פרשת צו. העלאת קורבנות או הקרבת קורבנות? ולמה את מצפה?

פרשת צו, הפרשה השניה בספר ויקרא. מדברת גם היא על הקרבת הקורבנות.
לפני שבועיים לא כתבתי כי הייתי בבה"ד 1 בפעילות לקראת שבת עם
צוערים.
לפני שבוע הייתי חולה.
והשבוע אני עדיין.
בבקר ירדתי לשוק לקנות קצת דברים למרק עוף, ודמיינתי לרגע שאני ברחובות וארשה, וכמה שהייתי מסכנה, ואיך ברגעי האחרונים אני הולכת בשוק... עם גרון כואב... ראש דואב... חשבתי על כל הדברים שיש לי עוד לעשות היום לפני שבת (אני לא עובדת בשבת- מגיע לי יום מנוחה, לא? ששת ימים אני עובדת!), לא אפרט אילו דברים-
אבל בין היתר- עלי לכתוב על פרשת השבוע- שזה משהו שלקחתי על עצמי מרצון. וחשבתי על איך... על איך לא בא לי לעשות אותם. אין לי כח. הכל חשוב ומקסים ומלא ברוח ובתרבות עברית – אבל לא בא לי, בא לי לשתות קפה עם חברים, לבהות ברצי המרתון, להתבאס שאני לא רצה, לקרוא עיתון. להיות רגע סתם.
פתאום ליד הדוכן של הלחם (עוד רגע חמץ...) חשבתי על הכהנים- האם גם להם היה רגע של "לא בא לי"? הם פקידים- שיש להם תפקיד. תפקיד של תיווך בין העם והרבה אנשים פרטיים לבין האל. תפקיד עם הרבה אחריות, לתפעול מכונת עבודת ה'.
מה היה קורה אם להם לא היה בא?
אבל זה לא שכנע אותי. אמנם סבא שלי היה לוי, אבל אני לא כהן, וכואב לי הראש וכואב לי הגרון ואני בטוחה שגם לפקידי עבודת ה' היה רופא שחתם על גימלים מפעם לפעם.
ואז, כיוון שהיית ממש מסכנה, חשבתי על כמה אני מסכנה, על זה שאני מוכנה את יום שישי שלי להקריב למען הדברים שעלי לעשות- שיש בהם תורה ורוח, שיש בהם התחייבות וגם שיש בהם שכר- בואו נודה על האמת.... ואז חשבתי על המושג "קורבן".

זה לא היה ליד הדוכן של העופות, שאני לאחרונה מנסה כמה שפחות לאכול. על מהו הקורבן בחיים שלנו, ומהו הקורבן בתקופת בית המקדש ובימי קדם. בספר ויקרא לומדים ודנים בסוגיות הקרבת הקורבנות- אבל אלה ממש לא החיים שלנו. אלה מושגים רחוקים ביותר. היום, כשאנחנו אומרים "קורבן"- אנחנו מתכוונים לדבר יקר שנתנו, ובתמורה לכך קיבלנו דבר מה. הקרבנו חיים למען המולדת, הקרבנו זמן למען שכר, קריירה. הקרבנו משהו שלנו, למען אדם אחר שאנחנו אוהבים. רבנים ניחמו את האם ששכלה את בעלה ואת חמשת ילדיה שהם נשרפו כדי לכפר על חטאי ישראל.

הקרבת הקורבן, בימינו היא חלק מעסקה דו סטרית שבסופו של דבר- משתלמת. אני נותן משהו ומקבל משהו בתמורה, וכיוון שאני מסכים לתנאי ההסכם- אני חלק ממנו. אני חושבת שהקורבן בימי קדם היה שונה. העלאת הקורבן היא חד סטרית. אין משהו שיורד כנגד העלאת הקורבן. זה אקט של התקרבות לאל, מלשון קרבה.
הראשונים שהקריבו- קין ואחריו הבל- עשו פעולה ספונטנית, ללא דרישה של מערכת תן וקח. הם רצו להתקרב לאל. וה' התקרב למנחתו של אחד מהם. נח, לאחר שיצא מהתיבה- העלה קורבן לה'. אנחנו מפרשים זאת כתודה, אבל נדמה לי שזאת
פרשנות. זה פשוט דבר שעושים- דרך להתקרב לאל אחרי אירוע גדול. ב"תודה" אני מקטין, כאילו מצפה לאיזה לחיצ יד של "אין בעד מה, anytime"
אמנם, יש מקומות בתנ"ך בהם מסופר על "סחר חליפין" עם האל- כאשר יעקב סוגר עם ה' עסקה שהוא יעביר לו 10% אם ה' ישמור עליו- אבל זה יעקב וזאת עסקה קונקרטית. וגם חנה, כאשר היא נותנת את בנה, שמואל, לעלי למקדש- הוא שאול. היא שאלה אותו מה', וכעת משאילה אותו לה'. הילד אינו קורבן, זאת עסקה אחרת.
נדמה לי שהשימוש שלנו היום במושג העלאת קורבן יש בו ציפיה לתמורה, להדדיות. בין אדם לאדם, בין אדם לערך שאמור להתממש. ואילו במקרא הכוונה למעשה של התקרבות.
את מרק העוף כבר הכנתי. יצא טעים (הודות לשורשים ולירוקים שקיבלתי אתמול מחנה היקרה). קצת עבדתי, קצת ישנתי. מנסה בחיים שלי להתקרב, ולא להיות קורבן, ולא לצפות לתמורה או להדדיות.
או לפחות לא להיות מונעת מהציפיה לכך. אני מתקרבת. לא קורבן.

מביאה מהפס קול של הסרט closer. רק בגלל הקרבה הלשונית, ובגלל שזה שיר כל כך יפה. וגם כי מאיה הציגה לי את השיר הזה. אז תחזרי כבר מארה"ב ותמסרי לאמא שלך שאיתך כרגע, מזל טוב ונשיקות וחיבוקים ליום ההולדת.

שבת שלום.