רבקה אמנו. מי את, למען השם?

פרשת תולדות היא, איך לומר- פרשה מטרידה.

מדוע? כי יש בה התנהלות מפחידה של יעקב אבינו ובעיקר של רבקה אמו, אמנו. התנהגות מאפיונרית ממש. ונדמה שחז"ל משתפים איתם פעולה אל מול עיניו העוורות של יצחק.

אני רוצה להתעכב על רבקה היום. רבקה אמנו.

מה הסיפור? אחרי עקרות מתמשכת, רבקה סוף סוף בהריון.

שרה גם היא לא נכנסה להריון- אבל שרה עשתה מעשה והכניסה את הגר לתמונה. הפתרון לא היה מוצלח כל כך, אבל שרה הייתה אקטיבית. גם חנה המבקשת ילד היא אקטיבית, וגם אמא של שמשון- היא זו שמקבלת בשורה על הולדת הבן. אבל רבקה לא עושה כלום... מי שטורח ועושה כדי שהיא תהרה, זה יצחק "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. (פרק כה פסוק 21)

כשהיא בהריון, משהו מציק לה, משהו מוזר לה, והיא פונה באסרטיביות, שלא לומר אגרסביות לאלהים :" וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה"

ה' מספר לה שבבטנה תאומים (התאומים הראשונים באנושות- זה האמת מוזר). וזה עוד כלום- משניהם יצאו עמים גדולים והצעיר, כך מתברר, ישלוט בבכור.

רבקה לא מספרת ליצחק את הדברים האלה, לפחות לא כתוב שהיא מספרת לו, וכאשר הנערים בוגרים- כתוב כך":"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (בראשית כה 28).

הבנתם? היא לא טרחה בשביל ההריון, היו לה טענות כשהיא הייתה בהריון, היא התנבאה שאחד הבנים יהיה מוצלח יותר ועכשיו אותו היא אוהבת. למה? כי היא יודעת שכדאי לה.

בהמשך הפרשה, לאחר שיעקב יוזם את קניית הבכורה מעשיו בעבור נזיד עדשים, רבקה סוגרת איתו את הפינה של הברכה. היא שומעת שיצחק רוצה לתת לעשיו את הברכה, ומיד מארגנת את הקומבינה של עם יעקב- אתה לך תביא לי עיזים, אני אכין אותם לאבא , כמו שהוא אוהב, ואתה תקבל את הברכה. כאשר יעקב חושש שהוא יקולל – עונה רבקה- קללתך עלי. רק אולי באמת כדאי שתלבש איזה עור גדי עיזים עלייך שהאבא העיוור שלך ישתכנע. ובמו ידיה היא דוחפת את בנה האחד למעשה שקר ורמאות, ומבנה השני היא גוזלת את הברכה.

כן, זו אותה אחת שראתה את עבד אברהם בפרשה הקודמת, קלטה שיש לו גמלים ומזומנים והבינה שצריך להשקות אותו ואת הגמלים שלו, כדי לסגור עסקת נישואין עם יצחקל'ה. זו אותה רבקה שגם אבא שלה וגם אחיה לא מעיזים לתת אותה בלי שנקרא לנערה ונשאל את פיה. זאת אותה רבקה שכאשר מתגלה התרמית ועשיו רוצה להרוג את עשיו- היא מבריחה את יעקב למשפחה שלה בחרן, בתירוץ של בחירת כלה ראויה.

עכשיו השאלה- מה אנחנו חושבים על רבקה.

אפשר בעיניים אמוניות, להלל ולשבח את רבקה, על שפועלת למען קידום הנבואה. באותן עיניים ממש אפשר גם לגנות אותה, על כך שהיא פועלת למען קידום הנבואה כמו בכך מפגינה חוסר אמונה. חז"ל מחבבים אותה, משבחים את יעקב ומגנים את עשיו. אומרים עליה שראויה הייתה להיות גם אם שניים עשר השבטים. האמת? נדמה לי שבכל פעם שחז"ל מגזימים בשבחים, הם יודעים שהם מכסים קופת שרצים.

בעיניים פמינסטיות – אפשר להלל ולשבח את רבקה, שפועלת כדמות מטריארכלית במרחב פטריארכלי. לוקחת את העניינים לידיים ופועלת כפי שהיא רוצה ומבינה. על זה אפשר לענות שהיא פועלת כמו פילה בחנות חרסינה. מדוע? כי אם קוראים היטב את פסוקי הברכות, מגלים שיצחק אולי היה עיוור אבל לא היה טמבל, והוא ממילא לא התכוון לברך את עשיו בברכת הבכורה. הרבה רעש היא עשתה, במקום ובמרחב שהיא לא באמת מבינה בו. אני לא אנטי פמיניסטית, אבל לא כל מעשה אסרטיבי שאישה עושה הוא בהכרח טוב. חנה שקמה ומתפללת לאלהים לילד- מוערכת בעיני הרבה יותר.

בעיניים חינוכיות, מוסריות, ערכיות – מה אני אגיד....? יכולה להיות אמנו עד מחר. היא רימתה, היא הדיחה את הבן שלה לשקר, היא פעלה נגד בעלה והבן שלה, מעלה באמון. היא סבכה את יעקב, גרמה לו לברוח, ונטעה בו סיפור חיים של רמיה ושקר, כפי שהוא יאכל אותה בהמשך.

אני מודה שאני לא כל כך אוהבת את רבקה. לא רוצה אותה לא בתור אמא, לא בתור אחות, לא בתור חברה. היא, ונשים שכמותה, מעצבנות אותי, ובעיקר מפחידות אותי. באלימות, בבריונות, בלחשוב שהן יכולות לסדר את הכל ו"קללך עלי". מעדיפה את אמא שלי, שחזרה היום אחרי שבועיים בארה"ב. שאוהבת את כולנו שווה בשווה- גם את יושבי האהלים וגם את מי שציד בפיו, בחיים לא תרמה את אבא שלי. שגם היא (אמא) וגם הוא ) אבא חינכו אותנו להיות ישרים כמו פלס, ויצאנו שלושה שאוהבים אחד את השני אהבה גדולה כל כך. לא נגנוב אחד מהשני ברכות, לא נקנה בכורה. לא נשקר, לא נרמה, לא נאיים ולא נברח. זה מי שאנחנו. ועומדים במבחן המציאות והזמן.

אני מחפשת שיר לסיום. קוראת את המילים לשיר "אילו יכולתי" שכתב אהוד מנור. אולי זה השיר ששר יעקב לרבקה. בדמו, בעמקי נשמתו, דעתה של אמו היא הנחושה, הנטועה בו- האופי התועלתני, הרמאי, בין שנאה ואהבה בין כח לחולשה...

נ.ב. אולי אני רגישה לעניין האמהות עכשיו. בפרשה הבאה על רחל ולאה... כבר מתכוננת...

שבת שלום.

 

עם ישראל האם שומע? ואהבת לרעך כמוך.

 פרשת אחרי מות - קדושים

"לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. יח לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' "(ויקרא יט 18-17)

ימים לא פשוטים בכלל. תחושה ש"עובדים עלינו" כל הזמן. עליה בשכר הלימוד? אה, לא, תעלול תקשורתי. ריקי כהן? העיתון שלמחרת כבר השכיח את סיפורה העצוב נורא. הרמטכ"ל מניח דגלון על הקבר הלא נכון, אה טעות , סליחה. מצטערים. חבר כנסת הולך לכנס או לסיור של מתנגדיו- זוכה למטחי ביקורת. אין אפשרות ללמוד, אין אפשרות לנהל שיח. הרבה יותר נחרץ ונחשב להחרים. להחרים זה מצוין. יום השואה – וברקע אלימות כנגד קשישים, פרסומים על מקרי שוד של כספי פיצויים (גם על ידי המדינה, גם על ידי בריונים מקומיים), יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה וכולם מנפנפים בדגלים ויודעים מה נכון, ומטיפים לאחרים כיצד צריך להתאבל ובאלימות רבה מנכיחים את המלחמה, גם בתוכנו. יום עצמאות גדוש בטיולים, באהבת הארץ, ויחד איתם אלימות ברחוב, זבל אינסופי שנשאר, ושאלות על אופני בזבוז הכספים. תספורות לטייקונים, כולנו זועקים נעלבים ופגועים ודורשים צדק, ומשתלחים בבנקים ובעשירים וכועסים ושונאים ומרגישים מטומטמים (גם אני) . והבנק? אם הוא אכן חוזר בו- אז מה טיבה של ההחלטה הראשונית? דעת הקהל יש לה משקל רב יותר מאשר לנימוקים הכלכליים שעמדו בבסיס ההחלטה הראשונית? אז לא לסמוך על שיקול הדעת הכלכלי שלכם? ואם הבנק לא חוזר בו, וזה רק עיכוב למראית עין, אז שוב עובדים עלינו? ובעוד כמה זמן שוב נתעורר, ושוב נירדם?

הרחוב, העיתונים, הרשתות החברתיות בוערות, אנשים מכל הקצוות, מנהיגים, כולם מדברים, מגיבים, משתלחים, אלימים. על כל עמדה שנשמעת, נשמעת דעה שכנגד, אלימה וחריפה לא פחות. ועוד כל כך הרבה קולות שלא נשמעים, אנשים שבשקט חיים את החיים. ואולי מקבלים את הדין, ואולי לא. אולי כעס שמתבשל לאט. ולאט לאט נחשף חוסר הצדק, ומתבהר כמה בעיקר אנחנו לא יודעים והכעס גדול, ובין חוסר אונים לבין רצון לעשיה.

לטעמי זה טוב שאין אמת אחת, שיש שיח מערער וביטוי לקולות שמבקשים לפקפק ולשנות פרדיגמות חברתיות. אנשים מתעוררים, ומבקשים צדק. מבקשים שקט. מבקשים בטחון. לא רק מדיני – צבאי, אלא כלכלי, נפשי. לראות אופק. שרירותיות וזילות החלטות המנהיגים לכאן או לכן, לא מקלים בכלל.

אבל עבורי הקשה ביותר הוא אופן השיח ומטרתו. זה לא שיח, זו מלחמה. אלימה, נחרצת, לא סובלנית. שמטרתה לא לדבר, אלא לבטל לא רק דעתו של האחר, אלא את קיומו. במילים שנאמרות, במילים שנכתבות, במעשים ובהחלטות פוליטיות, במעשים אלימים ובריוניים ברחוב. אין עניין בשיחה, בדיאלוג, אלא בביטול של כל מה ששונה ממני. מתוך פחד שהוא ייקח לי, שהוא חי על חשבוני. הפחד מופרך? לא בהכרח. במלחמת הקיום של כל זרם ומגזר כאן- נדמה שיש צורך לא לדבר עם האחר, אלא לערוף את ראשו, לבטל את קיומו. תחושה של קצה. סכום אפס- או אני אתה. או אתה או אני. וכדי שכל צד יזכה- הוא חייב לבטל את הקיום אחד של השני. התקציב מוגבל ואנחנו נלחמים עליו. ואין לשנינו מקום באותה החברה, באותו מרחב. או ישיבות או צה"ל, או כסף על טקסי יום עצמאות, או כסף לניצולי שואה, או טייקונים או עניים. משלמי מסים או אוכלי חינם. בטקס הזכרון האלטרנטיבי שהייתי בו בערב יום הזכרון צעקו לעברנו מפגינים "אין לכם מקום בארץ ישראל". וזה מיד גורם לי להגיב באלימות בחזרה. מי שמכם? לקבוע עם יש לי מקום או אין לי מקום לחיות כאן? אני צריכה בכלל להוכיח שאני ראויה? ועוד למי להוכיח, לכם? ! אבל לא הגבתי. וגם בחוסר התגובה יש התנשאות, אני מודה. אבל גם פחדתי להתקרב. פחדתי פיזית. ובחוסר התגובה גם אני ניתקתי מגע.

ומצד אחד – זה מובן, כי אין שום סיבה שאנהל שיחה עם מי שבאופן ציני גונב ממני. גונב ממני זמן, כסף, חיים. מי שמבטל אותי ואת היותי. ואולי תמים לחשוב שיש עם מי לדבר. ומצד שני- האלימות קשה כל כך. ומביאה למרירות, לכעס, לא לצמיחה, לא לפתרונות, לא ללמידה. אין בה הכרה בנוכחות שלנו, של כולנו, כקבוצה. אלא מלחמה. רק מלחמה. מלחמה ושנאה.

ואז הפסוק הזה מפרשת השבוע "אחרי מות- קדושים"  (מהתורה, של הדוסים) מבקש להחזיר לא רק פינות חמד של אשליית תמימות, אלא ערכי בסיס להתנהלות חברתית בין בני אדם. "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. יח לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט 18-17).

פרשנות שלי:

לא לשנוא אחד את השני, בעמוק, באמת של זה, בלב. אפשר לא להסכים, אפשר לריב, אפשר לנהל דיאלוג על צביון החברה. אפשר להיות שונים מאוד אחד מהשני. באמונות, בתפישות, במנהגים, במעשים, באורחות החיים, באינטרסים.  אבל לא לשנוא. לא בלב ומשם- גם לא במילים הקשות, לא במעשים הקשים.

ומהמקום של האהבה-

להוכיח אחד את השני כשאנחנו טועים. להיות מראה אחד של השני, גם כשזה לא פשוט. כדי שלא יחטא, כדי שאנחנו לא נישא על עצמו את החטא של האדם שלא שיקפנו לו את טעותו. ההוכחה ההדדית, המשוב, היא היא החיבור. הרי אנחנו שונים, וחושבים אחרת. אבל התוכחה היא הקשר הנרקם בינינו. היא היא המחוייבות. ממקום של אהבה, של אכפתיות, של אחדות ושותפות, של ערבות הדדית. לא מתוך שנאה וביטול.

לא לנקום, לא לנטור- להרפות.  לא להזין מעגל של שנאה, של נקמה, של דפקו אותי אז אדפוק אותך. בכוחות רבים, כמעט על אנושיים- לנסות לא להזין מעגלי נקמה ושנאה.

ואהבת לרעך כמוך- יש צו לאהוב. הבלתי אפשרי – אפשרי. ציווי לאהוב את הרע שלך. איך לאהוב אותו? "כמוך". אין סוף פירושים לפסוק זה. בהקשר החברתי, נדמה לי שאפשר לקחת את הפסוק למקום של ההכרה בקיומו של האחר. כשם שאני מבקשת שיכירו בקיומי – כך אני נדרשת להכיר בקיומו של האחר. זה קשה מאוד כשאנחנו שונים. זה קשה מאוד כשאנחנו מרגישים מרומים. זה קשה מאוד כשאנחנו מרגישים שמופנית כלפינו אלימות, נקמה, מלחמה ושנאה. קשה להיות מי שעוצר את השנאה. ולא ממקום תמים ונרמס ונרפה, אלא ממקום של כח. של תחושת בטחון מספקת, שאתה לא יכול ולא רוצה להרע לי. הרי אחים אנחנו.

אני עדיין מקווה לחשוב שמקום של אהבה, של פרגון, של דיאלוג ושיחה, מקום של כבוד הדדי, מקום שמכיר בקיומו של האחר, נכון ללמוד וליהנות מהשונות בינינו, אינו מקום תמים, אינו גן עדן של שוטים. ושתחושת בטחון ושקט, אינה נחלת אשלייתם של הבריונים אחרי שגזלו משל החלשים ועכשיו נעים להם ונחמד,  אלא של כל אדם, עובד וראוי וזכאי. בדיאלוג אוהב ומכבד ומכיר בין שווים.

מזכירה לעצמי- שסביבי יש עדיין הרבה טוב, לא מעט אנשים שעושים אחד למען השני, שעושים טוב לעצמם, למשפחתם, לסובבים אותם, שמתנדבים ותורמים מתוך אהבת האדם, אנשים ששותפים ויוצרים ומייצרים טוב. ה"רעים", אם יש "רעים", לא מנהלים את כל העולם. ול"טובים", אם יש "טובים", יש הרבה מקום וכח בעולם. ותמיד אפשר להחליט באיזה צד אנחנו. באיזה צד אני, באיזה צד אתה. מעשים קטנים של אהבה.

שבת שלום ואהבת חינם. הנה תמימים שעשו היסטוריה.

 

פרשת יתרו. לאנשים שבחיי שאני אוהבת.

מפגשים קיצוניים עם אנשים שונים ממני, גורמים לי לחשוב.
על פי רוב, אני מסתובבת ליד אנשים שדומים לי. הזרם של נחל חיי ככה זרם, לתוך שלולית ביצת הנוחות שלי. אני נמצאת בדרך כלל ליד אנשים שדומים לי בערכים, באורחות החיים, באמונות, אפילו בכללי הנימוס והחברתיות. אלה קודים שמבלי לברר ומבלי לנסח אותם- הם מוסכמים, וככה חיים. מעין סט של חוקים, נורמות והרגלים שהם חיינו. יש לי את זה עם האחים שלי, יש לי את זה עם החבורה שאיתה גדלתי ואנחנו עדיין כולנו חברים באותה רמת דביקות של היסודי (אז מה את עושה יום? כאלה). זה לא מפתיע. המפתיע הוא שזה קורה עם חברים וחברות שהצטרפו לעגלת חיי העמוסה תוך כדי החיים. לא גדלנו באותם המקומות ולא על אותן החוויות, אבל עדיין אנחנו מחזיקים בעמדות דומות לחיים, כאלה שמאפשרות לנו להיות ביחד, לחוות, וליצור. חברים שלאט לאט התאספו מהעבודה במקומות השונים, מהלימודים, ממסעותיי בעולם עם מאגמה, מהמוזיקה והלהקה. אפילו- מפגשים לא ישירים עם אנשים, דרך שירים, יצירות אמנות, סרטים או ספרים שיצרו אנשים אחרים בזמנים ובמקומות אחרים, ומדברים אלי ומאפשרים לי להרחיב את עולמי, באיזון שבין מרחק וקרבה. וזה פלא בעיני, שאנשים שגדלו במקומות שונים, בתפאורות וברקעים שונים,  נושאים ערכים דומים שמאפשרים להם מיד להתמגנט. מבחינתי, מדובר בערכים של כבוד, אמון, סקרנות, רגישות, עשיה, הקשבה, סבלנות, אחריות וערבות הדדית, נתינה ודאגה. (כל אחד וסל הערכים שלו).

זה מתחיל להיות מעניין וקשה במפגשים עם אנשים שמאתגרים או מאיימים או מערערים על הקודים שעליהם התחנכתי ואותם בניתי לעצמי. אנשים פועלים בשם ערכים אחרים. אני לא שיפוטית ואומרת שהעולם שלי הוא ה"נכון". אני מדברת על שונות. זה תמיד תופס אותי לא מוכנה. הנהג מונית שתופר לי תיק במשטרה, אנשים שלא משלמים מיסים, אנשים שלא מצביעים בבחירות, אנשים שמצהירים שבית"ר לעד תישאר טהורה. אלה מקרים שה"שונות" היא "ניגוד". ולפעמים ה"שונות" היא לא ניגוד, אלא "אחר ממני". צמחונים, טבעונים, דתיים, בודהיסטים, מיסטיקנים, חיפאיים, חקלאים, נגריות, אנשי טיולים, מדריכי כושר, טבחים, אמנים, ארמנים, אנשי היי טק ועוד אין סוף דברים שהם לא "אני". קשה לפגוש שונים. זה מאיים, זה מערער. אבל בנשימה עמוקה, נדמה שמהשונות אני יכולה רק להרוויח- או במובן של חידוד וניסוח העולם שלי ולהוכיח לעצמי שוב כמה אני צודקת, או במובן של ההזדמנות לקבל מהם השראה, ללמוד, לשתף פעולה או להיות חברה שלהם. ולפעמים צריך לקבוע את קו הגבול- מי, על אף השונות ממני, הוא חלק מ"הקבוצה שלי" ומי מהצד השני של הגדר.

למה אני כותבת על זה היום, בהקשר של פרשת יתרו? במרכזה של פרשת יתרו עומד מעמד הר סיני, הענקת עשרת הדברות. ויש כאן מתח מדהים בין שני מושגים: "כלל" ו"פרט". מצד אחד "העם", "הקבוצה", "הכלל". יצאו כעבדים בודדים ממצרים, והנה עם מעמד הר סיני הם הופכים לעם, בעלי מכנה משותף. מגודרים בחוקים המחייבים את ה"כלל", בסיס החוקים ערכים ונורמות ותפישות עולם שמהווים תשתית ל"ביחד", להתנהלות היומיומית כחברה. גם לימי הנדודים במדבר וגם בהמשך, בחיים הארץ ובמובנים מסויימים גם היום..

ומהצד השני של ה"כלל"- יש את היחיד, את הפרט. כולם נוכחים במעמד הר סיני, גברים ונשים, זקנים וטף, החוק, הערך, הרעיון- מכוון ולכל אחד ואחת. עשרת הדברות מנוסחות בלשון יחיד, גוף שני, אתה. פניה אישית ומחייבת.

והמתח הזה, הוא מתח מפרה ובונה. הפרטים בונים את הכלל. והכלל מגדר ומגדיר את הפרטים שבו. ברגע הזה, של מעמד הר סיני, רגע של מנהיגות, באותה נשימה נוצרת המסגרת המהווה את הגדר ואת התשתית של הקבוצה והמחוייבות האישית של כל אחד אל עצמו ואל השלם. תשתית בסיסית ורחבה שעיקרה, לטעמי, הוא "חיה ותן לחיות". כבוד בסיסי לאדם, לזמן שלו, לקניין שלו, לרצונות שלו. וברגע שכולנו מסכימים על כך לגבי עצמנו ולגבי האחרים- יש לנו תשתית של כבוד עצמי והדדי, שמאפשר חיים תקינים שיחד בחברה, גם במקומות שנדרשים התעקשות והגנה מצד אחד, והתגמשות והתחשבות מצד שני.

לפעמים זה אקט של מנהיגות מכוון- כמו כאן, (או כמו בניהול חברה, בפיקוד בצבא, בחינוך כיתה, בהדרכה בתנועה, בהובלת משפחה ועוד) ולפעמים זה נוצר מתוך עצמו. אבל נדמה לי שזה תנאי הכרחי לקיום של חברה- ההסכמה של הפרטים על קודים מחייבים, ותחושת המחוייבות שלהם לקיים את הקודים, ובכך לגדר ולהגדיר קבוצה.  

הערה שלטעמי היא חשובה- כל זה לא סותר את חשיבות המקום של השונות בין היחידים בתוך הקבוצה, את ההנאה שבמגוון, את הכבוד ההדדי המתחייב בין כל חברי הקבוצה, ואת המחוייבות של הקבוצה לבדוק, לרענן, לעדכן ולחדש את הערכים ואת התפישות שלה מעת לעת.

על בסיס התשתית החברתית המוסכמת  יש לי חברים ואנשים שאני חולקת איתם את החיים. ועל בסיס התשתית הזאת יש אנשים שאני בוחרת שלא יהיו חלק מהחיים שלי. וכשבכל זאת יש לי איתם שותפות גורל, זה אתגר לא פשוט, אני מודה.

הקריאה בפרשה מחדדת לי את המחוייבות שלי, את ההתמודדות שלי עם אנשים שונים ממני (לפעמים במקום של דחיה ולפעמים במקום של למידה) ובעיקר את השמחה שבנוחות החיים עם אנשים שדומים לי, ויחד איתם אני יכולה להתחבר, לאהוב, לדבר, למצוא נחמה, ליצור, לעשות, לחדש ולהיות כל הזמן בתנועה. זה לא מובן מאליו ועל כך אני מודה.

שיר קלישאתי ודביק לשבת. מה אכפת לי? שיהיה קצת נעים בנשמה. שבת שלום והרבה אהבה. 

 

פרשת בא. על החרות הזאת.

פרשת בא (שמות י 1- יג 16)

פרשת בא היא פרשה דרמטית ומכרעת בתולדות עם ישראל. הפרשה מתארת את המכות האחרונות במכות מצרים- ארבה, חושך ומכת בכורות. מכת בכורות מתרחשת בסיום לילה של הכנות בהולות, של הערכות חפוזה לפני היציאה ממצרים. זהו, הרגע הגדול הגיע. מעבדות לחירות. עוד הנחיות אחרונות, ויוצאים לדרך. ומה בהנחיות האחרונות? מפתיע, אבל ההנחיות לא מדברות על נהלי הליכה במדבר, לא על תפקיד המאסף, לא על  זבח ותודה לאלהים באותו הלילה. הוראה אחת המתייחסת לסימון מזוזות בתי בני ישראל, ובעיקר- שגרת החיים בעתיד- הנחיות כיצד לזכור בעתיד את האירוע הגדול שקורה עכשיו. כיצד זוכרים?

יש בפרשה כמה קווים מנחים לשאלה כיצד מעצבים זכרון. בדרך של קביעת חוק לעתיד- על יצירת החג, במועד קבוע. והתנהגויות שנקבעות בחג- אכילת מצות, העלאת קורבן פסח, קריאה בתורה. מימד נוסף בתהליך עיצוב הזכרון הוא ההתייחסות לדורות הבאים- חזרה על המילה זכרון, התייחסות לשאלות הבנים, שינבעו מתוך המעשים וההתנהגויות מעוררי הסקרנות. "וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם" (יב פס' 26). מצוות נוספות הן מצוות התפילין ומצוות פדיון הבן. מהו פדיון הבן? "שחרור" הבן הבכור מהיותו שייך לאל באמצעות תחליף, פדיון, שהרי אלמלא כן, היה הבן הבכור שייך לאל. המון כבלים וחוקים. איזה מן חירות זו? והכתוב בעצמו מודה- שהבנים ישאלו מה העבודה הזאת לכם? כלומר- עדיין יש עבודה. אין חירות. אז מה עשינו בזה?

אני מבקשת עוד רגע להתעכב על ההתנהגויות  המוזרות ... אם הרגע יצאנו ממצרים ואנחנו בדרך לארץ זבת חלב ודבש,  למה לאכול מצות ולחקות את לחם העוני שאכלנו אז? אם הרגע יצאנו ממצרים ואנחנו בדרכינו לחיי חירות, למה לכבול את עצמנו ברצועות התפילין? אם הרגע אלהים הכה את כל בכורי מצרים, והראה לנו שהוא בצד שלנו, אז למה לשעבד את הבנים הבכורים שלנו? מדוע צריך לפדות אותם? מה, אנחנו בסכנה? כלומר, לא רק שאנחנו ממשיכים לעבוד, ולהיות כבולים בהנחיות, אלא שההנחיות עצמן- נדמה שנוגעות בשורש הכבלים, ולא משחררות כלל. כבולים בתפילין, כבולים בהקרבת הבכורים לאל, כבולים עדיין בלחם העוני.  אז איפה החירות?

בין העבדות לעבודה. אין חירות מוחלטת, ולעולם לא באמת משוחרר מכבלים. ברמה הבסיסית- הצורך של כל יצור חי בכבלים פיזיים של הצורך באוכל, בשינה. ואם ברמות הגבוהות היותר (אם נלך לפי ממדרג הצרכים של מסלאו), הצורך בהגנה, בתחושת שייכות, כבוד והערכה, ומימוש עצמי.

ובכל אחת מהמדרגות הללו- אנחנו קשורים, תלויים, ולפעמים גם כבולים- לדברים חיצוניים לנו, וגם לכבלים הפנימיים.

אנחנו צריכים את השמש ואת הגשם כדי שיהיה לנו אוכל, ואת קורת הגג שתגן מפני הרוח והסופה. ואת החברים ואת המשפחה ואת האהובים והאוהבים כדי להרגיש שאנחנו חלק, שייכים. כל אחד והמנות שלו. גם אם אלה קשרים רופפים למין האנושי. צריכים את המראה האנושית, את המילה הטובה, את הפידבק. וצריכים את המראה שלנו לעצמנו, כדי לממש ולהיות מי שאנחנו רוצים באמת להיות. שם החופש האמיתי? שם החירות? כל אחד ושלו. בעצמת הכבלים שלו לאמת הפנימית, לאמת חיצונית, למה שיהיה ולמה שהיה. אז אנחנו צריכים את כל כלה, ולא באמת חופשיים.

ובתוך כל אלה- אני יודעת. התשלומים על האוטו, ושכר הדירה, ויוקר המחיה, ולא יהיה חו"ל השנה,  והחלומות על דירה, והחרדה הקיומית לעניין הפרנסה, ודאגה לבריאות, שהגוף הזה ימשיך לתפקיד, והראש והלב, כי זה המכשיר הבסיסי לקיום, לפרנסה, לדאגה לילדים ולמשפחה. ואי אפשר לעשות כל היום רק מה שרוצים, יש מחירים ומשמעויות, והחיים מורכבים. 

אז איפה החירות? אם עדיין כרוכים בכבלים? נדמה לי, שבראש ובראשונה- במרחב התודעה. בין עבדות לעבודה. המשקל שאנחנו נותנים לתולעת המכרסמת של הדאגות והכבלים. היכולת להגביל אותה, לאלף אותה, ולא להיות משעובדים לה.  והנה ההתנהגויות המוזרות האלה, שנדמה שמקבעות את השעבוד, מתברר שנותנות לה מסגרת ומגבילות את תחושת העבדות. הנה לחם העוני. שבעה ימים לחם עוני, כתזכורת. וכל שאר השנה, חלב ודבש. וצריך לעטוף את הגוף ברצועות התפילין, את הראש, את הידיים, כדי לזכור ולהודות ולהתפלל. ואחר כך מורידים אותן, והראש והידיים והלב חופשיים ליצירה ולעשייה. והבכור, לא באמת צריך להקריב אותו לאל. צריך לזכור שהופקד בידי, ועלי לדאוג לו, אבל לא להקריב אותו, אלא אפשר לפדות אותו, את חירותו. כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה- תורה, משמעת עצמית, התבגרות. לא משנה. אבל נדמה לי שיש משהו כמעט ילדותי במצב שבו אדם לא מרשה לעצמו כלום. כמו הורה מבועת של עצמו- עדיף לא להרשות שום דבר, מאשר להתבונן, לברור ולהחליט מה באמת אסור ומה כל כך טעים וכדאי שיהיה מותר.

ההברקה, התרגיל, הוא הגבלת תשלום מסי העבדות. יש זמן מסוים, מצב מסוים בו אני כבול, ויתר הזמן משוחרר. ומה אז? משוחרר. אמיתי. חופשי לעשות בחיים החד פעמיים האלה ככל העולה על רוחי. מעצם היותי לא עבד, בן חורין. מותר לצאת ממצרים. הפרשה מרשה. להיות בן חורין זה לא חוצפה, או דרישה מוגזמת. זה ערך.

יש כבלים, יש מציאות, אני יודעת. ובתוך כל זה יש מרחב אינסופי ולא מנוצל שבו אנחנו שמים לעצמנו סייגים. של הרגלים, של מקובעות, של כלא עיניים ולב שלא מאפשר לנו לראות, לחדש, להעיז. לחיות את החיים האלה, בני חורין. כבולים, אך במידה. לא צריך לדפוק את הראש בקיר, ולא צריך לקפוץ בנג'י. אבל בין המקום שבו אנחנו עומדים עכשיו לבין קצה הצוק, יש עוד שדה עצום ומופלא של הזדמנויות, נופים, חוויות ומעשים שמעולם עוד לא עשינו. אפשרויות לגיוון הבגדים, הבית, הדרך לעבודה. הזדמנויות לשיפור התנאים, לפעמים ממש בתזוזה קלה. אפילו לשחק עם עצמנו בשינוי, ולו לרגע של דרכי החשיבה. החירות לחשוב אחרת, להמציא את עצמנו מחדש. והחיים האלה, מזכירה לנו הפרשה, הם חד פעמיים. כל מה שנעשה עכשיו- יהיה הסיפור שלנו את עצמנו לעצמנו ולילדים. ומה שלא נעשה- לעולם לא ייעשה, ולעולם לא ייכתב בספר דברי הימים שלנו.

אז מה הסיפור שלכם?

השבוע ציינו 43 שנים למותה של לאה גולדברג. באחד משיריה, שירי סוף הדרך היא כותבת כך :

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

אל תחכו לסוף הדרך כדי לחיות את החיים שאתם רוצים לחיות.

שבוע טוב. I wanna fly away. זה ככה בשביל ההשראה.

פרשת וארא. האומץ לחירות.

כשלמדתי לתואר הראשון בירושלים, כבר אז, גם אז, לא הייתה לי סבלנות לשגרה (טוב, זה התחיל מהגן). מבועתת מהמחשבה שכל שבוע נראה אותו הדבר. מערכת לימודים קבועה, מערכת עבודה קבועה. אהבתי את הלימודים, אהבתי את העבודה, השתגעתי מהשגרה. האוטו שלי כבר ידע את הדרך ממקום למקום, לא הוא ולא אני הסתקרנו לגלות מה ילד יום. נפלנו לתוך שגרת היום היום, מתוכנתים היטב. אפשר שזה טוב- מה יש לעצור כל הזמן לבדוק ולשנות. זה מה שבחרתי לשלוש שנים האלה וקדימה. אבל הנפש... והגלגלים... אי אפשר בכל יום לנסוע את אותו המסלול, לעשות את אותה הדרך. הרגשתי כבולה בכלא שאני עצמי יצרתי. זוכרת שהתקשרתי לאבא שלי מהאוטו בדרך חזרה מהאוניברסיטה, לכיוון הבית, כבר מכירה את סדר הרמזורים בצומת. קודם הממשיכים מכיוון ממילא לכיוון אגרון וכיכר המלכים, ואז אנחנו, מהר הצופים לכיוון עמק רפאים. רמזור קצר. אני בטח אהיה בסיבוב השלישי. לא מפתיע. אני משתגעת אמרתי לו. יש לך אוטו- סעי לטייל. אני לא יכולה. יש לי לימודים מחר. ועבודה. אז תלכי לאכול סטייק. אני לא רעבה. אני לא אמרתי שאת רעבה. גם אני לא אמרתי שאת רעבה. תאכלי סטייק. אבא, אוכל זה לא פתרון! אני לא אמרתי שזה פתרון. תאכלי סטייק. טוב, טוב, מה זה קשור עכשיו. אני מדברת על השגרה והוא מדבר איתי על סטייק. חניתי בבית היפה שלי ו... חיפשתי שותפים לסטייק באמצע היום. כולם היו עסוקים וחשובים ובאמצע. אז... הלכתי לבד. אחד הסטייקים הכי טעימים שאכלתי. 

פרשת וארא (שמות ו 2 עד ט 35) מתארת את מרבית מכות מצרים ואת מהלכי הקוסמות של משה ואהרון מול המלך פרעה, במטרה לשכנע אותו: שלח את עמי. באופן טבעי, משה פונה אל פרעה, כיוון שבידיו המפתח לשער מצרים, המפתח לחירות בני ישראל.

אולם אם נקרא את תחילת הפרשה, נגלה כי משה פונה בראש ובראשונה לבני ישראל. ומזכיר להם את ההתחייבות שלו לקיום הברית. ה' פונה לבני ישראל דרך משה, ומציע להם לגאול אותם מסבלתם, להציל אותם מעבודתם. " וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים..." להביא אותם לארץ  המובטחת ולחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

האמת? נשמע דיל מעולה. כל מה שישראל צריכים לעשות זה רק להרפות, לתת לה' לקיים את הבטחתו, שהוא עצמו בא וטורח ומזכיר אותה, לתת לו הציל אותם ולתת לו להיות האלהים שלהם. ובתמורה- יקבלו חירות, הפסקת הסבל, ריבונות וחיים בארץ מובטחת.

אבל בני ישראל לא מוכנים לעסקה. למה? רוצים לשפר תנאים? הערות לחוזה? מבקשים אישור למטען חורג ביציאה ממצרים?  גבולות הארץ? רוצים גם זבת חלב וגם זבת דבש? לא מתפשרים על מחלקת עסקים בדרך לארץ המובטחת?

לא, זה ממש לא העניין. ישראל אפילו לא מקשיבים למשה. מדוע? "... מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (פס' 9)

נותנים לכם חופש וגאולה מהעבודה הקשה, מעבדות, ואתם אפילו לא מוכנים לשמוע בגל... העבודה הקשה?! איך תצאו מהמעגל הזה אי פעם? עוד לפני שנפנה לפרשנים- יכולים אנחנו לפרש, לראות ואפילו למפעמים ממש להרגיש את המצב. בו אנחנו לא מסוגלים להקשיב לדברי גאולה, חירות והצלה מפאת קוצר הרוח שלנו, מפאת העבודה הקשה. סרט? מסעדה? הופעה או קונצרט? טיול לצפון? נסיעה לחו"ל? לעזוב את העבודה? להתגרש? להתחיל מחדש? לעשות שינוי בחיים? לראות דברים מזווית קצת אחרת? לא מוכנים לשמוע על כלום. כל כך שקועים ב" סִבְלֹת מִצְרַיִם" שלנו, שאפילו לא מסוגלים לשמוע על אפשרות אחרת. עוד לא לעשות כלום, רק לשמוע. איזור הנוחות, גם אם הוא מכיל סבל, קושי, צרה- עדיף על פני השינוי. כך אנחנו לפעמים. קצרי נשימה. קצרי רוח. קצרי שאר הרו המאפשר לראות אפשרות אחרת, כיון מחשבה אחר.

פרשנים, כך נדמה לי, הבינו את המצב הנפשי הזה, וניסו לפרק את המושג "קצר רח ועבודה קשה".

הרמב"ן מפרש-  "וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב...ועבודה קשה הוא הדוחק, שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו". כלומר קוצר הרוח הוא פנימי, הפחד, ועבודה קשה היא הדוחק החיצוני. ובתווך- האדם לחוץ במלחציים.

גם ארבנאל מפריד בין הקוצר הרוח לבין העבודה הקשה. לפי קוצר הרוח הוא נפשי, ואילו העבודה הקשה היא בגוף: "הן שתי סיבות, הא' "קוצר רוח" שקצרה נפשם בעמלם, והב' בעבודה קשה שהיו עושים, שלא היה להם פנאי אפילו לשמוע בשורות טובות, והיה אם כן הקוצר רוח בנפש, והעבודה הקשה בגוף". מוכר לכם?

פירוש רש"י לעניין קוצר הרוח, הוא פירוש פלסטי ומוחשי מאוד :"כל מי שהוא מיצר רוחו [הופך רוחו לצרה] ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". ממש תיאור של קוצר נשימה. כך גם פירוש כלי יקר- "הייתה נשימתן קצרה כאיש מבוהל"  תיאור פלסטי כל כך שלנו, לאורך כל היום. קצרי נשימה, מבוהלים.

פירוש "אור החיים" מדבר על דלות חיי הנפש: "לזה ייקרא קוצר רוח, כי התורה מרחבת ליבו של אדם". ולהבנתי לא מדובר בהכרח על תורה, אלא על כל לימוד והרחבת הדעת, הרחבת עולמנו הצר כנמלה. שאנחנו מסרבים לו כי למי יש זמן עכשיו לקרוא ספר או ללכת להרצאה או אפילו לפתוח איזה אתר שמסביר על תופעה שלא הכרנו ולא בהכרח על לוח השידורים או על הרכבת הקרובה.

הפרשן ספורנו גוזר מתהילים עח : "דּוֹר, לֹא-הֵכִין לִבּוֹ;    וְלֹא-נֶאֶמְנָה אֶת-אֵל רוּחוֹ" כי הרוח קשורה אל הלב. : "...לא נתנו לב להתבונן"

ומרחיבה על עניין ה"דור" נחמה ליבוביץ': . "דור מדוכא ומושפל אינו קולט את הנאמר לו: לא את דברי הנחמה לימים קרובים, ולא את דברי ההוד לעתיד הרחוק".

עד כאן- הצגנו את דבריו של משה כמופלאים ומפתים ואת ישראל כמי שלא מסוגלים לשמוע. כמובן, לא ממקום שיפוטי, אלא דוקא מתוך אמפטיה לסבלם, ולחוסר היכולת שלהם להתרומם ולשמוע את אפשרות הגאולה. אלא שאפשר גם להקשיב שוב לדברי משה, ולתהות על דבריו שלו.

הרלב"ג מעז לפרש: "מפני קוצר רוח משה להתבונן בסידור דבריו כראוי כדי שיְיַפֶּה להם זה המאמר באופן שיכנסו דבריו באוזניהם".  כלומר משה הוא האשם- הוא זה שמיהר והיה קצר רוח להביא את דבר הגאולה בפני העם, ולא הבין עם מי הוא מדבר. עם עבדים מזי רעב, 400 שנה הם עובדים את פרעה. זה שלאמא שלך היה את שאר הרוח בפרשה הקודמת להבריח אותך, ואתה גדלת כל החיים כבן מלך- כל זה לא מחייב אותנו. למה שנאמין לך? למה שנקשיב לך? גם את דברי הפיתוי לחופש צריך לדעת המפתה לארגן כך שהעבד יסכים להשתחרר מכבליו.  ואולי משום כך התלונן משה בפני האל וכינה את עצמו "ערל שפתיים". שהוא עצמו לא מסוגל לנסח את הדברים באופן שישכנע את העם, הוא קצר רוח. ואולי משום כך הטקטיקה השניה נראית אחרת לגמרי- קהל היעד של משה הוא פרעה, פעולת השכנוע נעשית במעשים ולא במילים, ואולי קצת כדי ללמד את משה לקח- כל זה לוקח הרבה זמן, עשר מכות ארוכות... ארוכות... ולפניך עוד 40 שנה של מדבר....

סבלנות... לוקח זמן לעבדים להשתחרר מכלאם... לוקח זמן לאדם להסדיר נשימתו. להרחיב את לבו, להתרגל למצב חדש של חירות וגאולה. גם אם משה צודק. ולפעמים נדרשת ממנהיג (ואולי גם מחברה טובה) הרגישות "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע"  תלמוד בבלי יבמות סה:

לסיכומו של עניין, אפשר לראות את הצד של ישראל, שלא מסוגלים לשמוע מפאת מצבם. ואפשר לראות את צד המנהיג, שצריך לדעת כיצד לנסח ולארגן את דבריו באופן כזה שיצליח לפתוח את לבם, את אזנם, את עינם של הסובלים.  

אני שואלת את עצמי איפה זה אותנו עשרה ימים לפני הבחירות. האם אנחנו כל כך רגילים לחיות במצב של ייאוש- לא יהיה פה שלום, לעולם תהיה מלחמה, לעולם נשלם מיסים כל כך גבוהים ונרגיש שאין תמורה, לעולם תהיה פה שחיתות, אבטלה, בעיות בתחבורה, בחינוך,  לעולם יוצפו הנחלים ללא תגובת הממשלה, לעולם נהיה קצרי רוח לאפשרות של שינוי, שחרור וגאולה?

והמנהיגים שמולנו, עד כמה הם בעלי אורך רוח להסביר, להקשיב, להוביל, להתאים את דבריהם לציבור, כדי למשוך ולהוביל. לא רק מתק שפתיים, אלא באמת בהתאמה לצרכים שלנו, שהרי הם נבחרי ציבור. לעולם יהיו קצרי רוח, שאפילו מצע לא יטרחו להציג?

אני שואלת את עצמי איפה זה שם אותנו בחיי היומיום, בבחירות הפרטיות שלנו. עד כמה אנחנו כנועים לקוצר הרוח, לעבודה הקשה, לנשימה הקצרה, לנשמה הקצרה. לחובות, לדרך בה מישהו אמר שצריך לעשות דברים. כי שם נח, בטוח, מוכר. גם אם זה סבל, גם אם זה מצרים. גם אם לא אלה החיים. עד כמה אנחנו קשובים לאפשרות הפנימית של חירות, אמיצים מספיק כדי לצאת את יציאת מצרים, גם אם יהיו שנים של קושי. האומץ לחירות, לנשום עמוק, מלוא הריאות. להכריז ולצעוד בדרך שלי, רחבת הלב, הקשה אבל האמיתית והיפה. הביאו את היום. שיהיה שבוע טוב. טוב מאוד.

שאריות של החיים, עידן רייכל.

שנים כולם בורחים, שנים כולם חוזרים, 
רודפים אחרי השמש, 
שבויים בתוך מעגלים, כולם מסובכים, 
אז מה את עוד חולמת, 
שנים הם מסתירים, שנים כולם יודעים, 
אבן מתהפכת, 
בלילות ובימים כולם כבר מדברים, 
למה את עוד נשארת... 

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש, 
ממה את מפחדת? 
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר, 
הביאי את היום...

פרשת שמות. נשים קטנות עושות מעשים גדולים.

אני משתדלת בדרך כלל, שלא ליפול למלכודות של "קריאות פמיניסיטיות" המאלצות את הטקסט לעמדת הכותב/ת. בין היתר, כי נדמה לי שגם גדולות הפמיניסטיות לא צריכות לאלץ את הטקסט המקראי להיות כזה. בתוך מציאות של חוקים ונורמות פטריארכליות, הטקסט המקראי (על סעיפיו וחלקיו הרבים השונים והמגוונים) בולט, לטעמי, בחתרנות הפמינסטית שבו. דוגמאות- האישה המכתיבה את סיפור גן העדן, ארבע האמהות- שרה, רבקה, רחל ולאה- שכל אחת מהן היא בעלת תפקיד משמעותי בעלילה וגם בעלת מרחב ואפיון ספרותי. נמשיך בספר בראשית לסיפור תמר ויהודה – שם לא רק שתמר תופסת את העניינים לידיים, גונבת זרע מיהודה והופכת להיות האם החד הורית הראשונה במקרא- אלא שגם יהודה וגם המספר המקראי אוהדים את המעשה שלה ותומכים בה. איך אני יודעת? גם הסיפור מופיע במקרא, גם אין בו ביקורת כלפי תמר, גם יהודה עצמו מודה שתמר צדקה ממנו, ואם זה לא מספיק- בסופו של דבר יוצא מהסיפור הזה מלך... נמשיך? ספר שופטים בו, מככבות דבורה ויעל ולא בתפקידים "נשיים". ספר שמואל בו חנה, אם שמואל, שעושה ופועלת (הרבה יותר מבעלה), ונמשיך למגילת רות שם הנשים מובילות את העסק (וגם משם יוצא מלך, כן, אותו המלך), ונחתום במגילת אסתר, שם אישה אחת עומדת לבדה מול כל ממלכת פרס ומצליחה בכוחות על להציל את עמה ואת מולדתה.

כך שנדמה לי , שלא צריך לאלץ את הטקסט המקראי כדי למצוא בו עמדה פרו- נשית, גם ובמיוחד לאור מציאות החיים הפטריארכלית בה נוצר ונכתב. (הדרת נשים זה לא רעיון של אלהים וזה לא במקרא)

האם הסיפור שלנו בפרשת שמות, הפרשה הפותחת את ספר שמות, הוא סיפור נשי? גברי?

הדמויות הראשיות בו הן גברים. פרעה, אהרון וכמובן במרכז- משה. הפרשה מתארת את סיפור לידת משה, את קורות חייו בארמון פרעה ואת ההתקדשות לתפקיד הנביא והמנהיג של ישראל- זה שעתיד להוציא את ישראל ממצרים. אז זה סיפור גברי? ועוד יש בסיפור הזה אלימות רבה- של פרעה כנגד ישראל, של המצרים כלפי העברים בעבודה הקשה, בין השוטר המצרי לבין העברי, בין העברים לבינם, וגם בתגובה האלימה של משה, שהורג את המצרי המכה. אלימות היא תכונה גברית? לא בהכרח. גם כי זה לא כך במציאות, וגם משום שמבחינה רטורית יצרנו חרב פיפיות- כי בסיפור שלנו, יש לדמות ה"גברית" של משה תכונות של חוש צדק, אמת, ומנהיגות. אז אלה הופכות להיות תכונות גבריות? 

אם כך, מוטב לנו ללכת על חיזוק הפן הנשי בסיפור, ולא על פסילת הפן הגברי (נכון בעיני גם בניתוח הספרותי וגם בחיים. לא תמיד החיים זה "סכום אפס". לא צריך לשלול דבר אחד כדי לקבל את האחר. בחלק מהמקרים יש "גם וגם". אם לא בפרקטיקה, לפחות ברמת האפשרות לניתוח והכלת אפשרויות לפני הכרעה).

אבל הסיפור שלנו, מה לעשות...  מנסה להרוג גברים. " כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן." (שמות פרק א פס' 22). מטרת הריגת הבנים הנולדים ליאור, היא השמדה והכחדה של העברים החיים תחת שלטון מצרים. (אלה שבאו פעם מזמן, קרובי משפחה של איזה אחד, יוסף....). למה צריך להכחיד אותם? כי פרעה, מלך מצרים החדש, מפחד שבעת מלחמה העברים יחברו לאויבים ויהיו מעין סוס טרויאני בתוך ממלכת מצרים. הרג הבנים יפתור גם את בעיית הכח הצבאי העברי (הגברים לוחמים) וגם יביא להכחדה של העברים (למרות שבטבע הרי מספיק אלפא אחד...) 

"... וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן" ציווה פרעה, ולא הבין שהוא טעה טעות אסטרטגית, כי הלוחמות בעם הזה, הן הנשים. אז מי הן הנשים בסיפור ומה הן עושות?

הנשים הראשונות המופיעות בסיפור הן המיילדות, שפרה ופועה. הן מצוות להרוג את הבנים העבריים מיד עם לידתם. המיילדות יראות את אלהים (ולא את פרעה) "... וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" (פרק א פס' 17). לא רק שהן נשארות נאמנות לה' ולא עושות כדבר המלך פרעה, כאשר פרעה שואל אותן למה הן פועלות כך, הן עונות איזה שקר כלשהו, ואומרות שהנשים העבריות יולדות כמו חיות, והן יולדות עוד לפני שהמיילדות מספיקות להגיע....  האקט הנשי של הלידה, הופך להיות מלחמה. מלחמת דמוגרפיה שפרעה מכריז עליה, וכרגע- העברים מנצחים בזכות הנשים יראות השם ושמות קצוץ על פרעה." וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" (פס' 20). שתי מיילדות שעשו היסטוריה. ואז פרעה מתעצבן ומצווה את הצו המפורסם " ויְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר  כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן. " (פס' 22).

הסצינה הבאה, בתחילת פרק ב,  היא לידת משה. איך יכול להיות שמשה שרד את הצו החמור והמחמיר להשלכת הבנים הנולדים ליאור? כמה נשים אחראיות לכך. מזמינה ראשית לקרוא את הפסוקים, ולשים לב תוך כדי קריאה לכמות הנשים בקילומטרז' פסוקים נתונים, ולעוצמה של המעשים:

"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.  ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר.  ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.  ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.  ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.  זוַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד.  חוַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד.  ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.  י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:" (פרק ב פס' 10-2)

אז מה קורה כאן?

דמות ראשונה- אם משה, יוכבד,שמצליחה לראות שיש בבנה משהו אחר, משהו טוב. חז"ל מפרשים "טוב" שאולי שמו היה "טוב" או "טוביה". יש המפרשים שנולד כשהוא מהול. ויש המפרשים שנולד והפיץ אור. מדוע מפרשים כך כיוון שהדבר הראשון שנאמר עליו "טוב" במקרא, הוא האור, בראשית א. אור<>אור. (תלמוד בבלי מסכת סוטה יב עא). ועל כך תתמה כל אם עבריה ושאינה עבריה... והבן שלי... ? לא "טוב"? כל אחת יודעת שהבן שלה הוא יחיד ומיוחד, חד פעמי, נזר הבריאה? או במילים של הרמב"ן: ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך לטענה כי טוב הוא. אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל". לפי הרמב"ן, כל הילדים טובים. הטוב שראתה אמו של הבן הזה, הוא טוב מחודש- וראתה שיהיה בו נס וינצל. לא רק שהיא רואה בו את הטוב, היא גם בחוצפתה עושה מעשה ומחביאה אותו במשך שלושה חדשים. ולא רק זאת, לאחר שעוברים שלושה חודשים, והיא מבינה שאי אפשר יותר להחביא את הילד, היא יוצרת בידיה תיבה ושמה בה את הילד. יולדת, רואה את הטוב, מחביאה את הילד, מבינה שצריך לשנות כיוון, יוצרת תיבה, שמה את הילד. כל זה לבד. מיוזמתה. מתושייתה. בלי תמיכה גיבוי או עזרה. כי ככה היא רואה ומבינה ועושה.

דמות שניה- אחות משה. היא עומדת בצד היאור. מתייצבת. איזה מילה חזקה של מחוייבות- להתייצב לצד מישהו. להשגיח, גם אם מרחוק. שידע שהוא לא לבד. זה חזק כל כך. (הייתי לפני שנתיים בנילוס. תנינים, היפופטמים, פילים. איזה פחד!!). וכשבת פרעה מגיעה (מיד נחזור אליה). היא מתנהגת בתבונה ולא קופצת. נותנת לדברים לקרות, וברגע הנכון- היא יוצאת ממחבואה ומציעה לבת פרעה להביא אישה עברית מיניקת עבור הילד (כמובן- אמו..., אמה). באומץ רב עומדת אחות משה, מרים, מול בת פרעה. אותו פרעה שציווה להרוג את הבנים. ובתבונה רבה היא

איך היא יודעת שזה בסדר לפנות אל בת המלך ולהציע לה מינקת עבריה? הרי בת פרעה זיהתה שזה בן עברים. הרי בת פרעה אמורה להשליך את הבן הזה ליאור, מיד כשהיא מגלה שזה בן עברי. אולם גם בת פרעה, כמו המיילדות, וכמו אם הילד, פועלת לפי צו ליבה ולא לפי צו פרעה " וַתַּחְמֹל עָלָיו". וכנראה שמרים מזהה את החמלה, ולכן מעיזה לבוא מול בת פרעה ולהציע את ההצעה. הצעה שיש בה כמה רווחים- להרוויח את חייו של הילד, להרוויח עוד זמן של הילד עם אמא. ולהרוויח עוד זמן של האמא עם הילד.

דמות שלישית, כאמור, היא בת פרעה, המלווה בנערותיה. כח נשי. היא יורדת ליאור לרחוץ, ושם היא רואה את התיבה. כמו שאם הילד ראתה כי הוא טוב- היא רואה את התיבה. אפשר לדבר בזכות אובייקט הראיה. ואפשר לדבר בזכות הרואות. היא לא רק רואה, היא גם סקרנית- ושולחת את אמתה להביא את התיבה. והנה שוב היא רואה- הפעם לא את התיבה אלא את הילד. רואה ומבינה שהוא בן עברים, וחומלת עליו. החמלה שלה עומדת בניגוד גמור לאכזריות של אבא שלה, המבקש להרוג את הבנים מיד עם לידתם או להשליך אותם ליאור. כאמור, בשלב הזה- לשאלה מה לעשות עם הילד- נחלצת אחותו ומיד מציעה את אימם כמינקת. כמובן, מבלי להסגיר שמדובר באמו, באחיה הקטן.

והעסקה נסגרת, בתיווך האחות מרים. האישה העברית תניק את הילד, בת פרעה תיתן לה את שכרה, והילד- חי כבנה של בת פרעה. עסקה שהנשים מובילות, יוזמות, וסוגרות- מתוך מקום של חמלה, של הבנת צרכים, יצירתיות ויוזמה. עסקה מנוגדת לחלוטין לצו המלך, פועלות לחלוטין לפי צו הלב.

הנשים הקטנות, עושות כאן מעשים גדולים. החל במיילדות המעיזות להמרות את צו המלך, מתוך יראת ה'. דרך האמא שרואה את בנה, רואה בו את נס ההצלה ומוכנה לסכן את חייה כדי להציל אותו, דרך האחות ששומרת ומגנה על אחיה, ויודעת מתי איך ומה להציע, דרך בת פרעה, שתכונות החמלה, הרגישות, האומץ והתבונה- עולות על המחוייבות שלה להתנהג כמו "בת מלך פרעה".

הגיבור של הסיפור הוא משה. כי הסיפור הזה מספר את סיפור לידתו והוא המנהיג הגדול החד פעמי שעתיד להודיע את עם ישראל. אבל נדמה לי שאין לו קיום ללא הנשים שהצילו את חייו. ולא כי ראו סנה בוער, אלא כי ראו מציאות והקשיבו לצן ליבן. והסנה בער בקירבן.