חג החירות. מהציבורי לאישי. ואולי בחזרה

חג החירות. יציאת מצרים. מעבדות לחירות. והגדת לבנך. חייב אדם. כל אחד. כל דור ודור. להרגיש. כאילו הוא. יצא ממצרים.

בליל של זכרונות, של ערכים, מגובשים מסודרים וערוכים לפנינו. סקר עדכני של ynet מגלה ש94% מהיהודים הישראליים יציינו הערב את ליל הסדר. ריינטיג שלא היה כמותו, לשום אירוע. איך עושים את זה?
נדמה לי שבדרך החירות. הרצון של מי שבוחר לקיים את ליל הסדר- להיות חלק מ... להרגיש שייך, ולזכור בדרכו שלו, ולקיים בדרכו שלו. מבלי שיהיה חוק או חובה לקיים את הדבר.

בשנת 1954, דוד בן גוריון נסע לארצות הברית כדי להפגש עם נשיא ארה"ב דאז,
אייזנאהוור , כדי לבקש את תמיכתו בישראל הצעירה. מזכיר המדינה האמריקאי שאל את בן גוריון(כנראה בהתנשאות): באחד : "אמור לי, ראש ממשלה - את מי אתה ומדינתך
בעצם מייצגים? האם יהודי פולין או יהודי תימן, רומניה, מרוקו, עיראק, בריה"מ או
ברזיל הם אותו דבר? אחרי 2000 שנות גלות, האם אפשר לדבר על עם אחד, תרבות אחת?
מורשת אחת או מסורת יהודית אחת? בן גוריון ענה לו: "ראה, אדוני המזכ"ל.
לפני 200 שנים הפליגה הספינה מייפלאוור מאנגליה ועליה היו המתיישבים הראשונים
שהתיישבו במה שמוכר היום כמעצמה הדמוקרטית הגדולה הקרויה ארצות הברית של
אמריקה. אנא ממך, צא לרחובות ושאל עשרה ילדים צפון-אמריקאיים את הדברים הבאים: מה
היה שמו של קברניט הספינה?, כמה זמן נמשך המסע?, מה אכלו הנוסעים במהלך ההפלגה?
וכיצד התנהג הים במהלך ההפלגה? יש סבירות יותר מגבוהה שלא תקבל תשובות מדויקות. והנה
לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה יצאו היהודים ממצרים, הדבר קרה לפני יותר
משישים וששה יובלות וכל יהודי בעולם יודע עד היום הזה בדיוק נמרץ באיזה יום יצאו
היהודים ממצרים -ט"ו ניסן, ומהו הלחם שאכלו אז אבותינו- מצות. ועד היום הזה, במשך
אלפי שנה, אוכלים כל היהודים גם יהודי אמריקה וגם יהודי רוסיה הסובייטית מצות בט"ו
בניסן, ומספרים על יציאת מצרים, ועל התלאות שבאו על היהודים לאחר כך, משיצאו שוב
בגולה, והם מסיימים את סיפורם במלים אלו: "השתא עברי, לשנה הבאה בני-חורין. השתא
הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל"

החירות אינה ריק, אינה "אין", אינה התנערות. אלא בחירה כיצד להיות בתוך היש. ובמקרה הזה- יש טעון, כבד, מלא, עשיר, מרובד, גדוש באנשים, בהיסטוריה. גם ימי המדבר היו חלל של התרחשות. לא ריק. זמן להתמודדות עם הטראומה של העבדות וזמן להתחדש ולהתארגן לקראת הארץ החדשה. ואולי המרחב הזה, הפתוח, מאפשר את הבחירה של מרבית הציבור להיות חלק.

אני כותבת כל כך מאוחר, ממש רגעים לפני ליל הסדר, כי חשבתי הרבה מה לכתוב על החירות. מצד אחד, אני רוצה לדבר על החירות ליצירה, חופש המחשבה, החירות לחיות בדרכי, לפי אמונותי. ומהצד שני- מהצד השני עומדים הפליטים שישנים בגינת לוינסקי, עומדים ניצולי שואה, עומד גלעד שליט שהתייצב לצידו של פולארד, עומדים נוער בסיכון, עומדות נשים מוכות, עומדים עוורים, יושבים נכים, עומדים קבצנים בצומת. ועומדים פלסטינאים, שכנים שלנו, שמבלי להכינס לסוגיית מי צודק- חיים בתנאים לא הומינטריים וגם לנו יש יד בכך. מה אני מדברת על חירות? מילים גדולות של בורגנית משכילה? יש מצוקת חיים, יש אמת קשה. יש מי שכבול, באמת כבול- לא במטאפורות של כבלים.
ואז חשבתי ככה:
- זה לא סכום אפס. אפשר לדון במושג החירות בכל מיני רבדים. ךא תמיד החירות שלי חייבת להיות על חשבון חירותו של אדם אחר. למרות שפעמים רבות אנחנו מציגים זאת כך או חווים זאת כך. מכל כיוון.
-לעולם לא אוכל להבין את ניצולי השואה. אבל בזכותם יש לי את חירותי. סבתא שלי היא שאמרה לי לצאת עם תלמידים לטיול שנתי ביום השואה- כי מה יותר יפה מזה שהנכדה שלה, מורה בישראל, מטיילת עם תלמידים בארץ ישראל ביום השואה. וחירותו של אדם מתייצבת בו גם במצבים שנדמה שאין חירות. אחרת איך סבתא שלי מצד אמא וסבא וסבתא שלי מצד אבא שרדו את השואה? רק בזכות תחושת החירות, וחירות המחשבה שפעמה בהם, למצוא בכל פעם דרכים יצירתיות כדי לשמור על החיים.
-אי אפשר לגזול את החירות משום אדם. גם בצינוק או בעוורון- יש לאדם חירות. אני כותבת את זה לא כי אני מבינה את זה. אלא כי אני נוכחת בכך כשאני מתבוננת בגיבורים.
-החירות נזילה. והיום אני מודה על מה שיש לי. ואסור לשכוח שהחיים הם גלגל.
-החירות שלי היא כלי שמאפשר לי לסייע לתרום ולתת למי שכרגע אין לו. ואני מחוייבת לכך ולכל אדם מתוך האמנה החברתית שכנראה לעולם לא תכתב כאן, אבל רובינו חיים לפיה.
-מתנשא מצדי לחשוב שמי שאין לו "חירות" במושגים שלי- אין לו חירות. יש דברים שלעולם לא אבין.
-גם אני, במובנים, רבים, חלק ממאבק של חירות לחיות כפי שאני חיה. המאבק כנראה די מוצלח, עד שלפעמים נדמה שכבר כמעט ולא רוצחים בבר נוער.

אז אני מאחלת לכל מי שקורא או קוראת את הדברים- לקחת את מיומנות החירות. את הכלי הזה שקוראים לו חירות- ולנסות להקדיש למושג הזה כמה רגעים בחג. כמה רגעים לעצמכם. לנסח, לדמיין, לפרוץ את הגבולות של המוכר והכובל, לטובת מרחב חירות חדש שטרם יצרנו. להביט ימינה ושמאלה ולראות שיש בכחנו לאפשר ולהעצים חברים ואנשים קרובים- ביכולת לאפשר להם חירות לחיות וליצור. להרגיש שמאחורי החלון השקוף שחוסם בינינו לבין ה"אחר"- יש אדם שאין לו חירות, ולעשות כל מה שאפשר לעזור לו. מעשים קטנים של התנדבות שיכולים להיכנס לשגרת יומינו. ושוב להרגיש מתוך בחירה, חלק מהדבר הגדול הזה, ששרד, ויוצר וחי ביחד, מתוך בחירה.
מהר להתקלח וללכת עם נתי לסדר אצל ההורים שלי.
חג חירות שמח.