את ה'!
מופשט? איזה מופשט? יש איתנו עמוד אש ועמוד ענן כל הזמן. מוחשי ביותר. ומנהיג שעשה קסמים מול פרעה. הכל מוחשי ונראה וגלוי. ובשיא הקדושה- שיא הפאר. זהב!
הזהב, הפאר, הנוצץ- הם מלכודת, מוקש (כך גם בסיפור גדעון בספר שופטים ח פסוק 27- שם גדעון יוצר אפוד זהב לעבודת ה', והעם שוגה ועובד בו עבודה זרה- "ויהי לגדעון וביתו למוקש".).

גם במגילת אסתר, יש הרבה פאר, זהב, שפע, התרברבות, חיצוניות. בממלכת אחשורוש. 180 יום בשנה הוא שותה, השרים מנהלים את הממלכה, מלכה שמוזמנת לבוא יפה בכתר מלכות לראשה (חז"ל מפרשים- בלבד). מרוב פחד שכל הנשים ינהגו כמוה- היא מסולקת. המלכה החדשה שמחפשים- צריכה לענות על שלושה קריטריונים- שתהיה יפה, בתולה וצייתנית. מלך שרוב הזמן הוא שתוי, נותן למי שרוצה לעשות מה שהוא רוצה -לא מברר עם
המן, נגיד, מי זה העם הזה שהוא רוצה להשמיד ומה בדיוק הם עשו שמגיע להם כזה עונש. וגם כאשר אסתר תחשוף בפניו את הדבר- הוא אפילו לא ידע לחבר ולהגיד שזאת היא הקשורה לכך (נכון שמרדכי אמר לה לא להגיד..אבל.. אדוני המלך... תברר קצת על האישה...) המן רוצה להשמיד את מרדכי ואת עמו- על זה שהוא לא משתחווה לו, על זה שהוא מפגין גינוני כבוד חיצוניים לשר המלך. כשהורגים במגילה הזאת – גם תולים על עץ. שכולם יראו.
בקיצור- הכל מוחצן.
אני מבקשת להתמקד בפרק ד במגילת אסתר. כדי להבין מה השינוי הפנימי שהביא את אסתר להיות בעלת כוח ומסוגלות פנימית להציל אומה שלמה. הפרק מתחיל לאחר הצו להשמדת היהודים. כל היהודים אבלים בכל רחבי הממלכה. ומרדכי בא בשק עד לפני ארמון המלך. מביאים לידיעת אסתר את הדבר. והיא שולחת לו בגדים. הוא מסרב לקבל אותם. היא שואלת "לָדַעַת מַה-זֶּה, וְעַל-מַה-זֶּה".
כלומר- היא לא ידעה על הצו. היא הייתה בארמון ולא ידעה מכלום. מה שמפריע לה בנוגע למרדכי זה שהוא לבוש שק. שק הוא סימן לאבל. אבל החיים בארמון הפכו אותה לקצת קהת חושים, אולי, ולכן היא לא שאולת על מה אתה אבל, אלא שולחת לו בגדים. העיקר-שתראה כמו שצריך. ורק אחרי שהוא מסרב, היא מבררת מה הסיפור.
עיצוב הסיפור כל כך יפה כאן. אסתר בארמון. סגורה. מרדכי בחוץ. במרחבי 127 מדינה, בהם יהודים אבלים על השמדתם. הוא בחוץ. את המסרים ביניהם מעביר רץ שליח. אין מפגש. בין פנים לחוץ. אין מפגש.

אז מרדכי מספר לשליח את דבר הצו להשמדת היהודים ואף מביא לו דוגמית מ"פתשגן הכתב"-האגרת שיצא מטעם המלך. ברור שמרדכי פונה אל אסתר כדי שתעשה משהו. ואז היא עונה, תשובה של מי שכבר נמצאת יותר מדי זמן בארמון. תשובה של "הכל" של "כולם" (אם תקראו בתשומת לב, תראו שזה מן צורת דיבור שנדבקת באנשים הנמצאים בארמון – הם מדברים ב"כולם"- כי הם שולטים ב"כולם" ויודעים "הכל".)
אז גם אסתר כזאת: כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ
וְעַם-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר
יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ
לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב,
וְחָיָה; וַאֲנִי, לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ--זֶה, שְׁלוֹשִׁים יוֹם

במילים פשוטות- אני לא אסכן את עצמי.
הסברים מועברים למרדכי, והוא פוצח בשורת נימוקים. חדים כתער ולא משכנעים כל כך עבור אסתר....

ראשון: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים....
את חושבת שאת מוגנת בארמון? שאת כבר לא קשורה ליהודים?
שני: כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר....
נימוק רע מאוד- אז למה שאתסר תסכן את חייה "שמקום אחר" (אלהים?) יצילו את היהודים.
שלישי: וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ...
עבור יתומה, מנותקת מארצה, ששמה המקומי הוא שמה הרשמי (אסתר) ושמה היהודי
רק נזכר (הדסה)- זה ממה לא נימוק. מילא היא כבר אבודה ואומצה על ידי הפרסים.
רביעי: וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת,הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת....

הזמן. העת זאת. השאלה המהדהדת. השימוש במילה שיכולות להיות לה אין סוף משמעויות "מלכות".
מה זה אומר- שיש לך ייעוד? תפקיד? או אולי - הזדמנות?
ומהי המלכות? כותרת תפקיד? אוסף של תכונות שהרגע הזה מחלץ מתוכך? או
שמלכות זאת תכונה פנימית? מלכות זה עושר? זה זהב? זה ארמון? או שמלכות זה מנהיגות?
זה אחריות? זה מחוייבות? זה אתגר זה סיכון?
זאת השאלה לגבי בגדי הכהן, זאת השאלה לגבי מעמד הר סיני, וזאת השאלה
לגבי היהדות והתרבות העברית היום, וזאת השאלה לגבי אסתר- את מהחוץ אל החוץ, או שאת
מהחוץ אל הפנים- ומשם החוצה?
ולנימוק הזה, לשאלה הזאת, היא קשובה. שאלה שמציגה את המלכות באור
ניאון קר, או באש הלהבה-את תחליטי איזה מן מלכה את. ומה סוג הנוכחות שלך בתפקיד.
ואז, פורצת מתוך אסתר- המלכה. ברגע אחד. היא מחלקת הוראת למדרכי:

כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי
וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי
וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת,
וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי.

ומעכשיו, מרדכי הוא זה שעושה את מה שאסתר אומרת:
וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי; וַיַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו
אֶסְתֵּר.

ושיאו של הדבר, בעיני- הוא בהתכוננות של אסתר לקראת הפניה למלך (תכנית מופתית שעוד ידובר בה).
פרק ה פסוק 1: " וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית, נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, בְּבֵית הַמַּלְכוּת, נֹכַח, פֶּתַח הַבָּיִת."
את המלכות היא לובשת. אולי זה כבר משהו בתוכה, שרק צריך לתת לו ביטוי חיצוני, ואולי זה אקט חיצוני, שאמור לנסוך בה כח ותעוזה, לעורר ולחלץ מתוכה את הכוחות הטמונים בה. והנה היא כבר עברה שלב- היא בחצר הפנימית... לא רק של הארמון- אלא של עצמה...

וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת....
חג שמח!

תודה לקבוצת הלומדים איתי בעלמא בקורס "נשים מפתות במקרא ולא במקרע", על מפגש הלימוד השבוע בנושא מגילת אסתר, מתוכו הבאתי דברים לכאן. תודה לד"ר רוחמה וויס על דברים ששמעתי ממנה
פעם והיו השראה לדברים אלה. תודה לאחותי שסיפרה לי את הסיפור ולבתה המתוקה שאני
צריכה לרוץ ולהספיק עוד לקנות לה מתנה, תודה לך על השאלה, וגם על התשובה. ברשותך
הרחבתי מעט.
חג שמח!
מוזמנים לקרוא את מגילת אסתר בקומיקס שהפקנו במטח

השיר שאחשורוש שר לאסתר כשהיא מצאה חן בעיניו: