פרשת צו. העלאת קורבנות או הקרבת קורבנות? ולמה את מצפה?

פרשת צו, הפרשה השניה בספר ויקרא. מדברת גם היא על הקרבת הקורבנות.
לפני שבועיים לא כתבתי כי הייתי בבה"ד 1 בפעילות לקראת שבת עם
צוערים.
לפני שבוע הייתי חולה.
והשבוע אני עדיין.
בבקר ירדתי לשוק לקנות קצת דברים למרק עוף, ודמיינתי לרגע שאני ברחובות וארשה, וכמה שהייתי מסכנה, ואיך ברגעי האחרונים אני הולכת בשוק... עם גרון כואב... ראש דואב... חשבתי על כל הדברים שיש לי עוד לעשות היום לפני שבת (אני לא עובדת בשבת- מגיע לי יום מנוחה, לא? ששת ימים אני עובדת!), לא אפרט אילו דברים-
אבל בין היתר- עלי לכתוב על פרשת השבוע- שזה משהו שלקחתי על עצמי מרצון. וחשבתי על איך... על איך לא בא לי לעשות אותם. אין לי כח. הכל חשוב ומקסים ומלא ברוח ובתרבות עברית – אבל לא בא לי, בא לי לשתות קפה עם חברים, לבהות ברצי המרתון, להתבאס שאני לא רצה, לקרוא עיתון. להיות רגע סתם.
פתאום ליד הדוכן של הלחם (עוד רגע חמץ...) חשבתי על הכהנים- האם גם להם היה רגע של "לא בא לי"? הם פקידים- שיש להם תפקיד. תפקיד של תיווך בין העם והרבה אנשים פרטיים לבין האל. תפקיד עם הרבה אחריות, לתפעול מכונת עבודת ה'.
מה היה קורה אם להם לא היה בא?
אבל זה לא שכנע אותי. אמנם סבא שלי היה לוי, אבל אני לא כהן, וכואב לי הראש וכואב לי הגרון ואני בטוחה שגם לפקידי עבודת ה' היה רופא שחתם על גימלים מפעם לפעם.
ואז, כיוון שהיית ממש מסכנה, חשבתי על כמה אני מסכנה, על זה שאני מוכנה את יום שישי שלי להקריב למען הדברים שעלי לעשות- שיש בהם תורה ורוח, שיש בהם התחייבות וגם שיש בהם שכר- בואו נודה על האמת.... ואז חשבתי על המושג "קורבן".

זה לא היה ליד הדוכן של העופות, שאני לאחרונה מנסה כמה שפחות לאכול. על מהו הקורבן בחיים שלנו, ומהו הקורבן בתקופת בית המקדש ובימי קדם. בספר ויקרא לומדים ודנים בסוגיות הקרבת הקורבנות- אבל אלה ממש לא החיים שלנו. אלה מושגים רחוקים ביותר. היום, כשאנחנו אומרים "קורבן"- אנחנו מתכוונים לדבר יקר שנתנו, ובתמורה לכך קיבלנו דבר מה. הקרבנו חיים למען המולדת, הקרבנו זמן למען שכר, קריירה. הקרבנו משהו שלנו, למען אדם אחר שאנחנו אוהבים. רבנים ניחמו את האם ששכלה את בעלה ואת חמשת ילדיה שהם נשרפו כדי לכפר על חטאי ישראל.

הקרבת הקורבן, בימינו היא חלק מעסקה דו סטרית שבסופו של דבר- משתלמת. אני נותן משהו ומקבל משהו בתמורה, וכיוון שאני מסכים לתנאי ההסכם- אני חלק ממנו. אני חושבת שהקורבן בימי קדם היה שונה. העלאת הקורבן היא חד סטרית. אין משהו שיורד כנגד העלאת הקורבן. זה אקט של התקרבות לאל, מלשון קרבה.
הראשונים שהקריבו- קין ואחריו הבל- עשו פעולה ספונטנית, ללא דרישה של מערכת תן וקח. הם רצו להתקרב לאל. וה' התקרב למנחתו של אחד מהם. נח, לאחר שיצא מהתיבה- העלה קורבן לה'. אנחנו מפרשים זאת כתודה, אבל נדמה לי שזאת
פרשנות. זה פשוט דבר שעושים- דרך להתקרב לאל אחרי אירוע גדול. ב"תודה" אני מקטין, כאילו מצפה לאיזה לחיצ יד של "אין בעד מה, anytime"
אמנם, יש מקומות בתנ"ך בהם מסופר על "סחר חליפין" עם האל- כאשר יעקב סוגר עם ה' עסקה שהוא יעביר לו 10% אם ה' ישמור עליו- אבל זה יעקב וזאת עסקה קונקרטית. וגם חנה, כאשר היא נותנת את בנה, שמואל, לעלי למקדש- הוא שאול. היא שאלה אותו מה', וכעת משאילה אותו לה'. הילד אינו קורבן, זאת עסקה אחרת.
נדמה לי שהשימוש שלנו היום במושג העלאת קורבן יש בו ציפיה לתמורה, להדדיות. בין אדם לאדם, בין אדם לערך שאמור להתממש. ואילו במקרא הכוונה למעשה של התקרבות.
את מרק העוף כבר הכנתי. יצא טעים (הודות לשורשים ולירוקים שקיבלתי אתמול מחנה היקרה). קצת עבדתי, קצת ישנתי. מנסה בחיים שלי להתקרב, ולא להיות קורבן, ולא לצפות לתמורה או להדדיות.
או לפחות לא להיות מונעת מהציפיה לכך. אני מתקרבת. לא קורבן.

מביאה מהפס קול של הסרט closer. רק בגלל הקרבה הלשונית, ובגלל שזה שיר כל כך יפה. וגם כי מאיה הציגה לי את השיר הזה. אז תחזרי כבר מארה"ב ותמסרי לאמא שלך שאיתך כרגע, מזל טוב ונשיקות וחיבוקים ליום ההולדת.

שבת שלום.

פרשת וישלח. אונס דינה. ואין מושיע לה.

אחד הסיפורים העומדים במרכז פרשת וישלח הוא סיפור אונס דינה.
כיצד קרה מקרה האונס?
מה עלה בגורלה של דינה לאחר האונס?
כיצד משפחתה של דינה מתייחסת אליה?- האחים, אבא יעקב...
כיצד המקרא מתייחס לדינה- כקורבן או כאשמה?
האם וכיצד מענישים חוקי המקרא את האנס? מהו העונש?
האם וכיצד מגנים חוקי המקרא על הנאנסת ו.. מהי ההגנה?

הנושא כולו נושא טעון. אני מקווה שאני כותבת ברגישות מספקת וחלילה לא פוגעת באף אחת, באף אחד. בסוף הפוסט יש הזמנה לפעולה. בתמונה: הצעקה, מונק, נורבגיה, המאה ה 20.



בבראשית לד מסופר על דינה, שהייתה בת יעקב ולאה ": וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ". הרבה נשים יש בפסוק- דינה, אמא שלה, החברות שלה. מרחב נשי, מוגן, שעתיד להיות מופר ונחדר באכזריות בעוד רגע. ולא רק זאת- אלא שדינה אינה בתו של יעקב (ביולוגית כן- אבל הפסוק מדגיש את השייכות של דינה ללאה). כבר רמז מטרים שאפשר לסמן- לקראת היחס המורכב של יעקב, האבא, כשהוא שומע שבתו נאנסה. עד כמה יהיה אבא שלה ,מגן ותומך? פרשנים מקשרים בין הפועל "יצא" שנאמר בהקשר ללאה כאשר היא יוצאת עם הדודאים, לבין הפועל "יצא" שנאמר בהקשר של דינה, כאשר היא יוצאת כאן, עם בנות הארץ : "(תנחומא פרשת וישלח סימן ז): '' ותצא דינה בת לאה', ולא בת יעקב היא?! תלאה הכתוב באמה, מה לאה יוצאנית אף זו יוצאנית. " יצאנית, למי שלא יודע- זה שם נרדף ל"זונה". והנה לפנינו לא רק מדרש שיש בו לא רק "משחק" עם הפועל יצא, אלא תובנה חברתית, גנטי. ומשפטית, ויש בו אצבע מאשימה כלפי הבת וכלפי האמא- דינה היא זונה בת זונה, מה הפלא שאנסו אותה?
(עוד על כך במאמרה של ד"ר רוחמה וייס)



בעברית של היום: מה הפלא, תראו איך היא מתלבשת, איפה היא מסתובבת, איך היא מתנהגת. אני זוכרת אחד משיעורי החינוך כשחינכתי כיתה י. תלמיד אחד אמר: אני מבקש- תפסיקו להתלבש ככה. אני לא מאשים אתכן אם אחר כך קורה משהו. אבל מה זה יעזור לכן שאתן צודקות? תשמרו על עצמכן! רוב הבנות כעסו עליו. אתם לא תגידו לנו איך להתלבש! איך להתנהג! אבל הוא המשיך בשלו- ואמר, בעצב, אני יודע שאני אומר דברים קשים על גברים ועל נשים, אבל אני ממש מקווה שאף פעם לא תודו לי על זה. והוא מדבר על מציאות שבה הוא חי, שבה אנחנו חיים, של תחושת חוסר מוגנות- בפני המציאות ברגע האמת, בפני גברים שמרשים לעצמם לאנוס או להכות, בפני החוק, בפני משפחה, בפני החברה.



למה נאנסת לא מתלוננת? נמשיך ונקרא
מיד לאחר שד' יוצאת :" וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:" (בראשית לד פס' 2). איש בכיר, נשיא הארץ, רצף פעלים לאקוני ואכזרי. לוקח אותה. וישכב אותה, אפילו לא איתה, והוא מענה אותה. אין הנאה ביחסי מין האלה. יש עינוי. אבל זה מתעתע. כי יחסי מין יכולים בהקשר אחר להיות דבר נפלא. ואז אפשר גם ברגע האמת להתבלבל ולחשוב שהיא נהנית. ואז גם אפשר לטעון בבית המשפט שהיא רצתה את זה.



אז מה אמורה ד' עכשיו לעשות?
להתלונן? יש לכך מחירים רבים- אף אחד לא יינשא לה, בושה לה ולמשפחה, קרע ביחסים בין העם החיוי, ממנו בא שכם בן חמור לבין שבט ישראל המתהווה.
לשתוק? יש לכך מחירים רבים- הפגיעה, ההשפלה, העלבון, הכאב, השקר. להיות קורבן לא רק לאונס אלא גם לשתיקה. גם לבושה.
למרבה ההפתעה, הפתרון מגיע מכיוון אחר לגמרי- שכם מתאהב לפתע בד', ומבקש לשאת אותה לאישה.
וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ. ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.
למה זה טוב? זה הסיכוי היחיד של ד' להתחתן ולהקים משפחה.
למה זה רע? מאיפה להתחיל... למה זה רע להתחתן עם מי שאנס?



ומה ד' חושבת? לא כתוב. השתיקה של ד' מתחילה עוד בפסוק הקודם. שמסופר שהיא נאנסת אבל לא אומרת דבר. עוד רגע נגיע לשאלת צעקת הנאנסת. אבל כאן היא לא אומרת כלום. ולא תגיד כלום עד סוף הסיפור.
ומה אומרת המשפחה של דינה?
וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ ....
מה אתם מצפים שיקרה כאן? מה אתם מצפים שאבא יעשה כשהוא שומע שאנסו את הבת שלו?




אז יעקב הזה- מחכה. מחכה עד שיבואו האחים של ד'. "...וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד-בֹּאָם".
נדמה שיעקב מקווה שהאחים יצדדו בהצעה של שכם בן חמור- להתחתן, לאחד כוחות כלכליים, לשמור על שקט. זאת העמדה של יעקב. זאת גם העמדה של החוק המקראי ביחס לאישה רווקה בתולה שנאנסה. כאילו אקט האונס הוא כבר צעד ראשון בחתונה, עכשיו רק צריך לשלם מוהר לאבא ולהתחתן עם האישה. כלומר החוק דואג לאישה- בהיבט החברתי הרחב- של הקמת משפחה, והבנת היותה פסולה לחתונה עם כל אדם אחר. אולי הרע במיעוטו, לפי ההגיון של התורה?: "כִּי-יִמְצָא אִישׁ, נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ; וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ--חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ--לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל-יָמָיו". (דברים כב, כח)

אבל לאחים יש דעה אחרת. פגעו לא רק בד', אלא פגעו בנו, בכולנו. וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה
התייצבות חד משמעית- מה שאי אפשר להגיד על אבא יעקב. האם אבא יעקב צדק או טעה בגישה שלו? כאמור- מצד אחד.. מצד שני... ויש מי שיגידו- צד אחד. בלבד. ובני יעקב, האחים של ד', עושים פה מהלך במרמה- הם מסכימים לקיון העסקה- אלב יש להם תכנית- הם מסכימים לקיום העסקה בתנאי שכל אנשי העיר יעשו לעצמם ברית מילה. אנשי שכם בן חמור מסכימים ואז..." וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר:" האחים של ד', לא בני יעקב, אלא האחים שלה- הם אלה ששומרים עליה. נוקמים את נקמתה, את נקמתם. ואחרי שאבא נוזף בהם, על כך שחיבלו בעסקה- הם עומדים על שלהם :" וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ". כלומר- מה שיהפוך אותה לזונה זה לא זה שהיא יצאה לטייל, ולא זה שהיא נאנסה, אלא הסחר שאבא שלה ואבא של האנס עושים בה, במעשה שנעשה לה. תשובה ניצחת לא רק ליעקב, אלא גם לפרשנים שקראו ללאה זונה. האחים שלה, צועקים מתוך הפסוקים- הי! פרשן! אל תגיד על אחותינו זונה!



את ד' אנחנו לא שומעים יותר. ולא שומעים גם על אודותיה. אני רוצה להגיד עוד דבר לעניין השתיקה והצעקה. או במילים של היום- למה היא לא התלוננה? הסנגור, ייקח את השתיקה לכיוון של הצדקת הנאנסת, כמי שלא רק סבלה מהאונס, אלא גם פחדה מהתגובות, מאיבוד מקום עבודה, של לא יאמינו לה, וכו. הקטגור, ייקח את השתיקה לכיוון של ראיה כנגד הנאנסת- היא בטח נהנתה, היא בטח פיתתה, היא הייתה איתו ברומן או משהו רצוני – ואחר כך היא נזכרה לצעוק- כשכבר לא התאים לה הסידור.

אני מבקשת להביא כאן את החוק המקראי המתייחס למקרה של אונס נערה בתולה ומאורשת. יש כאן שני מקרים שונים זה מזה. מקרה אחד של אונס בעיר, ומקרה אחד של אונס בשדה. נראה שיש הבדל בין הנענשים וגם בין העונשים. מה ההבדל בין אונס בשדה ואונס בעיר? מה זה כבר משנה? משנה. וכבר אקדים ואומר שאני מבקשת לומר משהו על התפקיד של החברה, באמצעות ההשואה בין החוקים.
בספר דברים כב כתוב כך. על מקרה האונס בעיר:
כג כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה, מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ; וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר, וְשָׁכַב עִמָּהּ. כד וְהוֹצֵאתֶם אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶל-שַׁעַר הָעִיר הַהִוא, וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ..."

כן, קראתם נכון- אם נערה מאורשת נאנסה בעיר- שניהם- גם הנאנסת וגם האנס צריכים להיענש בעונש מוות. על מה ולמה? ממשיך הפסוק ועונה:

"...אֶת-הַנַּעֲרָ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-צָעֲקָה בָעִיר, וְאֶת-הָאִישׁ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר-עִנָּה אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. {ס}

האנס- נענש על כך שענה את אשת רעהו- כלומר פגע לא רק בה אלא גם באדם לו היא מאורשת. אבל זה פחות חשוב- יותר חשוב עונש המוות לנאנסת. למה? כי היא מצופה ונדרשת לצעוק. בעיר שיש אנשים שיכולים לעזור לך, להושיע. ואישה מחויבת לצעוק כאשר היא נאנסת. והחברה מחוייבת לסייע לה. זה לא רק מדד משפטי לשאלה אם היא באמת נאנסה, או שהיא נהנתה מהאקט- זאת אמירה על כוחה של האישה ועל המחוייבות של החברה להאזין לצעקה, להאמין לה ולהיחלץ לעזרתה. לעזרתינו. כלל החברה. כי הפסוק עצמו אומר- חברים, גברים, הפגיעה היא לא רק באישה הנאנסת, היא בכולנו. אונס זה לא בעיה של גברים מול נשים. אלא בעיה של החברה עם עצמה.

ועל מקרה האונס שבשדה. אסביר לפני- כדי שהמילים המהדהדות בסיום יהיו המילים החזקות של הפסוק. במקרה של אונס בשדה- האנס נענש בעונש מוות. השדה הוא מרחב סמלי- סמל למקום שאין בו אנשים, אין בו חברה. אז למה עונש מוות רק לאנס? עונש מוות מגיע למי שרצח, והאונס כמו רצח. והנערה- הנאנסת בשדה- גם אם צעקה, לא היה מי שיעזור לה. וזה תפקידנו. לשמוע את כל הצעקה, להושיע. לא רק לחבק ולהקשיב ולהאמין לאחר מעשה, אלא גם להיות נוכח ולהתערב- כשמשהו נראה חשוד ומוזר ברחוב או בבאר, או כשנראה שמישהו הולך לעשות שטויות, כשעבודה יש מישהו שמגזים בנגיעות, במבטים, לא לשתוק כשזה קורה לידינו, לא לתת את התחושה של האדמה והקורבנות הכפולה, לעצור אדם אחר, לחנך, לדבר, למנוע. לעשות כל מה שאפשר.
כתוב כך:

כה וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ: וּמֵת, הָאִישׁ אֲשֶׁר-שָׁכַב עִמָּהּ--לְבַדּוֹ. כו וְלַנַּעֲרָ לֹא-תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת: כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ--כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה. כז כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ

בתאריכים 17-16 בדצמבר יתקיים יריד "מתלבשות על זה"- של מרכז סיוע לנפגעי ונפגעות אונס ותקיפה מינית. דרושים ודרושות מתנדבים- כבר מה 15 לחודש להכנה. לפרטים נוספים- בקישור הבא: מתלבשות על זה. גם אני וכל חברותיי ממגמה נהיה שם.

ועוד:
ההרשמה לקורסים שלי "קצרים" בעלמא, בית לתרבות עברית, כבר החלה-
נשים מפתות במקרא ולא במקרה- 5 הרצאות בנושא נשים במקרא- בימי ג' מתאריך 14.2. לפרטים והרשמה
חמישה סיפורי נביאים- מי מסתתר מאחורי המסכה? בימי ג' מתאריך 29.4. לפרטים והרשמה

שבת שלום

הקול קול יעקב, הידיים ידי עשיו. על העיוורון ועל המבוכה. שלנו.

פרשת תולדות. הפרשה מאפשרת הצצה לביתם של הזוג הצעיר יצחק (בן 60) ורבקה. רבקה עקרה, יצחק- באקט אסרטיבי - עותר לה', והנה רבקה מתעברת. בעת הריונה- כנראה שרבקה חשה במשהו מוזר, והיא פונה אל אלוהים- דורשת. (איזה זוג דעתני וקשה- יצחק עותר, רבקה דורשת. בשום מקום לא כתוב שהם מדברים ביניהם). פירוש נוסף ל"דורשת" הוא בתרגום התנ"ך - תרגום המלך גיימס- לפיו היא "חוקרת". מעשי דעתני ופרואקטיבי גם כן. (תודה לד"ר לאה מזור). באופן פלאי רבקה מתנבאת "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:" (פרק כה פס' 23) ונולדים- עשיו- הבכור, איש יודע ציד איש שדה, יעקב הצעיר - האוחז בעקב אחיו וכבר בבטן רוצה להשיגו, איש תם יושב אהלים. אבל רבקה, כאמור, יודעת משהו שיצחק לא יודע- שיעקב הוא הבן ה"שווה" יותר. ואולי משום כך, יצחק אוהב את עשיו- עם סיבה נראית לעיניו של יצחק- כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב- ללא סיבה נראית לעין, אלא שרבקה וגם אנחנו הקוראים יודעים, שיותר כדאי לאהוב את יעקב :" "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (פרק כה פס' 28).




ואז מסופר כי יעקב קונה מעשיו את הבכורה- במחיר נזיד עדשים. הבכורה, כך מתברר, אינה נתון ביולוגי, אלא תואר סחיר. משמעות התואר- עצומה. הבכור הוא היורש של האב. הירושה – היא ירושת נחלה- ונחלה- כפי שמדבר יהודה יודע- היא זכרון השם. כלומר- הבכור- הוא זה ששמו ייזכר. כשעשיו מוותר על הבכורה ואומר וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה- (פרק כה פס' 32) . פרופ' אמית מדייקת על דברים אלה- "קניית הבכורה" לא הפכה את יעקב לבאמת בכור בעיני אף אחד- כראיה- הוא צריך לגנוב את ברכת הבכור. אקט הקנייה לא הפך את הבכורה לסחירה. ועוד- עשיו כן מקבל נחלה, כפי שמתברר בסופו של דבר בברכת יצחק, אלא שהוא נזכר ונחקק כשם שלילי, כשם אויב.
בתמונה- צילום של האמן הישראלי עדי נס, חלק מסדרת צילומים "סיפורי המקרא"


בעד מי אתם? בעד עשיו העייף והרעב- שאחיו, יעקב, ניצל את מצוקתו, וקנה ממנו את הבכורה במחיר מעליב ונצלני? או בעד יעקב- שממש לא אחראי על הסחר שאחיו הגדול והרעב והלא רואה ממטר עושה מהדבר החשוב שנקרא "בכורה". אף אחד לא הכריח את עשיו למכור- בטח שלא במחיר נזיד עדשים.
התורה מביעה עמדה גם היא- "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה..."- האשם הוא עשיו שמכר את שהיה שלו, בעבור נזיד עדשים.
עד כאן- אפשר אולי להיות אמביוולנטיים ביחס לשני הצדדים- יעקב קצת אשם עשיו קצת אשם- אפשר לחיות בשלום. המשך מערכת היחסים בין השניים- מחייבת אותנו לנקוט עמדה קצת יותר ברורה.
(נדלג על פרקי יצחק ורבקה עם מלך פלישתים)


בהמשך הסיפור מסופר כי יצחק זקן ועניו כהו מראות. (פרק כז) בזמן שאבא עיוור ועשיו נשלח על ידו להביא אוכל מהשדה- הזדמנות מצוינת עבור רבקה, האמא, לקדם את מימוש הנבואה- ולהביא לגניבת הברכה. הרי הבכורה זה לא מספיק. ואת הברכה- אי אפשר לקנות. צריך לקחת. מעשיו. אז רבקה ששמעה שיצחק שלח את עשיו לצוד, מתדרכת את יעקב- לך תביא שני גדיים, ואני אכין לאבא מטעמים. אתה, יעקב, תבוא, ותציג את עצמך כעשיו, הרי ממילא אבא כבר לא רואה כלום, ותקבל את הברכה.
עד כאן- אמא רבקה אחראית. ויעקב? תגובתו של יעקב נפלאה. זה יעקב שהציע לקנות את הבכורה, מבלי למצמץ, ממשיך בדרכו - אין לו שום בעיה מוסרית עם ההצעה, אלא רק עניין טכני- עשיו שעיר, ואבא ישים לב שאני חלק. ואז- אבא יטיל עלי קללה במקום ברכה. באמת- בעיה. רבקה לא מתבלבלת. ראשית- קללתך עלי. שנית- פתרון! רבקה לוקחת את בגדי החמודות של עשיו ומלבישה על יעקב בנה הקטן , ועל חלקי ידיו החשופות היא מלבישה את עור העיזים ששחטה- כדי שהידיים יוגשו כשעירות- כידי עשיו.

אז אמנם הרעיון של רבקה- אבל אי אפשר להגיד שיעקב מתנגד. הוא שותף וחושב על הכל. והנה, ברגע האמת- כשרק יעקב מול אבא יצחק, יעקב ממשיך. גם כשיצחק חושד: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו... אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי". יעקב עומד לבדו, איתן, מול אביו העיוור, ומשקר. כבר אי אפשר להאשים את רבקה- יעקב פעיל ויציב בחלקו במזימה.

בעד מי אתם עכשיו? עשיו שהלך להביא אוכל לאביו העיוור? או בעד יעקב הצעיר, תם יושב האהלים, שגנב בעזרת אמא את הברכה מאחיו?

עכשיו יש בעיה. כי מצד אחד- יש את התגובה האינטואיטיבית של חלקינו לסיפור. יעקב רמאי. לאותו הצד- אפשר להוסיף קטעים מתוך התורה שמצדדים בתפישת יעקב כרמאי. דוגמאות? בבקשה. יצחק, כאשר הוא מספר לעשיו מה קרה, הוא אומר: וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ (פרק כז פס' 35). עוד דוגמה- כל סיפור רחל ולאה- בו יעקב מעדיף את הצעירה, את רחל ומקבל את הבכורה. נדמה כי הסיפור מבקש לסגור חשבון מול יעקב - גם בהחלפת הבכורה בצעירה וגם במעשה הרמיה. האבסורד, כפי שאני מבינה, הוא בתגובת יעקב ללבן- "למה רימיתני". (פרק כט פס' 25). ואם תרצו עוד- כאשר יעקב כבר זקן, ויוסף בנו לא חוזר הביתה עם האחים, והאחים מביאים את כתנת הפסים של יוסף מלאה בדם ומספרים כי חיה רעה אכלתוהו. ויעקב בוכה ומתאבל ומסרב להתנחם- טרוף טורף יוסף... מוכר לך הטריק הזה, יעקב? מכיר כשאח שוחט עז ומשתמש בדמה, בעורה, בבשרה, כדי לרמות את אבא? ולא רק בתוך התורה, הנה גם הנביא הושע מציץ לתוך רחמה של רבקה- וחושף בצילום רנטגן חד פעמי וראשוני את מה שבאמת קרה שם: "בַּבֶּ֖טֶן עָקַ֣ב אֶת־אָחִ֑יו וּבְאוֹנ֖וֹ שָׂרָ֥ה אֶת־אֱלֹהִֽים׃‏" הושׁע יב4 (תודה לד"ר לאה מזור על ההפניה)

ומצד שני יש את התגובה הבדיעבדית והאפריורית. של מי שרואה בעשיו כאויב התמידי של ישראל (ממנו יוצא אדום) ושל מי שיודע שיעקב הוא האח הנבחר, ממנו יוצא העם הנבחר. עוד לפני שיעקב מגיע לבית לבן- הוא נרדם ורואה מלאכים עולים ויורדים בסולם ומקבל הבטחה על הארץ ולזרע. הוא האיש שממנו יצאו השבטים וממנו יצא העם- זה אנחנו. הוא לא רק האח הנבחר, הוא האב הנבחר. לא רק התורה אוהבת את יעקב. עד כדי כך שמצאתי פירושים שמאשימים את יצחק בכך שלא ראה את רשעותו של עשיו. הבאתי אחד מני רבים- את זה שמדגים באופן הטוב ביותר את היפוך הדברים:" אין ספק שהיה לו ליצחק להתבונן במעשה עשו ורשעתו ורשעת נשיו – ושהבנים אשר תילדנה ידמו להם לרוע. והיה לו להתפלל אל האלוהים ויודיעו למי יברך, אם לגדול כפי לידתו, אם לגדול בשלימותו. אבל האהבה מקלקלת השורה, לאהבתו את עשו חשקה נפשו בו, ולא ראה חובה במעשיו. ואולי שלזה נאמר (כז, א): "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות", שעיני שכלו וכוונתו כהו בעניין עשו, ולא ראה ולא התבונן במעשיו כראוי." (אברבאנל, מובא מתוך גליונות נחמה)

לפי הפירוש- יצחק, המרומה, העיוור, היה צריך לראות לעתיד את מעשיו הרעים של עשיו – שאולי הפך לאלים ועצבני כי גנבו לו ולקחו לו- ובעצם יצחק הוא האשם. פירוש שמזכה את יעקב והופך את הסיפור, מאונס האמונה.

פרופ' אמית בהקשר זה מרחיבה את הפריזמה- ומציינת כי שונאי ישראל נהנו למצוא בטקסטים אודות יעקב הוכחה לאופיו של העם היהודי- כרמאי, וכי אכן במחקר המקרא המודרני (דוגמת גונקל) שהוא מראשיתו נוצרי- יש התייחסות רבה לדמות יעקב, שדמותו מסייעת להוכיח תיזה אנטי יהודית. ועוד שואלת אמית- שאלה מדויקת ונוקבת- מדוע בוחר עם לתאר את עצמו באופן כזה?

ואני חייבת לומר שכל זה מעמיד אותי באי נוחות מאוד גדולה. לא שאני חיה ומאמינה בעולם של פרשנים, אלא שלצערי כמעט ולא מצאתי התייחסות שמסוגלת לראות נכוחה את הדמות של יעקב. העיניים המאמינות לא רואות? שנאת עשיו ואהבת יעקב לא מאפשרות לקרוא את הדברים שגם התורה עצמה מביאה כמעשה רמאות? אולי אפילו, חלילה, מילת ביקורת על החשת הגאולה. הרי אם רבקה קבלה את הנבואה- אז מה היא מתערבת? יהיה בסדר, לא? למה אותם נימוקים החלים על הציונות לא חלים על יעקב- ישראל זה ישראל, לא?

אני אומרת "כמעט ולא מצאתי"- כי:
א. מתוך צניעות- אולי יש פירושים והתייחסויות שמביטים במעשי יעקב גם בעין ביקורתית- ואני לא מכירה כתבים אלה.
ב. מתוך הזמנה – להביא ולהעשיר את עולמי ואת הדיון
ג. כי כן מצאתי- דברים מקסימים ויפים של הרב יובל שרלו, שכותב על המבוכה בעומדו מול הסיפורים על אודות יעקב, ועל הפער בין מה שהיינו רוצים לחנך לו לבין הסיפורים. הרב שרלו לא מביא פתרונות, אלא מתבונן בכנות בעצמו, משתהה ומתעכב ומאפשר את המבוכה ואת ההכרה בדילמה. להלן קישור למאמרו.


אני מביאה שיר של ניק קייב. קוראים לו the weeping song.

אני מאוד ממליצה לקרוא את המילים. לדמיין את ביתם של יצחק, רבקה, יעקב ועשיו. מעניק מימד אנושי וכואב לכל הפרשה.


שבת שלום

פרשת ניצבים וילך. לא בשמיים היא... אלא כאן , עכשיו, וגבוה.

ריח של ראש השנה כבר באוויר, להתרוקן ולהתמלא שוב.
לפנינו פרשת ניצבים וילך - עוד רגע האזינו, וזו הברכה, בראשית...

אני מבקשת היום להתמקד בשלושה פסוקים מתוך פרשת ניצבים- עדיין במסגרת הנאום של משה לפני הכניסה לארץ. תמצית הפסוקים, באופן גס: כל המצוות, על אף שנדמה שהן בשמיים- הן לא רחוקות, אלא ישימות.

יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.

כלומר – שלא יגיד אדם- כל המצוות והדרישות של אלוהים- גדולות עלי, רחוקות ממני- אין מי שיעלה עבורי לשמיים ואין מי שיעבור עבורי את הים- הכל קרוב, ואפשרי.

אני מבקשת לומר בהקשר זה שני דברים:

אחד – בעניין האחד- היחיד, בשונה "מאנחנו" . בסליחות, לדוגמא- בולט מימד האנחנו, הקהילה- חטאנו, תפילה עם העבריינים בקול נדרי- איזה "כולם" שנותן רוח גבית. וגם כאן- בניסוח התירוצים- מי יעלה לנו, מי יעבור לנו. אבל כשזה מגיע לאחריות- הניסוח הוא אישי- אליך, בפיך, בלבבך- אחריות אישית. אין כולם. אתה, את. אני.

עניין שני- הוא עניין השמיים, התחושה הזאת שיש דברים שהם גבוהים ממני, רחוקים וגדולים ואולי לכן בלתי אפשריים.
הטקסט כאן- מציע לקרב את הרחוק ובכך להפוך אותו לישים. לבטל את המרחק, לטובת הקמפיין של הקירבה, של האפשרות לאדם הפשוט. אני מבקשת להציע כיוון נוסף, ובו להגביה את העושה.
הדבר הוא אכן בשמיים, וגדול ונשגב ורחוק. ומי שעושה- בסיזיפיות המעשית, היומיומית של הקרבה, של הלב, של הפה, של המעשה- בעצם העשיה - גדול, מתקרב לגבוה, לנשגב, מגדיל את המסוגלות של האדם לבצע ולהיות חלק מהדבר הגדול. לא לקרב את הרחוק, כדי להראות שהוא אפשרי. אלא להשאיר את הרחוק- רחוק ובלתי אפשרי- ואותו, את הבלתי אפשרי- לעשות. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.

שבת שלום! מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, לעשות, לקרב ולהרחיק, להרחיק ולקרב. ועד לשבוע הבוא- האזינו לקול מהשמיים

פרשת קורח. מלחמת צדק ושוויון או... מלחמת הקומבינות?

בפרשת קורח- בא קורח מול משה, מלווה בקרובי משפחה ועוד נציגים מישראל. בפיו של קורח טענה קשה- כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' ?
כלומר- אם לך, משה המלכות- מדוע מינית את אחיך לכהונה- לתפקיד בכיר-.. לא בכולנו ה'! כולנו קדושים!
ובהחלט- זה נשמע לא הוגן.
אם היינו קוראים עיתון או בלוג או קריאה להפגנה בהם טענה קשה כזו כלפי מנהיג- שעשה קומבינות וחשוד במינוי אח שלו לתפקיד- מדי היינו מצטרפים לאזרח המוחה, או לפחות עושים לייק.
ויותר מזה- רובנו גם מכירים את ההמשך- שבו האדמה פצתה את פיה וקורח ועדתו- נבלעו בה.
כלומר- התגובה הלא דמוקרטית לאזרח שמתלונן על חוסר שוויון- היא "העלמה", אמבטיית בטון, אדמה פצתה את פיה.
מייד היינו מצקצקים ואומרים איזה שלטון דיקטטורי נוראי- מנהיג שלא רק ממנה את אחיו בקומבינה, אלא גם מעלים את המתנגדים והמלינים כנגדו.

ואכן- אפשר לפתור את העניין בכלים "דיקטטוריים"- אכן, נוהל המינויים – הוא לא עניינו של קורח. אלוהים בחר למנות את אהרון לכהן - נקודה. ומי של מבין את זה- לא יהיה כאן.
אפשר לפתור את העניין בעוד דרך- באמצעות פשפוש בדמותו של קורח. האם באמת קורח אזרח שקרוא לשוויון ?שקורא לצדק?! בהחלט לא! קורח הוא אדם שטוען לכהונה ומרגיש שקופח. קורח היה בן דודם של משה ואהרון. בכור לבית אביו. וכשם שמשה היה בכור- וקיבל תפקיד, כך גם שאף קורח, כבכור, לקבל תפקיד. אם לא את המלוכה, לפחות את הכהונה.
כלומר- קורח לא מבקש צדק ושוויון לכלל הקהל- אלא לעצמו, לעדתו, למפלגתו. הוא לא נגד קומבינות ברמה העקרונית- הוא נגד הקומבינה של אהרון ובעד הקומבינה של עצמו.
הטענה כנגד משה, לעניין ההתנשאות- כל כך מנוגדת לא רק לדמותו של משה, אלא לכל תפישת - מנהיגות בשר ודם במקרא. בספר דברים, כאשר מתוארים חוקי המלך- כתוב "לבלתי רום לבבו מאחיו...." אסור למלך להתנשא.... אחר כך, בסיפור היורשים של דוד, מסופר כי בנו הרביעי של דוד, שהיה לכאורה הבא בתור למלוכה- כבן הבכור ששנשאר בחיים- התנשא לאמור- אני אמלוך... ובסופו של דבר- כמובן, לא היוא שמלך אלא שלמה.
אי אפשר לחשוד, לא במשה ולא בתפישת המנהיגות בשר ודם במקרא- בהתנשאות.
הרי זה משה, שאחותו מרכלת עליו, שנשא אישה כושית, ואלוהים מעניש אותה בצרעת. ומשה, האח האוהב, במקום לכעוס עליה ולשמוח בצרעתה- פונה לאלוהים בתחינה- אל נא, רפא נא לה. זה משה שעוד כמה פרקים יפנו אליו בנות צלפחד בתלונה הקשורה לדיני ירושה- והוא בעצמו יבצע שינוי בחוק והתאמה של החוק לצרכי הציבור. הוא לא מתנשא. זה משה שבעצמו מתלונן מול אלוהים, ורב איתו ומייצג את העם בשעת כעס. מותר להתלונן, מותר לבוא בביקורת. לא מדובר על משטר שאין בו הקשבה. השאלה היא- מהי התלונה, מי המתלונן, ומה האינטרסים הסמויים.
חז"ל מגדירים זאת יפה וחד: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (מסכת אבות, פרק ה' משנה יז).


ערב שישי.

אפשר לומר שמחלוקת לשם שמיים- אולי לא קיימת. צריך להיות נטול אגו לחלוטין.

ואולי זה תמים. ואולי כולנו קורח. דואגים לעצמנו. ולא זועקים לצדק למען הכל. אלא כ"א למען הדברים שחשובים לו, איפה שכואב לו ונוגס לו. ואולי זאת, מצד שני, קריאה חשדנית, שועלית, ערמומית ואורבנית. אינני יודעת.


אינני יודעת מה נכון.מסיימת בשיר תמים, מתוך תקווה שטעיתי.
מוזמנים לקרוא להפיץ להגיב , לחשוב. שבת שלום.