פרשת ניצבים וילך. לא בשמיים היא... אלא כאן , עכשיו, וגבוה.

ריח של ראש השנה כבר באוויר, להתרוקן ולהתמלא שוב.
לפנינו פרשת ניצבים וילך - עוד רגע האזינו, וזו הברכה, בראשית...

אני מבקשת היום להתמקד בשלושה פסוקים מתוך פרשת ניצבים- עדיין במסגרת הנאום של משה לפני הכניסה לארץ. תמצית הפסוקים, באופן גס: כל המצוות, על אף שנדמה שהן בשמיים- הן לא רחוקות, אלא ישימות.

יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.

כלומר – שלא יגיד אדם- כל המצוות והדרישות של אלוהים- גדולות עלי, רחוקות ממני- אין מי שיעלה עבורי לשמיים ואין מי שיעבור עבורי את הים- הכל קרוב, ואפשרי.

אני מבקשת לומר בהקשר זה שני דברים:

אחד – בעניין האחד- היחיד, בשונה "מאנחנו" . בסליחות, לדוגמא- בולט מימד האנחנו, הקהילה- חטאנו, תפילה עם העבריינים בקול נדרי- איזה "כולם" שנותן רוח גבית. וגם כאן- בניסוח התירוצים- מי יעלה לנו, מי יעבור לנו. אבל כשזה מגיע לאחריות- הניסוח הוא אישי- אליך, בפיך, בלבבך- אחריות אישית. אין כולם. אתה, את. אני.

עניין שני- הוא עניין השמיים, התחושה הזאת שיש דברים שהם גבוהים ממני, רחוקים וגדולים ואולי לכן בלתי אפשריים.
הטקסט כאן- מציע לקרב את הרחוק ובכך להפוך אותו לישים. לבטל את המרחק, לטובת הקמפיין של הקירבה, של האפשרות לאדם הפשוט. אני מבקשת להציע כיוון נוסף, ובו להגביה את העושה.
הדבר הוא אכן בשמיים, וגדול ונשגב ורחוק. ומי שעושה- בסיזיפיות המעשית, היומיומית של הקרבה, של הלב, של הפה, של המעשה- בעצם העשיה - גדול, מתקרב לגבוה, לנשגב, מגדיל את המסוגלות של האדם לבצע ולהיות חלק מהדבר הגדול. לא לקרב את הרחוק, כדי להראות שהוא אפשרי. אלא להשאיר את הרחוק- רחוק ובלתי אפשרי- ואותו, את הבלתי אפשרי- לעשות. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.

שבת שלום! מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, לעשות, לקרב ולהרחיק, להרחיק ולקרב. ועד לשבוע הבוא- האזינו לקול מהשמיים