פרשת וישב. מי שמאמין - כן מפחד.

פרשת וישב- מי שמאמין- כן מפחד.

פרשת הזמר המפורסם מסעירה גם אותי. ובמקביל, כמו מתבוננת על עצמי ועלינו, תוהה מדוע. מדוע הפרשה כה מסעירה? האם רק בגלל היצר הרכילותי? האם הצורך לצקצק ולומר שזה נורא? נדמה לי שיש כאן מעבר. קודם כל – כי זה באמת נורא מה שקרה- מבלי לדעת איזה מהפרטים מדויקים ואיזה פחות. זה מגעיל. זה מצמרר. זה מבחיל. וביותר עמוק-  זו נגיעה בעצבים החשופים של המוסר, של הערכים, של האמון שלנו אחד בשני כבני אדם. של הקוד האתי שלנו כחברה – שיש דברים שלא עושים בה. זה מפר את הקוד הבסיסי של היותנו מוגנים ובטוחים זה בחברת זה.

מפתיע או לא מפתיע לגלות שיש מי שלא רק שלא מגנה את המעשים ואת האנשים המעורבים בה (בהנחה שאכן היו- לא רוצה להקדים ולחרוץ דין), אלא שאף מנצלים את הפרשה כדי לטעון טענות עקרוניות. טענות כנגד החוק. מקבץ פנינים: צריך לשנות את החוק, ולהוריד את גיל הקטינות- תראו איך הן נראות. צריך להעמיד לדין את ההורים שלא שמרו על הילדה. הוא צריך להתלונן על הילדה שרימתה אותו בקשר לגיל. טענות נוספות כנגד ה"תקשורת" שיוצרת נורמות- תראו את הפסטיגל, תראו את המחוברים/מחוברות/ מנותקים/ ריאליטי- ותבינו לאיזה מודלים הילדים והילדות גדלים. יש שמאשימים את ההורים שלא השגיחו על הבת שלהם. ויש שאומרים שאפשר להבין אותו, כי היא פיתתה אותו- היא זו שהתקרבה אליו.

אני מבקשת בניתוח פרשת וישב כדי להדגים ניתוח קצת אחר של פרשת הזמר המפורסם. אקדים את סיכום הדברים. לפי הניתוח שלי  את הפרשה- גם אם וכאשר מפתים אדם, יש לו אחריות לסרב. לא הילדה אשמה בכך שניסתה להתקרב, לא החוק אשם, לא ההורים שלה אשמים ולא התקשורת. האשם הוא האשם.  

פרשת וישב מתחילה את סדרת סיפורי יוסף (בראשית לז). הבן האהוב של יעקב, בן כתנת הפסים, הבן שעצבן את האחים עד כדי שנאה, עד כדי רצון להרוג אותו. האחים זורקים אותו לבור ושיירת סוחרים מביאה אותו למצרים. שם במצרים, הוא נמכר לפוטיפר ומאוד מצליח. מדוע? כי ה' איתו. כיון שהוא מצליח- פוטיפר מפקיד בידיו כל אשר לו. משרת אמון מדהימה. השר המצרי, פוטיפר- נותן בידי העבד הזר שנמכר לו את ניהול הבית. ויוסף, כך מספר הכתוב היה "יפה תאר ויפה מראה". כך גם מתוארת אמו, רחל. למה זה כל כך חשוב לדבר על זה עכשיו? הרי את הדמיון לאמו אולי היה ראוי לציין כשנולד, או באהבת יעקב אותו. אבל יופיו מצוין כאן- כי ליופיו הייתה השפעה מכרעת על העלילה. הוא היה יפה, נורא יפה, כל כך יפה עד שאשת פוטיפר לא יכלה להתאפק, נשאה עיניה אל יוסף ואמרה לו "שכבה עימי"

הו! מה יעשה יוסף עכשיו? הבחור הצעיר, היפה, החתיך שאולי גדוש ביצרים מיניים? העבד הזר שנמכר במצרים ועלה לגדולה? הילד הקטן שנזרק לבור ואולי לראשונה, מזה הרבה מאוד זמן, מרגיש אהוב ומחוזר? האיש שניתנה לו משרת אמון מבעל הבית- האם יפר את האמון שניתן לו? העברי שחי לבדו, מנותק ותלוש בארץ מצרים? הנער חולם החלומות על גדולה, שמעולם לא ננזף על ידי אבא? כיצד הוא יגיב?

יוסף מסרב, ובדבריו שני נימוקים.

הסירוב:

וַיְמָאֵן-

נימוק א:

וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי.  ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ

נימוק ב:

וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים. 

אז ככה. קודם כל הוא מסרב. גבר שמסרב לאישה שאומרת לו תשכב איתי. זה כח גדול לעמוד מול אישה ולסרב לה. קל להגיד היא פיתתה אותי. אבל הוא מסרב. בזכות אלו כוחות פנימיים? יוסף מציג שני נימוקים- ואני מאמינה לו.

האחד – שתהיה זו מעילה באמון שבעל הבית נותן בו. יש לי הכל, הוא אומר. ניתנה לי הרשות לגעת בהכל, רק לא בך. אז לא אפשר את האמון שניתן בי. זה שיקול מוסרי שמבין שככה לא מתנהגים.

השני- זה חטא. כלפי אלהים. לא עושים דבר כזה כי זה אסור לפי החוקים שבהם אני מאמין. יוסף מכיר בה', ורואה באל כקוד, כחוק. הוא לא שואל את עצמו שאלה מוסרית אלא אמונית וחוקית. ובמקרה הזה- האמונה והחוק- תוכנם הוא המוסר.

תראו את יוסף- עומד איתן, מאופק, מוסרי, שומר חוק, מאמין- גבר אמיתי.

צחוק הגורל 1: הוא מדרש חז"ל על סיפור יוסף. לפי המדרש, יוסף סירב בזכות דמות אביו שבאה מולו:

"באותה שעה באתה [באה] דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון,

אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם...?"

בבלי סוטה, ל"ו ע"ב (וגם ברש"י לפס' י"א):

יש כאן שני דברים (אולי יותר): א.  אל תעשה משהו שתתבייש בו אחר כך. אתה אדם ראוי שאמור להיות בשכנות של שמות אנשים ראויים. זה מחייב. ב. אבא שלו, גם ב"חזיון" מחנך אותו. יש לו עמוד שדרה של חינוך שהוא מזמן לעצמו ברגע הזה.

צחוק הגורל 2:  יוסף סרב, אשת פוטיפר העלילה עליו והוא נזרק לכלא. בעבור מעשה שלא עשה. ואולי אם היה עושה- היה נשאר בבית פוטיפר. חוטא ומשוחרר. כלומר- המוסר והסירוב שלו לפיתוי הביאו  אותו לכלא.

 סוף דבר

הפרשה מדגימה יפה כיצד יכול אדם על אף הצלחתו המסחררת, על אף שאלהים נגע בו, על אף התחושה שהוא יכול הכל ומותר לו הכל, על אף היותו כה יפה ומוכשר – כיצד יכול אדם לעמוד מול אישה שמציעה לו משהו אסור – ולסרב לה. הפרשה מדגימה יפה את עמוד השדרה המוסרי הערכי שנדרש מאדם במצבים כאלה. הילדה- היא ילדה. בעל הבית זה אנחנו. שנותנים אמון במבוגרים, ובדמויות מפורסמות שיש להן כח השפעה, מה לעשות. והגבר- הוא האיש שנדרש להאמין במשהו, לעמוד מנגד ולסרב. והאבא הוא האבא, שמקום לסרסר לבנו, ראוי היה שיחנך אותו לערכים של כבוד, מוסר, בושה, הגינות.

אבוי לנו שזו הפרשה שלנו. האם זו אכן תהיה פרשת וישב?

מפתה לחתום בשיר ציני. ילדונת? צאי אל החלון?

לא רוצה ציניות. רוצה תמימות. רוצה להתגעגע ולהתכווץ. רוצה להזכר בילדות נשכחת ושוב  לקוות ולהאחז בתמימות בתום.
שבת שלום. לכולנו.

פרשת ויחי. ליד איזה אישה נקבר יעקב? בין האהבה היומיומיות לבלתי מושגת

שלום לכם. לפני הכל- פרסומות:

ההרשמה לקורסים שלי "קצרים" בעלמא, בית לתרבות עברית,

"נשים מפתות במקרא ולא במקרה"- 5 הרצאות בנושא נשים במקרא- בימי ג' מתאריך 14.2. לפרטים והרשמה

חמישה סיפורי נביאים- מי מסתתר מאחורי המסכה? בימי ג' מתאריך 29.4. לפרטים והרשמה

ולפרשה...

פרשת השבוע, פרשת ויחי, מתארת את מותו של יעקב, ואחר כך את מותו של יוסף. יעקב, ישראל, שהיה בן, אח, בעל, חתן, אבא וסבא- נפרד מכולם. מסכם את חייו, ומברך את צאצאיו בברכות שעד היום מהדהדות בתרבות העברית (סמלי השבטים, ברכות ערב שישי). יעקב מבקש שייקחו את עצמותיו ממצרים, ויקברו אותו עם אבותיו- במערת המכפלה. מערת המכפלה- כשמה כן היא- מיועדת לקבורה בכפולות, בזוגות. ויעקב מסביר: "שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת-לֵאָה" (בראשית מט 31)

ההנחיות היבשות מעלות כמה שאלות דרמטיות ביותר על מערכות היחסים הזוגיות בחייו של יעקב. כל מה שנאמר, ובעיקר כל מה שלא נאמר. נלך מהקל לכבד. אבל את הכבד כבר אפשר לחשוף- מדוע יעקב לא מבקש להיקבר ליד רחל. אבל, כאמור, נלך מהקל לכבד.
א. ראשית, מתברר מדבריו של יעקב, שלאה מתה. לא ידענו! מתי לאה מתה? למה לא סיפרו לנו על כך? כששרה מתה- מספרים לנו. ולא רק זאת, אלא מתברר שאברהם, בעלה, ספד ובכה לה: "וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ" בראשית כג 2 . נכון, הכתוב לא מספר על מות רבקה ועל ההתמודדות של יצחק עם המוות, אבל רבקה עצמה לא מוזכרת בכלל מרגע הבריחה של יעקב. לאה, לעומת זאת, מוזכרת לאורך כל חייהם המשותפים של משפחת ישראל המורחבת. הפעם האחרונה ששומעים עליה- בפרק לג, במפגש של כל משפחת יעקב עם עשיו. ומשם – היא לא מוזכרת. האם הייתה בחיים כאשר אנסו את דינה? האם היא הייתה בחיים כאשר יהודה, בנה, איבד את שני בניו ואת אשתו, סירב לתת את בנו השלישי לתמר, אבל נפל בפח שתמר טמנה לו- והכניס אותה להריון. לאה הייתה שם? לאה הייתה שם כאשר יוסף חלם את החלומות, הלך לבדוק מה שלום האחים ומעולם לא חזר? לא יודעים. אבל על מותה של לאה- לא מסופר. ולא מסופר מה יעקב הרגיש כשהיא מתה. הרגיש עצב? אולי הקלה? האם הוא דאג לקבורתה? האם מתה לפני רחל או אחרי רחל? רק מתוך דבריו אלה של יעקב, על ערש דווי, אנחנו מגלים שהיא איננה.

ב. מדוע יעקב לא מכנה את לאה "אשתי"? כל כך צורם בהשוואה לתחילת הפסוק- אברהם קבר את שרה אשתו... יצחק קבר את רבקה אשתו... למה יעקב לא אומר על לאה שהיא הייתה אשתו? אנחנו זוכרים שלמעשה לא בה הוא בחר, ושלאה הגיע על יצועו של יעקב במרמה, ערב כלולותיו עם... רחל. וכל חייהם, לא רק שרחל הייתה האהובה, אלא שלאה הייתה השנואה: "וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה..." בראשית כט 31. ולא רק זאת, אלא שלאה יודעת שהיא שנואה, היא מסתובבת בעולם בתודעה של אישה שנואה: " ותַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן". בראשית כט 33. לאה יודעת שהיא שנואה, אז היא ממשיכה ליצר ילדים- אולי כך יעקב יאהב אותה? אולי כך תנצח אם אחותה, רחל, שנענשה על כך שיעקב אוהב אותה- וה' סגר את רחמה? אני רוצה להציע שמצדו של יעקב, לאה מולידה לו ילדים. היא לא "אשתו". כשהאישה נוצרת מהאדם הראשון, האדם מכנה אותה- אשה "... לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.. " בראשית ב, בשלב הראשון- הפונקציה של האישה היא זוגיות עם האיש. רק אחר כך, לאחר שמתברר שהשניים האלה כבר לא בני אלמוות, ובהתאמה, ניתנת להם יכול הילודה, מקבלת האישה שם נוסף: חוה, כי היא אם כל חי. האחד- להיות אשת איש. השני- אם כל חי. ועבור יעקב, לאה הייתה רק בתפקיד אחד- וולדנית, אם כל חי, לא אישה אהובה ונאהבת, לא שותפה אמיתית. מדהים לגלות, כי בספירת בני יעקב, הדבר בא לידי ביטוי. שימו לב- לאה, הייתה ונשארה הבת של לבן, ואילו רחל, היא אשת יעקב.: אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה, אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ; וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ. יט בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב, יוֹסֵף וּבִנְיָמִן" בראשית מו 18 . נדמה, כי למרות כל השנים, הילדים, הכלים, האוטו במוסך, הזבל- לאה לא אשתו של יעקב. היא בתו של לבן, היא חוה, היא אם כל חי. אבל לא אהובה. רחל היא האישה.

אם כך- מתחדדת השאלה עוד יותר- מדוע יעקב מבקש להיקבר לצד לאה- "לא אשתו"? מדוע הוא לא מבקש להיקבר לצד רחל?

רחל מתה בעת לידת בנימין, ונקברה בדרך, בדרך אפרתה. " וַתָּמָת, רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם". בראשית לה 19 יעקב מקים מצבה וממשיך בדרך. לא שומעים בכי, לא שומעים הספד. על בנו, יוסף, הוא יתאבל אחר כך, ואולי דרך כך יתאבל גם על רחל. האם יעקב אדיש למותה? זנח אותה בדרך? אני חושבת שלא. בסוף חייו של יעקב, בסצינה האחרונה, בדבריו ליוסף, הוא ממלמל את רחל, " וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח). אז הוא זוכר את מותה, וזוכר איפה היא קבורה. אז למה לא להיקבר לצידה?

תשובה אפשרית אחת- יעקב מבין שיש ממסד וסדר. האבות צריכים להיקבר במערת המכפלה. ושם יש מקום רק לזוגות. תשובה בעייתית.. מצחיק לחשוב על יעקב כממסדי. גם בתחילת חייו וגם לפני מותו- הוא זה שהופך את הסדר של בכור וצעיר, הוא זה שעושה מו"מ עם אלוהים, הוא זה שבאופן לא ממסדי גונב מחמו את העדרים. יעקב הוא לא ממסד. הסיכוי היחיד שאני מוכנה לתת לתשובה הזאת, הוא שאולי יעקב מבין שלדורות, צריך להיות סדר וממסד. האבות צריכים להיקבר במערת המכפלה.

יש בתשובה הזאת בעיה- שאולי תוביל לתשובה נוספת. הבעיה היא- מדוע רחל לא קבורה במערת המכפלה? חז"ל (פסיקתא רבתי ג')מסבירים שלרחל יש תפקיד סמלי היסטורי- שבזמן שיבת הבנים מהגלות- רחל תבקש רחמים מה'- ולכן היא צריכה לחכות בדרך. ולכן לא נקברה במערת המכפלה. (פירוש זה מסתמך על הפסוקים המפורסמים מירמיהו לא 16-14). פירוש זה הוא סמלי, הרמוני- ודווקא מעיד על עוצמת השאלה- מדוע רחל לא נקברה במערת המכפלה? והרי עצמותיה, ללא ספק, קלות יותר מעצמות יעקב ויוסף שנלקחו ממצרים לקבורה בארץ, וגם הדרך מבית לחם למערת המכפלה- כך נדמה- קצרה יותר.

תשובה נוספת לשאלה מדוע רחל לא קבורה במערת המכפלה, מצאתי בדבריו של מאיר שלו- בספרו בעיקר על אהבה (עם עובד, 1995, עמ' 179), גם הוא נשען על הפסוקים מירמיהו- אבל לא במימד המשיחי של הגאולה, אלא במימד האימהי הנובע מהפסוקים. " אני חי בשלום עם קבורתה הנפרדת של רחל, ואני שמח שאינה קבורה במערה הנוראה הזאת, בשכנות לשרה המרשעת ולרבקה הרמאית...ירמיהו ידע לזהות ברחל את האם האמיתית..."

והשאלות כרוכות זו בזו: למה רחל לא קבורה במערת המכפלה, או למה יעקב לא קבור לצידה- בדרך אפרתה? בקיצתור- למה הם לא קבורים יחד, לא משנה איפה? גם כאן, אצטט מדבריו של שלו: "אל לנו לשכוח שגם בחייהם פרחה האהבה הגדולה ביניהם בימים שלא היו ביחד- באותן שבע שנים שיעקב עבד למענה... ".

ליעקב באמת היו שתי נשים. אישה אחת שהיא "אישה", נשגבת, יפה תמיד, היא אהבה של "אביא לך את השמש את הירח ואת הכוכבים". היא אהבה פנטסטית, תדיר בלתי מושגת, בלתי אפשרית, גם בחייה, וגם במותה- רחוקה וסמלית.

ויש אחרת, לאה, וולדנית, קמה מוקדם, מזיעה, שנופלים לה דברים מהידיים כשהיא רצה בבוקר לאוטו, היא עושה קניות ותמיד שוכחת משהו, היא עובדת עד מאוחר, משתדלת להספיק להכין אוכל לכולם, מנסה גם מדי פעם לראות איתך סרט ומתקשה שלא להירדם, היא עושה את מה שהיא יכולה באהבה שלה, בזוגיות, על אף שתמיד תהיה שנואה, ולאה, ועייפה. איתה הוא חי ואיתה הוא נקבר. והיא לעולם לא תספק את האדם שחי בעולם של מלאכים וחלומות, את האדם שלעולם ישתוקק לבלתי מושגת.

שבת שלום!

פרשת וישב. בעל החלומות הלזה. אף פעם אל תפסיק לחלום!

פרשת השבוע, פרשת וישב (מבראשית לז), מגוללת את סיפור משפחת יעקב. פרשה צפופה: הסצינה הראשונה, היא תחילת סיפור יוסף ואחיו- יוסף האהוב, מקבל מאבא כתנת פסים, חולם חלומות על אלומות, שמש ירח וכוכבים. (בתמונה: יוסף, מתוך סדרת סיפורי המקרא, של האמן הישראלי, עדי נס). האחים שונאים אותו ומבקשים להרוג אותו. אפשר להגיד שברגע של חוסר מנהיגות וחוסר תשומת לב- הוא ניצל ו"רק" נזרק לבור, משם מדיינים או ישמעלים מושכים אותו ויוסף מתגלגל למצרים. שווה וכדאי להתעכב על הנקודה הזאת- על האלימות של האחים שכמשהו לא מוצא חן בעיניהם. זה היה על כבוד דינה בפרשה שעברה, ועכשיו האלימות הזאת מופנית פנימה, כלפי יוסף. מטריד, שאנשים מגיבים באלימות כשמשהו לא מוצא חן בעיניהם.

סצינות נוספת, שלא נרחיב בהן כעת: סיפור יהודה ותמר (מצרפת קישור לפרשת השבוע מהשבוע שעבר), סצינת יוסף ואשת פוטיפר, סיפור יוסף בכלא המצרי ופענוח חלומות שר המשקים ושר אופים.


כשאומרים היום חלום- אנחנו מתכוונים לשתי הוראות. מתוך מילון אבן שושן:
1. חזיון לילה, מראות ומאורעות שרואה אדם לפעמים בשנתו.
2. דבר ששואפים אליו, משאלה.

במקרא, לחלום יש ממשעות נוספת- חלום נבואי- כלומר דרך לקבלת דבר האל. מסר. יוסף הוא לא החולם היחיד במקרא- יש את יעקב, אבא שלו, יש את פרעה, יש את החולמים בסיפור גדעון, יש את שלמה. יש חלומות שהם בגדר התגלות נבואית- שברור שהאל מדבר אל האדם, ויש חלומות שהם פחות ישירים, ויש צורך בפענוח שלמעשה מדובר פה במסר אלוהי. אבל יוסף, מבין כולם – הוא המאופיין כ"בעל החלומות". כל אלה שהזכרתי, חלמו בלילה חלום- חזיון. אבל האם החיזיון הזה הוא בגדר שאיפה? משאלה? או- האם בגדר נבואה שעתידה להתגשם?

מה תפקיד החלום בסיפורי המקרא?
אפשרות אחת- שזהו כלי ספרותי. החלום- דרכו של המחבר לאפיין את הדמות כבעלת כוחות, כבעל קשר מיוחד עם האל, ואף לרמוז להמשך העלילה, באמצעות המדיה של החלום, וכך ליצור מתל- יקרה או לא יקרה? והדמות- תסיים בבור או בגדולה?
אפשרות נוספת- שהחלום הוא כלי חינוכי- להראות את צדקת האל. החלום, המובא בפי האדם, הוא כלי שרת בידיו של האל כדי להעביר את המסר של צדקת האל ושליטת האל בעתיד. ואז זהו חלום נבואי.
אפשרות נוספת- שהחלום הוא כלי אישי- כביטוי למאווים, למצוקות, לשאיפות אישיות. ואז זהו חלום שהוא בבחינת שאיפה, משאלה.
מתי החלום הופך להיות מחיזיון לילי לחלום שיש בו משאלה? מתי חלום המשאלה- הופך להיות חלום נבואי- ומכאן שהמשאלה תתגשם?
אני לא יכולה ולא רוצה לקטלג את חלומות יוסף. והאחים בשלב הזה לא יודעים שזה חלום נבואי שעתיד להתגשם. הם רק יודעים שיש להם אח מעצבן. נורא. אבל כשם מכנים אותו "בעל החלומות הלזה"- אין זה כינוי חיבה. הם רוצים להרוג אותו. הבעיה של האחים עם חלומות יוסף, לדעתי, היא כפולה. גם אם תוכנם וגם עם פורמט החלום. תוכן החלומות- מאוד ברור ופשוט לפרשנות. שליטה כלכלית, רוחנית, של יוסף לא רק באחיו אלא גם בהוריו. זאת שאיפת יוסף. פורמט החלום- יש בחלום תחושה של כח, של ידיעה . זה לא רק ביטוי לשאיפה, אלא בחלום ככלי להביע שאיפות יש משהו מאיים וחזק. שאלה של זמן עד שהעתיד הזה כבר יקרה. חלום נבואי שעתיד להתגשם.
ולכן הם מבקשים להרוג אותו- הנה בא בעל החלומות הלזה.


בחלום יש כוח, וזה מפחיד. בחולם יש כוח, וזה מפחיד. אבל גם במי שזורק את אח שלו לבור ומקווה שהוא ימות שם יש משהו מפחיד. ויש פה מסר מאוד קשה לחולם, בעיני. אל תחלום כי זה מפריע לציבור שלא חולם. תקטין את הכוחות שלך, כדי לא לאיים על הסביבה. נכון, שיוסף היה צריך לשייף ולעדן את המיומנויות החברתיות שלו. הוא לא היה צריך לגלות לאחיו את החלום (ואולי כן, כי רק מתוך הבור נעה העלילה). ואפשר אולי להבין את הכעס שלהם. אבל אי אפשר להרוג חלומות באלימות. אלימות פיזית, ואלימות מילולית של הקטנה. לא חלומות אישיים, שאיפות של אדם ביחס לעצמו, הישגים ומטרות שהוא רוצה להשיג ולפרוץ את הגבולות של עצמו, ולא חלומות גדולים על שינוי פני החברה- בדרך של חלומות ומילים, ולא בדרך של בורות ואבנים.

ומילה אחרונה לחולמים, גם אלה שאומרים להם שהם הוזים והזויים- אתם בשורה ארוכה ומכובדת עם הרצל שחזה את חזון מדינת ישראל, ועם רבין, עם מרטין לותר קינג וג'ון לנון- שחלמו על חברה שוויונית ומתוקנת, בה אין אלימות, אפליה, ורוע- ויש בה שונות ומקום לשונות. חלומות ששום יריה לא תרצח.

לפני שמקשיבים לשיר הנפלא- שתי הזמנות.
אחת - בסוף השבוע הזה- היום וגם מחר, שבת 17/12/2011, האנגר 11 בגני התערוכה בתל אביב, אירוע "מתלבשות על זה"- אירוע מכירת בגדים שכל הכנסותיו לטובת מרכז סיוג לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואונס. הייתי שם אתמול. גם חשוב גם כדאי.
הזמנה שניה -
ההרשמה לקורסים שלי "קצרים" בעלמא, בית לתרבות עברית, כבר החלה-
נשים מפתות במקרא ולא במקרה- 5 הרצאות בנושא נשים במקרא- בימי ג' מתאריך 14.2. לפרטים והרשמה
חמישה סיפורי נביאים- מי מסתתר מאחורי המסכה? בימי ג' מתאריך 29.4. לפרטים והרשמה

שבת שלום, נויה שגיב.