רבקה אמנו. מי את, למען השם?

פרשת תולדות היא, איך לומר- פרשה מטרידה.

מדוע? כי יש בה התנהלות מפחידה של יעקב אבינו ובעיקר של רבקה אמו, אמנו. התנהגות מאפיונרית ממש. ונדמה שחז"ל משתפים איתם פעולה אל מול עיניו העוורות של יצחק.

אני רוצה להתעכב על רבקה היום. רבקה אמנו.

מה הסיפור? אחרי עקרות מתמשכת, רבקה סוף סוף בהריון.

שרה גם היא לא נכנסה להריון- אבל שרה עשתה מעשה והכניסה את הגר לתמונה. הפתרון לא היה מוצלח כל כך, אבל שרה הייתה אקטיבית. גם חנה המבקשת ילד היא אקטיבית, וגם אמא של שמשון- היא זו שמקבלת בשורה על הולדת הבן. אבל רבקה לא עושה כלום... מי שטורח ועושה כדי שהיא תהרה, זה יצחק "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. (פרק כה פסוק 21)

כשהיא בהריון, משהו מציק לה, משהו מוזר לה, והיא פונה באסרטיביות, שלא לומר אגרסביות לאלהים :" וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה"

ה' מספר לה שבבטנה תאומים (התאומים הראשונים באנושות- זה האמת מוזר). וזה עוד כלום- משניהם יצאו עמים גדולים והצעיר, כך מתברר, ישלוט בבכור.

רבקה לא מספרת ליצחק את הדברים האלה, לפחות לא כתוב שהיא מספרת לו, וכאשר הנערים בוגרים- כתוב כך":"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (בראשית כה 28).

הבנתם? היא לא טרחה בשביל ההריון, היו לה טענות כשהיא הייתה בהריון, היא התנבאה שאחד הבנים יהיה מוצלח יותר ועכשיו אותו היא אוהבת. למה? כי היא יודעת שכדאי לה.

בהמשך הפרשה, לאחר שיעקב יוזם את קניית הבכורה מעשיו בעבור נזיד עדשים, רבקה סוגרת איתו את הפינה של הברכה. היא שומעת שיצחק רוצה לתת לעשיו את הברכה, ומיד מארגנת את הקומבינה של עם יעקב- אתה לך תביא לי עיזים, אני אכין אותם לאבא , כמו שהוא אוהב, ואתה תקבל את הברכה. כאשר יעקב חושש שהוא יקולל – עונה רבקה- קללתך עלי. רק אולי באמת כדאי שתלבש איזה עור גדי עיזים עלייך שהאבא העיוור שלך ישתכנע. ובמו ידיה היא דוחפת את בנה האחד למעשה שקר ורמאות, ומבנה השני היא גוזלת את הברכה.

כן, זו אותה אחת שראתה את עבד אברהם בפרשה הקודמת, קלטה שיש לו גמלים ומזומנים והבינה שצריך להשקות אותו ואת הגמלים שלו, כדי לסגור עסקת נישואין עם יצחקל'ה. זו אותה רבקה שגם אבא שלה וגם אחיה לא מעיזים לתת אותה בלי שנקרא לנערה ונשאל את פיה. זאת אותה רבקה שכאשר מתגלה התרמית ועשיו רוצה להרוג את עשיו- היא מבריחה את יעקב למשפחה שלה בחרן, בתירוץ של בחירת כלה ראויה.

עכשיו השאלה- מה אנחנו חושבים על רבקה.

אפשר בעיניים אמוניות, להלל ולשבח את רבקה, על שפועלת למען קידום הנבואה. באותן עיניים ממש אפשר גם לגנות אותה, על כך שהיא פועלת למען קידום הנבואה כמו בכך מפגינה חוסר אמונה. חז"ל מחבבים אותה, משבחים את יעקב ומגנים את עשיו. אומרים עליה שראויה הייתה להיות גם אם שניים עשר השבטים. האמת? נדמה לי שבכל פעם שחז"ל מגזימים בשבחים, הם יודעים שהם מכסים קופת שרצים.

בעיניים פמינסטיות – אפשר להלל ולשבח את רבקה, שפועלת כדמות מטריארכלית במרחב פטריארכלי. לוקחת את העניינים לידיים ופועלת כפי שהיא רוצה ומבינה. על זה אפשר לענות שהיא פועלת כמו פילה בחנות חרסינה. מדוע? כי אם קוראים היטב את פסוקי הברכות, מגלים שיצחק אולי היה עיוור אבל לא היה טמבל, והוא ממילא לא התכוון לברך את עשיו בברכת הבכורה. הרבה רעש היא עשתה, במקום ובמרחב שהיא לא באמת מבינה בו. אני לא אנטי פמיניסטית, אבל לא כל מעשה אסרטיבי שאישה עושה הוא בהכרח טוב. חנה שקמה ומתפללת לאלהים לילד- מוערכת בעיני הרבה יותר.

בעיניים חינוכיות, מוסריות, ערכיות – מה אני אגיד....? יכולה להיות אמנו עד מחר. היא רימתה, היא הדיחה את הבן שלה לשקר, היא פעלה נגד בעלה והבן שלה, מעלה באמון. היא סבכה את יעקב, גרמה לו לברוח, ונטעה בו סיפור חיים של רמיה ושקר, כפי שהוא יאכל אותה בהמשך.

אני מודה שאני לא כל כך אוהבת את רבקה. לא רוצה אותה לא בתור אמא, לא בתור אחות, לא בתור חברה. היא, ונשים שכמותה, מעצבנות אותי, ובעיקר מפחידות אותי. באלימות, בבריונות, בלחשוב שהן יכולות לסדר את הכל ו"קללך עלי". מעדיפה את אמא שלי, שחזרה היום אחרי שבועיים בארה"ב. שאוהבת את כולנו שווה בשווה- גם את יושבי האהלים וגם את מי שציד בפיו, בחיים לא תרמה את אבא שלי. שגם היא (אמא) וגם הוא ) אבא חינכו אותנו להיות ישרים כמו פלס, ויצאנו שלושה שאוהבים אחד את השני אהבה גדולה כל כך. לא נגנוב אחד מהשני ברכות, לא נקנה בכורה. לא נשקר, לא נרמה, לא נאיים ולא נברח. זה מי שאנחנו. ועומדים במבחן המציאות והזמן.

אני מחפשת שיר לסיום. קוראת את המילים לשיר "אילו יכולתי" שכתב אהוד מנור. אולי זה השיר ששר יעקב לרבקה. בדמו, בעמקי נשמתו, דעתה של אמו היא הנחושה, הנטועה בו- האופי התועלתני, הרמאי, בין שנאה ואהבה בין כח לחולשה...

נ.ב. אולי אני רגישה לעניין האמהות עכשיו. בפרשה הבאה על רחל ולאה... כבר מתכוננת...

שבת שלום.

 

פרשת תולדות. פרשת מלחמה ושלום.

שני סיפורים. אחד על שנאה תהומית ושני על פתרון נקודתי.  

פרשת תולדות מגוללת את סיפור תולדות יצחק.

בשבוע שעבר עזבנו את יצחק באוהל, עם רבקה, מתנחם על מות אמו.

כדי לספר על "תולדות" צריך ילדים, אבל פרשת השבוע מתחילה בעקרותה של רבקה...  יצחק, במעט תושייה שהוא מפגין בסיפורי המקרא, עותר לאלהים ומתפלל בעבור אשתו, בעבורו. והנה, רבקה מתעברת והרה. אבל מרגישה משהו מוזר, מתרוצץ ומוגזם. היא פונה, בלי אלהים, לאלהים, ואלהים עונה לה:

"וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". (בראשית כה פס' 23)

ה' מסביר  לאם הצעירה, רבקה- שבתוכה יש תאומים. ומנבא כי מתוך התאומים יצאו שני עמים גדולים (ישראל ואדום). ושני העמים הללו לנצח יהיו מסוכסכים. ולא רק זאת, אלא שצאצאי האח הצעיר הם יהיו השולטים בצאצאי הבכור.

אז מה זה אומר?

זה אומר שלנצח יהיו מערכות יחסים כוחניות בין עמים. שהכוחניות טבועה במערכות היחסים. שיש בכוחניות הזו אגו, השפלה, שעבוד, היעדרות חירות, היעדר עצמאות. ולא רק זאת – אלא  אין לכך פתרון- כי זה חלק מהאופי של העמים ושל מערכות היחסים ביניהם.

נבואה קשה. לא כל כך לרבקה- כי היא מיד יודעת באיזה צד להיות. אבל קשה עבור עשיו, שמעכשיו ירגיש מרומה, מושפל, גזול ועשוק, מדוכא ונרמס. ובצדק. וקשה עבורנו.

אז זה הסיפור שלנו? מאבקי כח אינהרנטיים שאין להם פתרון?

צריך לזכור שהסיפור המקראי זה הסיפור שאנחנו כתבנו או אימצנו או מסרנו לאורך השנים. זה הנרטיב שלנו שאנחנו מספרים לעצמנו. על עצמנו ועל האויבים שלנו. ייתכן שזה סיפור שבא להסביר בדיעבד מערכות יחסים בינינו לבין עמים שכנים- כלומר להסביר מדוע יש איבה בין ישראל לבין אדום.  ובכל זאת, גם אז, יש בכך משהו חמור וקשה. זה הסבר שאומר "אין מה לעשות", השנאה והכוחניות אינן בשליטתנו. מאבקי הכוחות והמלחמה- יש להם נימוקים היסטוריים, אלוהיים, ולנו לא נותר אלא להילחם את שנובאנו להילחם. גישה פסיבית שמקבלת מלחמה כנתון.

בהמשך הקריאה בפרשה, יש סצינה שמראה שאפשר גם אחרת. יש רעב בארץ, ויצחק מחפש מקום שאפשר לחיות בו. ה' אומר לו לא לרדת למצרים, אלא מכוון אותו לגרר -  בין עזה לבאר שבע. איזור שמבחינת אלהים זה איזור שהוא חלק מהארץ המובטחת לעם ישראל. אלא מה? שגרים שם עכשיו פלישתים.

ויצחק מתיישב שם, מתנחל שם, ולא רק זאת אלא גם מתחיל להצליח:  וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה..." (פרק כו פס' 14)

ובתגובה: ".... וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים :"  (פרק כו פסק' 14)

בקנאתם-הפלישתים סותמים את בארות המים של יצחק. יצחק פותח, והם סותמים, יצחק חופר ומוצא באר- הפלישתים משתלטים עליה. עוד באר- והם שוב משתלטים. מבחינת הפלישתים- מקורות המים  שייכים להם. מבחינת יצחק- הם שלו. בשטח שלו, המובטח לו.

בסופו של דבר, יצחק עובר לבאר שבע ומוצא שם בארות רחוקים מספיק שהפלישתים לא יציקו לו.  האם אלהים כועס עליו על הנסיגה? ממש לא. בא אליו ושוב מבטיח לו את הארץ והגנה. ואז- קורה דבר מדהים. משלחת ובראשה מלך גרר באה אל יצחק. למה? הרי יצחק כבר התרחק, הפסיק להוות איום על מקורות המים של גרר, ואף קיבל לכך חיזוק מאלהים. מה עכשיו? עוד מלחמה?

ויצחק עצמו שואל? :וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם"? (פרק כו פס 27).

הפלישתים, מתברר פניהם לשלום. הם אומרים- רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ. ומציעים כריתת ברית שלום, או לפחות הפסקת אש., המבוססת על שמירה הדדית על הסכם של אי פגיעה: " אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'.  " (פס' 29). לא התחלנו לאהוב אותך או משהו, ולא קבענו מי צודק. אנחנו מכירים ורואים בכח שלך, ומעדיפים, בסופו של עניין, בראשיתו של עניין, לחיות בחיי שלום.

ויצחק מסכים "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: "וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (פס' 30-31).

אז מה אפשר ללמוד מהפרשה?

אני כותבת הרהורים שלי, ומזמינה אתכם לשתף.

אחד, שיש במקרא כמה נרטיבים של התמודדות עם אויבים. אחד – הנצחת המלחמה והצדקתה. שני- מציאת פתרונות של שלום. של יישוב סכסוכים.

שני, שיש אפשרות להיות פסיבי ולנופף בדגל ה"ככה זה", ושיש אפשרות כמו מלך גרר לקום, לבוא אל האויב ולעשות מעשה של פניה לשלום ולהסכם.

שני, שלא צריך לאהוב את האויב. יצחק לא מבין איך מי ששונא אותו מבקש ממנו הסכם שלום. צריך להבין ולדייק את האינטרסים של עצמך ושל הצד השני, כדי ליצור מציאות חיים שאפשר לחיות בה.

שתהיה שבת שלום. שאזרחים חפים מפשע לא ישלמו בחייהם ובנפשם. שהמנהיגים שלנו ישכילו למצוא דרכי שלום. לא בהכרח מתוך אהבה, אלא מתוך מציאת האינטרס ההדדי. 

אם תתבוננו היטב בים הגדול- תראו שעוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד.
כל שנבקש לו יהי. 

שבת שלום. באמת. 

הקול קול יעקב, הידיים ידי עשיו. על העיוורון ועל המבוכה. שלנו.

פרשת תולדות. הפרשה מאפשרת הצצה לביתם של הזוג הצעיר יצחק (בן 60) ורבקה. רבקה עקרה, יצחק- באקט אסרטיבי - עותר לה', והנה רבקה מתעברת. בעת הריונה- כנראה שרבקה חשה במשהו מוזר, והיא פונה אל אלוהים- דורשת. (איזה זוג דעתני וקשה- יצחק עותר, רבקה דורשת. בשום מקום לא כתוב שהם מדברים ביניהם). פירוש נוסף ל"דורשת" הוא בתרגום התנ"ך - תרגום המלך גיימס- לפיו היא "חוקרת". מעשי דעתני ופרואקטיבי גם כן. (תודה לד"ר לאה מזור). באופן פלאי רבקה מתנבאת "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:" (פרק כה פס' 23) ונולדים- עשיו- הבכור, איש יודע ציד איש שדה, יעקב הצעיר - האוחז בעקב אחיו וכבר בבטן רוצה להשיגו, איש תם יושב אהלים. אבל רבקה, כאמור, יודעת משהו שיצחק לא יודע- שיעקב הוא הבן ה"שווה" יותר. ואולי משום כך, יצחק אוהב את עשיו- עם סיבה נראית לעיניו של יצחק- כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב- ללא סיבה נראית לעין, אלא שרבקה וגם אנחנו הקוראים יודעים, שיותר כדאי לאהוב את יעקב :" "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (פרק כה פס' 28).




ואז מסופר כי יעקב קונה מעשיו את הבכורה- במחיר נזיד עדשים. הבכורה, כך מתברר, אינה נתון ביולוגי, אלא תואר סחיר. משמעות התואר- עצומה. הבכור הוא היורש של האב. הירושה – היא ירושת נחלה- ונחלה- כפי שמדבר יהודה יודע- היא זכרון השם. כלומר- הבכור- הוא זה ששמו ייזכר. כשעשיו מוותר על הבכורה ואומר וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה- (פרק כה פס' 32) . פרופ' אמית מדייקת על דברים אלה- "קניית הבכורה" לא הפכה את יעקב לבאמת בכור בעיני אף אחד- כראיה- הוא צריך לגנוב את ברכת הבכור. אקט הקנייה לא הפך את הבכורה לסחירה. ועוד- עשיו כן מקבל נחלה, כפי שמתברר בסופו של דבר בברכת יצחק, אלא שהוא נזכר ונחקק כשם שלילי, כשם אויב.
בתמונה- צילום של האמן הישראלי עדי נס, חלק מסדרת צילומים "סיפורי המקרא"


בעד מי אתם? בעד עשיו העייף והרעב- שאחיו, יעקב, ניצל את מצוקתו, וקנה ממנו את הבכורה במחיר מעליב ונצלני? או בעד יעקב- שממש לא אחראי על הסחר שאחיו הגדול והרעב והלא רואה ממטר עושה מהדבר החשוב שנקרא "בכורה". אף אחד לא הכריח את עשיו למכור- בטח שלא במחיר נזיד עדשים.
התורה מביעה עמדה גם היא- "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה..."- האשם הוא עשיו שמכר את שהיה שלו, בעבור נזיד עדשים.
עד כאן- אפשר אולי להיות אמביוולנטיים ביחס לשני הצדדים- יעקב קצת אשם עשיו קצת אשם- אפשר לחיות בשלום. המשך מערכת היחסים בין השניים- מחייבת אותנו לנקוט עמדה קצת יותר ברורה.
(נדלג על פרקי יצחק ורבקה עם מלך פלישתים)


בהמשך הסיפור מסופר כי יצחק זקן ועניו כהו מראות. (פרק כז) בזמן שאבא עיוור ועשיו נשלח על ידו להביא אוכל מהשדה- הזדמנות מצוינת עבור רבקה, האמא, לקדם את מימוש הנבואה- ולהביא לגניבת הברכה. הרי הבכורה זה לא מספיק. ואת הברכה- אי אפשר לקנות. צריך לקחת. מעשיו. אז רבקה ששמעה שיצחק שלח את עשיו לצוד, מתדרכת את יעקב- לך תביא שני גדיים, ואני אכין לאבא מטעמים. אתה, יעקב, תבוא, ותציג את עצמך כעשיו, הרי ממילא אבא כבר לא רואה כלום, ותקבל את הברכה.
עד כאן- אמא רבקה אחראית. ויעקב? תגובתו של יעקב נפלאה. זה יעקב שהציע לקנות את הבכורה, מבלי למצמץ, ממשיך בדרכו - אין לו שום בעיה מוסרית עם ההצעה, אלא רק עניין טכני- עשיו שעיר, ואבא ישים לב שאני חלק. ואז- אבא יטיל עלי קללה במקום ברכה. באמת- בעיה. רבקה לא מתבלבלת. ראשית- קללתך עלי. שנית- פתרון! רבקה לוקחת את בגדי החמודות של עשיו ומלבישה על יעקב בנה הקטן , ועל חלקי ידיו החשופות היא מלבישה את עור העיזים ששחטה- כדי שהידיים יוגשו כשעירות- כידי עשיו.

אז אמנם הרעיון של רבקה- אבל אי אפשר להגיד שיעקב מתנגד. הוא שותף וחושב על הכל. והנה, ברגע האמת- כשרק יעקב מול אבא יצחק, יעקב ממשיך. גם כשיצחק חושד: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו... אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי". יעקב עומד לבדו, איתן, מול אביו העיוור, ומשקר. כבר אי אפשר להאשים את רבקה- יעקב פעיל ויציב בחלקו במזימה.

בעד מי אתם עכשיו? עשיו שהלך להביא אוכל לאביו העיוור? או בעד יעקב הצעיר, תם יושב האהלים, שגנב בעזרת אמא את הברכה מאחיו?

עכשיו יש בעיה. כי מצד אחד- יש את התגובה האינטואיטיבית של חלקינו לסיפור. יעקב רמאי. לאותו הצד- אפשר להוסיף קטעים מתוך התורה שמצדדים בתפישת יעקב כרמאי. דוגמאות? בבקשה. יצחק, כאשר הוא מספר לעשיו מה קרה, הוא אומר: וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ (פרק כז פס' 35). עוד דוגמה- כל סיפור רחל ולאה- בו יעקב מעדיף את הצעירה, את רחל ומקבל את הבכורה. נדמה כי הסיפור מבקש לסגור חשבון מול יעקב - גם בהחלפת הבכורה בצעירה וגם במעשה הרמיה. האבסורד, כפי שאני מבינה, הוא בתגובת יעקב ללבן- "למה רימיתני". (פרק כט פס' 25). ואם תרצו עוד- כאשר יעקב כבר זקן, ויוסף בנו לא חוזר הביתה עם האחים, והאחים מביאים את כתנת הפסים של יוסף מלאה בדם ומספרים כי חיה רעה אכלתוהו. ויעקב בוכה ומתאבל ומסרב להתנחם- טרוף טורף יוסף... מוכר לך הטריק הזה, יעקב? מכיר כשאח שוחט עז ומשתמש בדמה, בעורה, בבשרה, כדי לרמות את אבא? ולא רק בתוך התורה, הנה גם הנביא הושע מציץ לתוך רחמה של רבקה- וחושף בצילום רנטגן חד פעמי וראשוני את מה שבאמת קרה שם: "בַּבֶּ֖טֶן עָקַ֣ב אֶת־אָחִ֑יו וּבְאוֹנ֖וֹ שָׂרָ֥ה אֶת־אֱלֹהִֽים׃‏" הושׁע יב4 (תודה לד"ר לאה מזור על ההפניה)

ומצד שני יש את התגובה הבדיעבדית והאפריורית. של מי שרואה בעשיו כאויב התמידי של ישראל (ממנו יוצא אדום) ושל מי שיודע שיעקב הוא האח הנבחר, ממנו יוצא העם הנבחר. עוד לפני שיעקב מגיע לבית לבן- הוא נרדם ורואה מלאכים עולים ויורדים בסולם ומקבל הבטחה על הארץ ולזרע. הוא האיש שממנו יצאו השבטים וממנו יצא העם- זה אנחנו. הוא לא רק האח הנבחר, הוא האב הנבחר. לא רק התורה אוהבת את יעקב. עד כדי כך שמצאתי פירושים שמאשימים את יצחק בכך שלא ראה את רשעותו של עשיו. הבאתי אחד מני רבים- את זה שמדגים באופן הטוב ביותר את היפוך הדברים:" אין ספק שהיה לו ליצחק להתבונן במעשה עשו ורשעתו ורשעת נשיו – ושהבנים אשר תילדנה ידמו להם לרוע. והיה לו להתפלל אל האלוהים ויודיעו למי יברך, אם לגדול כפי לידתו, אם לגדול בשלימותו. אבל האהבה מקלקלת השורה, לאהבתו את עשו חשקה נפשו בו, ולא ראה חובה במעשיו. ואולי שלזה נאמר (כז, א): "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות", שעיני שכלו וכוונתו כהו בעניין עשו, ולא ראה ולא התבונן במעשיו כראוי." (אברבאנל, מובא מתוך גליונות נחמה)

לפי הפירוש- יצחק, המרומה, העיוור, היה צריך לראות לעתיד את מעשיו הרעים של עשיו – שאולי הפך לאלים ועצבני כי גנבו לו ולקחו לו- ובעצם יצחק הוא האשם. פירוש שמזכה את יעקב והופך את הסיפור, מאונס האמונה.

פרופ' אמית בהקשר זה מרחיבה את הפריזמה- ומציינת כי שונאי ישראל נהנו למצוא בטקסטים אודות יעקב הוכחה לאופיו של העם היהודי- כרמאי, וכי אכן במחקר המקרא המודרני (דוגמת גונקל) שהוא מראשיתו נוצרי- יש התייחסות רבה לדמות יעקב, שדמותו מסייעת להוכיח תיזה אנטי יהודית. ועוד שואלת אמית- שאלה מדויקת ונוקבת- מדוע בוחר עם לתאר את עצמו באופן כזה?

ואני חייבת לומר שכל זה מעמיד אותי באי נוחות מאוד גדולה. לא שאני חיה ומאמינה בעולם של פרשנים, אלא שלצערי כמעט ולא מצאתי התייחסות שמסוגלת לראות נכוחה את הדמות של יעקב. העיניים המאמינות לא רואות? שנאת עשיו ואהבת יעקב לא מאפשרות לקרוא את הדברים שגם התורה עצמה מביאה כמעשה רמאות? אולי אפילו, חלילה, מילת ביקורת על החשת הגאולה. הרי אם רבקה קבלה את הנבואה- אז מה היא מתערבת? יהיה בסדר, לא? למה אותם נימוקים החלים על הציונות לא חלים על יעקב- ישראל זה ישראל, לא?

אני אומרת "כמעט ולא מצאתי"- כי:
א. מתוך צניעות- אולי יש פירושים והתייחסויות שמביטים במעשי יעקב גם בעין ביקורתית- ואני לא מכירה כתבים אלה.
ב. מתוך הזמנה – להביא ולהעשיר את עולמי ואת הדיון
ג. כי כן מצאתי- דברים מקסימים ויפים של הרב יובל שרלו, שכותב על המבוכה בעומדו מול הסיפורים על אודות יעקב, ועל הפער בין מה שהיינו רוצים לחנך לו לבין הסיפורים. הרב שרלו לא מביא פתרונות, אלא מתבונן בכנות בעצמו, משתהה ומתעכב ומאפשר את המבוכה ואת ההכרה בדילמה. להלן קישור למאמרו.


אני מביאה שיר של ניק קייב. קוראים לו the weeping song.

אני מאוד ממליצה לקרוא את המילים. לדמיין את ביתם של יצחק, רבקה, יעקב ועשיו. מעניק מימד אנושי וכואב לכל הפרשה.


שבת שלום