פרשת וארא. אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים.

פרשת וארא. אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים.

לפעמים, דווקא כשתקועים, קשה להרים את הראש ולחשוב על דרך להיחלץ מהמצוקה. הכאן ועכשיו, כמו בוץ, סוחב אותנו למטה.  נראה שאין מוצא ואין ברירה ושאנחנו כבולים. כדורי ברזל קשורים לרגליים, תקרת בטון לוחצת על הראש. ואין חלון ואין שמיים ואין סימן. עבדים בגוף ובנפש לעול בלתי נראה. כבויים וכבולים, בגלל קוצר רוח ועבודה קשה. חמור מכך- מתרגלים לסבל, והוא נראה לנו נורמאלי. הראש למטה, ואנחנו לא רואים. לא רואים עבר, לא רואים עתיד. שקועים בכאן ועכשיו. עד כדי כך ששוכחים. שוכחים להרים את הראש ולהסתכל אחורה. לאט, לראות ולהיזכר שיש לנו עבר להישען עליו. על עצמנו או חברינו, או אבותינו. לאט, לסובב את הראש ולהסתכל קדימה, לראות שיש אופק. שיש עתיד, שיש תקווה, עתיד, חזון. שלא הכל הוא הבוץ התובעני שאנחנו שקועים בו עכשיו. מעבדות לחירות. וזה מתחיל בראש. הבעיה היא, שדווקא כשתקועים, קשה לראות מעבר. מצב טאוטולוגי.

נתחיל הפעם בסיפור תלמודי שמדגים את הרעיון. ואחר כך נגיע לפרשת השבוע, פרשת וארא.שלושה חלקים לסיפור. בשני החלקים הראשונים יש חולה וחבר שבא לבקר. בשני החלקים מופיע רבי יוחנן. פעם אחת, הוא בתפקיד המבקר, ופעם שני בתפקיד החולה.

בחלק ג- יש שאלה ותשובה של הגמרא- על שני הסיפורים.

חלק א:

רבי חייא בר אבא חלה

בא אליו (לבקרו) ר' יוחנן

אמר לו (רבי יוחנן לרבי חייא) : חביבין עליך יסורין?

אמר לו (רבי חייא לרבי יוחנן) : לא הן [ייסורין] ולא שכרן.

אמר לו (רבי יוחנן לרבי חייא) : הב [=תן] לי ידך.

נתן לו ידו והקימו (מן המחלה = ריפא אותו.

חלק  ב

ר' יוחנן חלה

בא אליו (לבקרו) ר' חנינא.

אמר לו (ר' חנינא לרבי יוחנן) : חביבין עליך יסורין ?

אמר ליה: לא הן ולא שכרן.

אמר ליה: הב [=תן] לי ידך.

נתן לו ידו והקימו (מן המחלה = ריפא אותו. 

חלק ג

אמאי לוקים ר' יוחנן לנפשיה? [=למה שלא יקים ר' יוחנן את עצמו?

אמרי [=אומרים]: אין חבוש [=אסיר] מתיר עצמו מבית האסורים [=מהכלא[.

תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה עמוד ב

מה פשר השאלה של הגמרא בחלק ג?

הרי לרבי יוחנן יש יכולת לרפא, כפי שראינו בסיפור בחלק א, למה הוא לא מרפא את עצמו בחלק ב? התשובה- שאדם לא יכול לרפא את עצמו, לא יכול להתיר את עצמו מבית האסורים. צריך עזרה.

פרשת השבוע, פרשת וארא- מדברת על כך במימד הלאומי.

בני ישראל "חולים". שקועים בשעבוד במצרים. הם לא מסוגלים לגאול את עצמם, ולא מסוגלים לראות אפילו כמה קשה להם וכמה המצב לא הגיוני. והנה מגיע משה, ובפיו דברי גאולה לעם, אמפטיה לסבלם, הבטחה לעתיד טוב יותר (מתוך שמות פרק ו)

  

א וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.  {ס}  ב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'.  ג וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.  ד וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.  ה וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי.  ו לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.  ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.  ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'.  

ותגובת העם?

ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.  {פ}

הם לא מסוגלים לראות ולשמוע. מדוע? כי הם שקועים בקוצר רוח ובעבודה קשה.מרוב מצוקה- הם לא רואים שהם במצוקה. ולכן, גם כאשר בא גואל מבחוץ, ומציע להתיר אותם מבית האסורים, הם לא מסוגלים לעשות זאת.

בסיפור התלמודי, בשונה מהסיפור המקראי- ה"חולה" מושיט יד למי שבא לגאול אותו. ובכך, כמו מכיר בצורך שלו בעזרה, בגאולה. לא תמיד יש לאדם או לעם את הכוחות להרים את הראש. צריך להכיר במצוקה, בחולי. חובת החולה להושיט את היד. רק קצת. להרים מעט את הראש מהקוצר הרוח והעבודה הקשה, רק מעט.חובת הסובבים להתירו מבית האסורים.

ועוד שני דברים:

א. מעניינת ההקבלה בין המחלה לבין "בית אסורים"

ב. משה תמיד בתפקיד הגואל והמרפא. בשונה ממנו, רבי יוחנן, שהוא בתפקיד משתנה בסיטואציה האנושית. לפעמים הוא החולה לפעמים המרפא. נדמה לי שאנחנו, בני האנוש, דומים יותר לרבי יוחנן.

שבת שלום. מדברים בשקט. עידן רייכל. 

פרשת שמות. בשבח האנושיות. לכל איש יש שם.

את אשר על לבי אני כותבת. אני רוצה לדבר היום על הילודה. על המשפחה שלי, על האנושיות.

לפני כמה שנים הזדמנתי לנילוס, ליאור הגדול (עם חברותיי למסעות- מאגמה). אותו נהר שהוא נהר החיים והמוות. זה נהר אדיר, שוצף, קוצף. מימין משמאל חיות ענק- פילים, היפופוטמים, תנינים, קרנפים. לא צילום- אלא לידי, הכי קרוב שיש! איזה יופי! איזה פחד... כשהייתי שם, חשבתי על משה הקטן, החשוף, בן שלושה חדשים, חסר האונים. על אמו שהעדיפה לשים אותו בתיבה בין הקנים, נשמר על ידי אחותו, חשוף לסכנות של ההיפופוטמים, הקרנפים, הפילים והתנינים. שהרי אחותו לא תוכל לעשות דבר מפני הקרנף. העדיפה את כל אלה- על פני המצרים.

פרשת שמות מתחילה ב... שמות. שמות של אנשים. באנשים שירדו למצרים. בניו של יעקב. ראובן. שמעון. לוי. כולם. שבעים נפש. שנספרים, וחשובים. לכל אחד יש שם, והוא נספר ונחשב. קבוצת הגרים, משתקעת במצרים, ובעיקר גדלה:  א,ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם

לימים- מת יוסף , ועבור המלך החדש, קבוצת הגרים הזו (בני ישראל) מתחילים להוות איום בטחוני. אם תהיה מלחמה- הגרים יחברו לאויבים- ויהיו בבחינת סוס טרויאני. מה שהתחיל בפרשה בשמות של כמה אנשים פרטיים, הופך להיות גוש מאיים עברו המצרים. אין ראובן, אין שמעון. יש גוש מפחיד של גרים בתוכנו.

אז הפתרון הראשון של פרעה, הוא לשעבד אותם, לענות אותם בעבודה קשה. אבל זה לא עובד:
"א,יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ..." כוחם של העברים- הוא ברחמם.

או אז, פרעה חושב על פתרון שני להרוג את הבנים של העבריים. איך? את זה הוא מפיל על המיילדות העבריות.  א,טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.

המיילדות, שיותר משהן מפחדות מפרעה, הן יראות את אלהים, לא פועלות לפי ההנחיות של פרעה, אלא מחיות את הבנים. איך? תולש פרעה את השערות, איך?! והמילדות עונות: " א,יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת:  כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ"

כלומר, הנשים העבריות היולדות יש משהו חייתי, לא מתורבת בלידה שלהן, הן לא מחכות למיילדות אלא פשוט יולדות. מדהים. למה? כי ככה זה לידה. לידה לא מחכה לרופא או לאחות או למיילדת. הלידה פשוט קורת.
התינוק הוא שמכתיב את הזמן ואת הדרך. ואנחנו צריכים לנווט בחכמה.

פרעה מבין שהישועה לא תצא מהמיילדות העבריות, והעברים ממשיכים להוליד את עצמם. מה עושים? הפעם הוא מצווה את כל עמו- כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן.

תחת הצו הקשוח, האובססיבי, ההיסטרי הזה- נולד בן לאיש ולאישה משבט לוי. ותחת הצו הזה מחליטה האם להחיות את בנה ולהציל אותו. ואחותו שומרת עליו, ובת פרעה- כן, בת פרעה, רואה אותו וחומלת עליו, ומשה אותו מן המים. ושמו משה. ופתאום, כשרואים אותו, ומבחינים בו-  לילד הזה יש שם. הוא לא חלק מהגוש העברי המאיים. הוא תינוק, קטן, יונק, ששמו משה.

והאיש הזה, שראו אותו, לימים יהפוך למנהיג שיוביל את ישראל מעבדות לחירות.

אבל אני מבקשת שלא לדבר היום על משה, אלא להתעכב על זירת הילודה בסיפור.כי שם מאבקי הכח. הילד, הילדה, האיש, האישה, האנשים הפרטיים- הופכים להיות כח לחימה לאומי. הילודה היא כח- את זה הבינו כבר מזמן טובי אויבינו. וגם בסיפור שלנו- הכח של העברים גדל- בזכות הילודה. ולכן הם מאיימים. וכך הם מגיבים. כאשר פרעה מנסה להתנגד להם- תגובתם היא תגובת ילודה- ככל שמענים אותם- כן ירבה וכן יפרוץ. הורדות ידיים, הורדות רחמיים. תגובת פרעה- היא לפנות למיילדות העבריות, שהן הקוסמות של הסיפור. הן בעלות הכח. כדי שימנעו את הילודה. והן לא משתפות פעולה עם פרעה, ומאפשרות לידה פראית, חייתית, של העבריות. ואז תור העם- להרוג את הנולדים. הילודה היא כח החיים של העם העברי בסיפור הזה.

אני מבקשת בהקשר זה לומר שני דברים- האחד אישי- משפחתי-לאומי, והשני אוניברסאלי.

אישי – משפחתי- לאומי: השבוע אחותי היקרה ילדה בן. בן חמישי, אח לשלושה בנים ובת. כולם בריאים חכמים ויפים. למחרת בת דודתי ילדה בן. אח לבת ולבן. כולם בריאים חכמים ויפים. ולכולם השלום. והמשפחה, תודה לאל, מתרחבת.  ולא יכולתי שלא לחשוב על אבא שלי, שהפך סבא לנכד עשירי, ועל אחיו, סבא לנכד רביעי, שזכו יום אחרי יום לחבוק נכד חדש, כל אחד. שני אחים. בנים להורים ניצולי שואה. סבתא שלי איבדה את בעלה הראשון ואת בנה הראשון בשואה, וספק היה אם עוד תוכל להביא ילדים לעולם. והנה, בדרך מהמחנות לישראל,  נולד אבי, ואחרי שנים רבות- ישראל, נולד דוד שלי. שני בנים לשני הורים ניצולי שואה. שגדלו כאן בארץ בשנות החמישים, של מדינת ישראל המתפתחת. והנה, יותר משישים שנה אחרי, נולד נכד עשירי לאבא שלי, נולד נכד רביעי לדוד שלי. כן ירבו. ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שזה סוג של נקמה בנאצים ועוזריהם. אנחנו כאן, חיים, מגדלים ילדים, מתרבים. והילודה שלנו, כן, היא כח. זה נשמע לאומי- עד לאומני. אבל, כן, לרגע מתנוסס בי דגל, לרגע הלב שלי מתכווץ ומתרחב חליפות, כשאני חושבת על סבא וסבתא שלנו, משני הצדדים, ששרדו, ולחמו, וילדו והנה אנחנו. והנה ילדינו. 

אוניברסאלי: מהצד שני, שזה אותו הצד למעשה. אינסוף פעמים במקרא (36 ) אנו מצווים שלא לענות את הגר, את הזר שחי בתוכנו. כי גרים היינו בארץ מצרים. אפשר להבין את פרעה שמרגיש מאוים מקבוצת הגרים שחיה בתוכו. ואפשר גם להבין את בני ישראל שמרגישים מאויימים-  הם ירדו למצרים ברשות (תחת חסות יוסף) , וברגע אחד, הפכו לפתע לשוהים בלתי חוקיים שצריך למגר. ואנחנו, הקרואים העבריים היום,  מגנים את דרכו של פרעה, ומייחלים לשחרור של העברים. ועכשיו?  והיום?  באיזה צד אנחנו? של המקומי או של הגר? אפשר להבין את מדינת ישראל, שמרגישה מאוימת מקבוצת המהגרים. אפשר להבין את תושבי השכונות, שמרגישים פחד קיומי, יומיומי. ואפשר להבין את השוהים הבלתי חוקיים, שהתגלגלו לכאן, וכעת- מקבלים תת יחס, של תת בני אדם. וכל מה שהם מבקשים, הוא מקלט ויחס אנושי.  אפשר להבין את כל אחד מהצדדים. מה ששובר את האיום בסיפור המקראי- ואפילו בת פרעה נשברת ומגלה חמלה- הוא היכולת לראות את האחר, של הפרטיקולארי, של האדם. להבין שמולך אדם עם שם. עם פנים, עם זהות. עם מאוויים, רצונות, צרכים, עבר, משפחה. אדם. לפני שתהיה פה שואה, לכל איש יש שם.
שבת שלום.

ילדים/ אביתר בנאי 

כל בוקר אני קם מוקדם 
להכין לך את הבוקר 
מסדר לך את התיק על הגב 
את הדלת פותח 
הרוח פורצת פנימה 
דרך עיניך הגדולות 
ולרגע נדמית בעיניי הדלת 
ללוע ארי 

וליבי מבקש תהיה נשמר 
תהיה אהוב וקרוב 
ותמיד תלך בשדות של אמת 
בשדות של שמחה ויופי 
וליבי כורע ומשתחווה 
חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד

פרשת וישב. מי שמאמין - כן מפחד.

פרשת וישב- מי שמאמין- כן מפחד.

פרשת הזמר המפורסם מסעירה גם אותי. ובמקביל, כמו מתבוננת על עצמי ועלינו, תוהה מדוע. מדוע הפרשה כה מסעירה? האם רק בגלל היצר הרכילותי? האם הצורך לצקצק ולומר שזה נורא? נדמה לי שיש כאן מעבר. קודם כל – כי זה באמת נורא מה שקרה- מבלי לדעת איזה מהפרטים מדויקים ואיזה פחות. זה מגעיל. זה מצמרר. זה מבחיל. וביותר עמוק-  זו נגיעה בעצבים החשופים של המוסר, של הערכים, של האמון שלנו אחד בשני כבני אדם. של הקוד האתי שלנו כחברה – שיש דברים שלא עושים בה. זה מפר את הקוד הבסיסי של היותנו מוגנים ובטוחים זה בחברת זה.

מפתיע או לא מפתיע לגלות שיש מי שלא רק שלא מגנה את המעשים ואת האנשים המעורבים בה (בהנחה שאכן היו- לא רוצה להקדים ולחרוץ דין), אלא שאף מנצלים את הפרשה כדי לטעון טענות עקרוניות. טענות כנגד החוק. מקבץ פנינים: צריך לשנות את החוק, ולהוריד את גיל הקטינות- תראו איך הן נראות. צריך להעמיד לדין את ההורים שלא שמרו על הילדה. הוא צריך להתלונן על הילדה שרימתה אותו בקשר לגיל. טענות נוספות כנגד ה"תקשורת" שיוצרת נורמות- תראו את הפסטיגל, תראו את המחוברים/מחוברות/ מנותקים/ ריאליטי- ותבינו לאיזה מודלים הילדים והילדות גדלים. יש שמאשימים את ההורים שלא השגיחו על הבת שלהם. ויש שאומרים שאפשר להבין אותו, כי היא פיתתה אותו- היא זו שהתקרבה אליו.

אני מבקשת בניתוח פרשת וישב כדי להדגים ניתוח קצת אחר של פרשת הזמר המפורסם. אקדים את סיכום הדברים. לפי הניתוח שלי  את הפרשה- גם אם וכאשר מפתים אדם, יש לו אחריות לסרב. לא הילדה אשמה בכך שניסתה להתקרב, לא החוק אשם, לא ההורים שלה אשמים ולא התקשורת. האשם הוא האשם.  

פרשת וישב מתחילה את סדרת סיפורי יוסף (בראשית לז). הבן האהוב של יעקב, בן כתנת הפסים, הבן שעצבן את האחים עד כדי שנאה, עד כדי רצון להרוג אותו. האחים זורקים אותו לבור ושיירת סוחרים מביאה אותו למצרים. שם במצרים, הוא נמכר לפוטיפר ומאוד מצליח. מדוע? כי ה' איתו. כיון שהוא מצליח- פוטיפר מפקיד בידיו כל אשר לו. משרת אמון מדהימה. השר המצרי, פוטיפר- נותן בידי העבד הזר שנמכר לו את ניהול הבית. ויוסף, כך מספר הכתוב היה "יפה תאר ויפה מראה". כך גם מתוארת אמו, רחל. למה זה כל כך חשוב לדבר על זה עכשיו? הרי את הדמיון לאמו אולי היה ראוי לציין כשנולד, או באהבת יעקב אותו. אבל יופיו מצוין כאן- כי ליופיו הייתה השפעה מכרעת על העלילה. הוא היה יפה, נורא יפה, כל כך יפה עד שאשת פוטיפר לא יכלה להתאפק, נשאה עיניה אל יוסף ואמרה לו "שכבה עימי"

הו! מה יעשה יוסף עכשיו? הבחור הצעיר, היפה, החתיך שאולי גדוש ביצרים מיניים? העבד הזר שנמכר במצרים ועלה לגדולה? הילד הקטן שנזרק לבור ואולי לראשונה, מזה הרבה מאוד זמן, מרגיש אהוב ומחוזר? האיש שניתנה לו משרת אמון מבעל הבית- האם יפר את האמון שניתן לו? העברי שחי לבדו, מנותק ותלוש בארץ מצרים? הנער חולם החלומות על גדולה, שמעולם לא ננזף על ידי אבא? כיצד הוא יגיב?

יוסף מסרב, ובדבריו שני נימוקים.

הסירוב:

וַיְמָאֵן-

נימוק א:

וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי.  ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ

נימוק ב:

וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים. 

אז ככה. קודם כל הוא מסרב. גבר שמסרב לאישה שאומרת לו תשכב איתי. זה כח גדול לעמוד מול אישה ולסרב לה. קל להגיד היא פיתתה אותי. אבל הוא מסרב. בזכות אלו כוחות פנימיים? יוסף מציג שני נימוקים- ואני מאמינה לו.

האחד – שתהיה זו מעילה באמון שבעל הבית נותן בו. יש לי הכל, הוא אומר. ניתנה לי הרשות לגעת בהכל, רק לא בך. אז לא אפשר את האמון שניתן בי. זה שיקול מוסרי שמבין שככה לא מתנהגים.

השני- זה חטא. כלפי אלהים. לא עושים דבר כזה כי זה אסור לפי החוקים שבהם אני מאמין. יוסף מכיר בה', ורואה באל כקוד, כחוק. הוא לא שואל את עצמו שאלה מוסרית אלא אמונית וחוקית. ובמקרה הזה- האמונה והחוק- תוכנם הוא המוסר.

תראו את יוסף- עומד איתן, מאופק, מוסרי, שומר חוק, מאמין- גבר אמיתי.

צחוק הגורל 1: הוא מדרש חז"ל על סיפור יוסף. לפי המדרש, יוסף סירב בזכות דמות אביו שבאה מולו:

"באותה שעה באתה [באה] דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון,

אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם...?"

בבלי סוטה, ל"ו ע"ב (וגם ברש"י לפס' י"א):

יש כאן שני דברים (אולי יותר): א.  אל תעשה משהו שתתבייש בו אחר כך. אתה אדם ראוי שאמור להיות בשכנות של שמות אנשים ראויים. זה מחייב. ב. אבא שלו, גם ב"חזיון" מחנך אותו. יש לו עמוד שדרה של חינוך שהוא מזמן לעצמו ברגע הזה.

צחוק הגורל 2:  יוסף סרב, אשת פוטיפר העלילה עליו והוא נזרק לכלא. בעבור מעשה שלא עשה. ואולי אם היה עושה- היה נשאר בבית פוטיפר. חוטא ומשוחרר. כלומר- המוסר והסירוב שלו לפיתוי הביאו  אותו לכלא.

 סוף דבר

הפרשה מדגימה יפה כיצד יכול אדם על אף הצלחתו המסחררת, על אף שאלהים נגע בו, על אף התחושה שהוא יכול הכל ומותר לו הכל, על אף היותו כה יפה ומוכשר – כיצד יכול אדם לעמוד מול אישה שמציעה לו משהו אסור – ולסרב לה. הפרשה מדגימה יפה את עמוד השדרה המוסרי הערכי שנדרש מאדם במצבים כאלה. הילדה- היא ילדה. בעל הבית זה אנחנו. שנותנים אמון במבוגרים, ובדמויות מפורסמות שיש להן כח השפעה, מה לעשות. והגבר- הוא האיש שנדרש להאמין במשהו, לעמוד מנגד ולסרב. והאבא הוא האבא, שמקום לסרסר לבנו, ראוי היה שיחנך אותו לערכים של כבוד, מוסר, בושה, הגינות.

אבוי לנו שזו הפרשה שלנו. האם זו אכן תהיה פרשת וישב?

מפתה לחתום בשיר ציני. ילדונת? צאי אל החלון?

לא רוצה ציניות. רוצה תמימות. רוצה להתגעגע ולהתכווץ. רוצה להזכר בילדות נשכחת ושוב  לקוות ולהאחז בתמימות בתום.
שבת שלום. לכולנו.

רבקה אמנו. מי את, למען השם?

פרשת תולדות היא, איך לומר- פרשה מטרידה.

מדוע? כי יש בה התנהלות מפחידה של יעקב אבינו ובעיקר של רבקה אמו, אמנו. התנהגות מאפיונרית ממש. ונדמה שחז"ל משתפים איתם פעולה אל מול עיניו העוורות של יצחק.

אני רוצה להתעכב על רבקה היום. רבקה אמנו.

מה הסיפור? אחרי עקרות מתמשכת, רבקה סוף סוף בהריון.

שרה גם היא לא נכנסה להריון- אבל שרה עשתה מעשה והכניסה את הגר לתמונה. הפתרון לא היה מוצלח כל כך, אבל שרה הייתה אקטיבית. גם חנה המבקשת ילד היא אקטיבית, וגם אמא של שמשון- היא זו שמקבלת בשורה על הולדת הבן. אבל רבקה לא עושה כלום... מי שטורח ועושה כדי שהיא תהרה, זה יצחק "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. (פרק כה פסוק 21)

כשהיא בהריון, משהו מציק לה, משהו מוזר לה, והיא פונה באסרטיביות, שלא לומר אגרסביות לאלהים :" וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה"

ה' מספר לה שבבטנה תאומים (התאומים הראשונים באנושות- זה האמת מוזר). וזה עוד כלום- משניהם יצאו עמים גדולים והצעיר, כך מתברר, ישלוט בבכור.

רבקה לא מספרת ליצחק את הדברים האלה, לפחות לא כתוב שהיא מספרת לו, וכאשר הנערים בוגרים- כתוב כך":"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (בראשית כה 28).

הבנתם? היא לא טרחה בשביל ההריון, היו לה טענות כשהיא הייתה בהריון, היא התנבאה שאחד הבנים יהיה מוצלח יותר ועכשיו אותו היא אוהבת. למה? כי היא יודעת שכדאי לה.

בהמשך הפרשה, לאחר שיעקב יוזם את קניית הבכורה מעשיו בעבור נזיד עדשים, רבקה סוגרת איתו את הפינה של הברכה. היא שומעת שיצחק רוצה לתת לעשיו את הברכה, ומיד מארגנת את הקומבינה של עם יעקב- אתה לך תביא לי עיזים, אני אכין אותם לאבא , כמו שהוא אוהב, ואתה תקבל את הברכה. כאשר יעקב חושש שהוא יקולל – עונה רבקה- קללתך עלי. רק אולי באמת כדאי שתלבש איזה עור גדי עיזים עלייך שהאבא העיוור שלך ישתכנע. ובמו ידיה היא דוחפת את בנה האחד למעשה שקר ורמאות, ומבנה השני היא גוזלת את הברכה.

כן, זו אותה אחת שראתה את עבד אברהם בפרשה הקודמת, קלטה שיש לו גמלים ומזומנים והבינה שצריך להשקות אותו ואת הגמלים שלו, כדי לסגור עסקת נישואין עם יצחקל'ה. זו אותה רבקה שגם אבא שלה וגם אחיה לא מעיזים לתת אותה בלי שנקרא לנערה ונשאל את פיה. זאת אותה רבקה שכאשר מתגלה התרמית ועשיו רוצה להרוג את עשיו- היא מבריחה את יעקב למשפחה שלה בחרן, בתירוץ של בחירת כלה ראויה.

עכשיו השאלה- מה אנחנו חושבים על רבקה.

אפשר בעיניים אמוניות, להלל ולשבח את רבקה, על שפועלת למען קידום הנבואה. באותן עיניים ממש אפשר גם לגנות אותה, על כך שהיא פועלת למען קידום הנבואה כמו בכך מפגינה חוסר אמונה. חז"ל מחבבים אותה, משבחים את יעקב ומגנים את עשיו. אומרים עליה שראויה הייתה להיות גם אם שניים עשר השבטים. האמת? נדמה לי שבכל פעם שחז"ל מגזימים בשבחים, הם יודעים שהם מכסים קופת שרצים.

בעיניים פמינסטיות – אפשר להלל ולשבח את רבקה, שפועלת כדמות מטריארכלית במרחב פטריארכלי. לוקחת את העניינים לידיים ופועלת כפי שהיא רוצה ומבינה. על זה אפשר לענות שהיא פועלת כמו פילה בחנות חרסינה. מדוע? כי אם קוראים היטב את פסוקי הברכות, מגלים שיצחק אולי היה עיוור אבל לא היה טמבל, והוא ממילא לא התכוון לברך את עשיו בברכת הבכורה. הרבה רעש היא עשתה, במקום ובמרחב שהיא לא באמת מבינה בו. אני לא אנטי פמיניסטית, אבל לא כל מעשה אסרטיבי שאישה עושה הוא בהכרח טוב. חנה שקמה ומתפללת לאלהים לילד- מוערכת בעיני הרבה יותר.

בעיניים חינוכיות, מוסריות, ערכיות – מה אני אגיד....? יכולה להיות אמנו עד מחר. היא רימתה, היא הדיחה את הבן שלה לשקר, היא פעלה נגד בעלה והבן שלה, מעלה באמון. היא סבכה את יעקב, גרמה לו לברוח, ונטעה בו סיפור חיים של רמיה ושקר, כפי שהוא יאכל אותה בהמשך.

אני מודה שאני לא כל כך אוהבת את רבקה. לא רוצה אותה לא בתור אמא, לא בתור אחות, לא בתור חברה. היא, ונשים שכמותה, מעצבנות אותי, ובעיקר מפחידות אותי. באלימות, בבריונות, בלחשוב שהן יכולות לסדר את הכל ו"קללך עלי". מעדיפה את אמא שלי, שחזרה היום אחרי שבועיים בארה"ב. שאוהבת את כולנו שווה בשווה- גם את יושבי האהלים וגם את מי שציד בפיו, בחיים לא תרמה את אבא שלי. שגם היא (אמא) וגם הוא ) אבא חינכו אותנו להיות ישרים כמו פלס, ויצאנו שלושה שאוהבים אחד את השני אהבה גדולה כל כך. לא נגנוב אחד מהשני ברכות, לא נקנה בכורה. לא נשקר, לא נרמה, לא נאיים ולא נברח. זה מי שאנחנו. ועומדים במבחן המציאות והזמן.

אני מחפשת שיר לסיום. קוראת את המילים לשיר "אילו יכולתי" שכתב אהוד מנור. אולי זה השיר ששר יעקב לרבקה. בדמו, בעמקי נשמתו, דעתה של אמו היא הנחושה, הנטועה בו- האופי התועלתני, הרמאי, בין שנאה ואהבה בין כח לחולשה...

נ.ב. אולי אני רגישה לעניין האמהות עכשיו. בפרשה הבאה על רחל ולאה... כבר מתכוננת...

שבת שלום.

 

פרשת בראשית. בעצב תלדי בנים. בשמחה, בשמחה.

פרשת בראשית. סיפור גן העדן.

(אדם וחוה, קלימט)

 

נתחיל בתודה-

תודה לכל מי שקורא ומגיב באפיקים שונים לאורך השנה. אני כותבת זו השנה הרביעית את בלוג פרשת השבוע. כותבת לעצמי ומשתפת. אז תודה לשותפים שעצם היותכם קוראים - בארץ ובעולם- הופך את הכתיבה לאתגר של מחוייבות, חידוש, דיוק ועניין. אז תודה לכל הקוראים- בפתחו של מחזור נוסף, מי יודע כמה, של קריאה בתורה.

נתחיל מבראשית?
פרשת בראשית...
תארו לעצמכם שהאדם והאישה לא היו אוכלים מפרי עץ הדעת. מה היה אז?

חושבת יחד אתכם...

הם היו ממשיכים לחיות בגן העדן לנצח.  ערומים ולא מתבוששים.
הם לעולם לא היו נבוכים או מתביישים בעירום- כי לא היו מבינים מהו ומה אפשר לעשות עם כל העירום הזה.
מעולם לא היו מבינים את ה׳דעת׳, אם לא היו אוכלים אותה- מה עושים עם איברי המין, הרביה, ההנאה, הדעת.
לאישה לא היו קוראים חוה, כי היא לא הייתה אם כל חי.
מעולם לא היו להם ילדים.
לעולם הם לא היו מתים. אוכלים מכל פירות הגן.
לא מזיעים בשביל הלחם, לא בעצב תלדי בנים.

ואנחנו? גם לא היה אנחנו. אין אנושות.

רק שניהם בגן העדן. לנצח נצחים.

לעולם זוג, אדם ואישה, בני אלמוות בגן העדן.

 

מתאים לכם? הייתם רוצים? גם אני לא.

ונדמה לי שגם לאלהים זה לא ממש התאים....

נדמה לי שהתכנית של אלהים הייתה שאדם והאישה יאכלו מהעץ,  וימותו, ויולידו ויגורשו מגן העדן.

איך אני יודעת?

משערת:

אחרת למה ברא להם את איברי הרביה, שהרי היו להם, גם אם לא התבוששו (זאת הברקה של תלמידה שלי- לא שלי).

אחרת, למה שם מלכתחילה את עץ הדעת שם ? אם אלהים לא היה רוצה שיאכלו לא היה בורא את העץ, ולא היה אוסר. פשוט לא היה. אבל יש עץ, ויש פיתוי. וכשיש פיתוי מישהו מתפתה.  

ויש גם המשך- מה יקרה אם תאכלו ממנו: "...כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב 17)

 

עונש? איום? אזהרה? אפילו לא. פשוט יידוע.

ואז, יחד עם המוות- באה גם הילודה. שהרי עד שלא היה מוות - לא הייתה יכולה להיות ילודה. אין ילדים בעולם שבו האנשים הם בני אלמוות.

ולכן - בעצב תלדי בנים. זה לא עונש. זאת התוצאה.

כמו שמעכשיו - כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

מעכשיו יש ילודה ויש מוות.

אז למה בעצב? למה בצער?

 

הו! עצב אינו צער.  עצב- מלשון עיצוב.

 

 

יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי, יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי" – איוב י 8

קהלת י9: "מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם, בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם

 

העצב הוא עיצוב, הוא יצירה, ולכן פעמים רבות גם מופיע ככינוי לפסל, לאל=

ישעיהו י11: "הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ, כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ-

כלומר- לאישה נאמר שבעצב- באלוהות היא תוליד בנים. אין פה צער, כאב, קושי- אלא מתנת כח אלהי שניתנה לאישה, כח של בריאה ויצירה. ומעתה, משתנה שמה של האישה ל"חוה" : " וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה:  כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי. " (בראשית ג 20 )

 

אז?

אז למה היה צריך את כל הסיפור הזה? נדמה לי שהיציאה מגן העדן אינה טעות, אלא העברה של הכח האלהי של הבריאה מהאל אל בני האדם, אל האישה.

 

לא בעצב, אלא בשמחה, באהבה, בחיוך, בחדווה, בנשיקות ובחיבוקים.

בהתרגשות שאי אפשר לתאר של רגע האלוהות של הלידה. איך ברגע העובר הופך לתינוק, נושם, עם פנים, ושם וצורה. ומתיקות אינקץ ואהבה אינסופית. בעצב. בשמחה.

 

שבת שלום.
מזמינה ללמוד איתי בעלמא, בית לתרבות עברית. 5 שיעורים על תמונות קצרות. מהתנ"ך.
מפגש ראשון ב 22/10. פרטים והרשמה בקישור.
http://alma.org.il/event.asp?pageid=105&id=296

לעומר שלי. השיר הכי יפה בעיני של אמא לבן. כבר בן ארבעה חדשים הפלא שלי.

 

פרשת בהעלתך. למה אנשים עוזבים? למה אנשים נשארים?

למה אנשים עוזבים? למה אנשים נשארים?

במסע של החיים לפעמים אנשים נשארים תקועים באותו המקום. רוצים ללכת, מדברים על ללכת, אבל נשארים באותו המקום. מפחדים נורא? רגילים לאיזורי הנוחות? מפחדים לסכן את מה שיש להם? מעדיפים את הנוח ואת המוכר על פני החידוש, שאולי יש בו סכנה, גם אם אמת?  כוחות מושכים להישאר. לפעמים אנשים מתקדמים. נפרדים מכל מה שהיה להם, ממשיכים הלאה. למה? אולי קול פנימי. אולי סופו של מאבק. אולי שעמום וחוסר תכלית בקיים.  אולי יש כוחות שדוחפים אותם ללכת, אפילו לברוח. לפעמים כוחות מושכים אותם לצאת מהמקום בו הם נמצאים. ולפעמים עושים מה שנראה כמו תזוזה, מפרפרים ברגליים, עושים הרבה רעש, אבל נשארים במקום.

כל אחד והמסע שלו. והדרך בה הוא בוחר ללכת.

פרשת בהעלותך-במדבר ח1 – יב 16. פותחת צוהר למחשבות על מסע.

עם ישראל ממשיך במסעותיו במדבר. בעלי תפקידים רבים- נושאי המשכן, צבא, לווים, כהנים, והעם, והאספסוף- מה שרש"י מפרש- ערב הרב שהצטרפו לישראל ביציאת מצרים.

בפרק י, מנסה משה מזמין את חתנו, יתרו (המכונה בפרשה רעואל) לבוא עם ישראל אל הארץ המובטחת:

 כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי-יְהוָה דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאֵל. (במדבר י)

נדמה כי משה מבקש להזמין את יתרו כדי להיטיב עמו, להחזיר לו טובה. מתוך תחושת עליונות, בטחון ויתרון – שבארץ המובטחת יהיה כל כך טוב- שנוכל להחזיר לך.

ויתרו מסרב: ל וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ.

יתרו מסרב. ומבהיר את עמדתו- כי יש לו ארץ ומולדת משלו, זה בסדר תודה.  הסירוב שלו הוא ממש סתירת לחי להבנתי. אתה יכול ללכת לאן שאתה רוצה משה, אבל יש לי את המולדת שלי ואת הארץ שלי. הכל בסדר. תודה. גם אם אתה, משה, נרגש ונפעם מהבטחה אלהית שנראית כרגע כמו כל העולם, אז  תדע שעבור אנשים סביבך, עולם כמנהגו נוהג. יש לי כבר ארץ ומולדת. יש לי כבר בית ומקום. וטוב לי שם. קח את הדברים בפרופורציה. הכל בסדר והליכה נעימה.

מילות הסירוב של יתרו, מתכתבות יפה עם דבריה של רות ממגילת רות שקראנו זה עתה בשבועות, ועם הצו של ה' לאברהם: "לך לך".

נתחיל ברות. רות, בתפקיד יתרו- הזר ההולך עם העברי לארץ כנען. רות המואביה, בוחרת ללכת עם נעמי אל בית לחם, ואיפלו בניגוד לרצונה של נעמי. רות היא זו שמשכנעת את נעמי להרשות לה לבוא איתה. ומוותרת ברגע על כל מה שיתרו אמר ש"יש לו"

טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ (רות א)

רות מוותרת באופן מוחלט על זהותה, על ארצה, על מולדתה, על הזכויות שהיו לה, על התרבות שלה- והולכת אחרי נעמי. מדוע? שאלה טובה. אולי כי אין לה מה להפסיד ואין לה סיכוי במואב- סיכוי לכלכלה, לזוגיות (שלמעשה במקרא כרוכים זה בזה) והדרך היחידה להרוויח היא בבית לחם?  ואולי כי היא באמת אוהבת את נעמי חמותה. ודואגת לה ואוהבת אותה ומאמינה בה ובאלוהיה. והיא הולכת להפסיד את כל מה שהיה לה, גם זהות, גם עבר גם עתיד. אבל בשם האהבה והדאגה לנעמי- היא מוכנה להפסיד את כל אלה. רווח מול הפסד.  וכל אחד יותר לכמת את השיקולים.

עוד מי שמוותר, כאמור, על ארצו ועל מולדתו, הוא אברהם.

"א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." (בראשית יב 1)

ה' מצווה על אברהם לעזוב את המוכר, את הידוע, את הבית, את המולדת, את ההרגלים, את המשפחה- לטובת ארץ חדשה. בשם איזה אל שאף אחד, עד עכשיו לא שמע עליו, בשם איזו אמונה מוזרה. ואברהם הולך. אין הסבר במקרא מדוע ולמה. המדרשים מספרים על משבר אמונה. אבל הטקסט המקראי לא מתרץ. אברהם פשוט הולך. פרשנים ופילוסופיים מודרניים (קירקגור, סארטר) יציגו אותו כמודל האמונה. ואני הקטנה שואלת- האם הייתה לו כלל ברירה?

נדמה כי שאלת הרווח מול ההפסד במקרה של אברהם, כלל אינה רלבנטית. הוא הולך כי הוא צריך ללכת. ולפעמים גם ככה זה. שאין אפשרות בכלל לדיון פנימי. יש קול- חיצוני או פנימי שקורא לך לעזוב ולגלות ארץ חדשה. אם היה משבר בבית? אף אחד לא ידע. מהי אותה ארץ חדשה? עד שלא תגיע לא תדע. יש רק קול פנימי שקורא לך ללכת. האם תקשיב לו?

המסע ממשיך.

ולפעמים לא קל. לא רואים קדימה ולא רואים אחורה. וזה מרגיש תקוע נורא. וסיזיפיות ההליכה באמצע המדבר לא קלה. לא קלה. ולמה הלכנו, למה התחלנו את המסע. למה האמנו למי שאמר קדימה? למה לא נשארנו במקם הנוח, המוכר? "ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ה זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים. ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ. " (במדבר יא).

והנפש יבשה. פשוטי העם אינם משה. הם לא בשיח עם האל, הם לא עומדים בראש המחנה. וקשה לאדם להנהיג את עצמו במסע. לגוון את טעם המן, לא לשאול את עצמו שאלות, לא לראות בעצמו אם לא את הארץ- לפחות את עמוד הענן. קשה לזכור למה התחלנו את המסע, למה עזבנו, ולטובת מה אנחנו הולכים.

אז למה אנשים הולכים ולמה אנשים נשארים? אני לא יודעת. חלק הולכים אבל לא מפסיקים להתלונן. וצריכים מנהיג או תקווה. אחד בכלל לא מתחיל ללכת, כי באמת שטוב לו בבית, תודה. אחד שומע לקול פנימי שאומר לו לך לך. ואחת שעוזבת הכל והולכת בעקבות האהבה והאמונה שיהיה בסדר.

כל אחד מה שטוב לו.

אלה היו רק ככה, נקודות למחשבה. שבת שלום.