פרשת וישב. מי שמאמין - כן מפחד.

פרשת וישב- מי שמאמין- כן מפחד.

פרשת הזמר המפורסם מסעירה גם אותי. ובמקביל, כמו מתבוננת על עצמי ועלינו, תוהה מדוע. מדוע הפרשה כה מסעירה? האם רק בגלל היצר הרכילותי? האם הצורך לצקצק ולומר שזה נורא? נדמה לי שיש כאן מעבר. קודם כל – כי זה באמת נורא מה שקרה- מבלי לדעת איזה מהפרטים מדויקים ואיזה פחות. זה מגעיל. זה מצמרר. זה מבחיל. וביותר עמוק-  זו נגיעה בעצבים החשופים של המוסר, של הערכים, של האמון שלנו אחד בשני כבני אדם. של הקוד האתי שלנו כחברה – שיש דברים שלא עושים בה. זה מפר את הקוד הבסיסי של היותנו מוגנים ובטוחים זה בחברת זה.

מפתיע או לא מפתיע לגלות שיש מי שלא רק שלא מגנה את המעשים ואת האנשים המעורבים בה (בהנחה שאכן היו- לא רוצה להקדים ולחרוץ דין), אלא שאף מנצלים את הפרשה כדי לטעון טענות עקרוניות. טענות כנגד החוק. מקבץ פנינים: צריך לשנות את החוק, ולהוריד את גיל הקטינות- תראו איך הן נראות. צריך להעמיד לדין את ההורים שלא שמרו על הילדה. הוא צריך להתלונן על הילדה שרימתה אותו בקשר לגיל. טענות נוספות כנגד ה"תקשורת" שיוצרת נורמות- תראו את הפסטיגל, תראו את המחוברים/מחוברות/ מנותקים/ ריאליטי- ותבינו לאיזה מודלים הילדים והילדות גדלים. יש שמאשימים את ההורים שלא השגיחו על הבת שלהם. ויש שאומרים שאפשר להבין אותו, כי היא פיתתה אותו- היא זו שהתקרבה אליו.

אני מבקשת בניתוח פרשת וישב כדי להדגים ניתוח קצת אחר של פרשת הזמר המפורסם. אקדים את סיכום הדברים. לפי הניתוח שלי  את הפרשה- גם אם וכאשר מפתים אדם, יש לו אחריות לסרב. לא הילדה אשמה בכך שניסתה להתקרב, לא החוק אשם, לא ההורים שלה אשמים ולא התקשורת. האשם הוא האשם.  

פרשת וישב מתחילה את סדרת סיפורי יוסף (בראשית לז). הבן האהוב של יעקב, בן כתנת הפסים, הבן שעצבן את האחים עד כדי שנאה, עד כדי רצון להרוג אותו. האחים זורקים אותו לבור ושיירת סוחרים מביאה אותו למצרים. שם במצרים, הוא נמכר לפוטיפר ומאוד מצליח. מדוע? כי ה' איתו. כיון שהוא מצליח- פוטיפר מפקיד בידיו כל אשר לו. משרת אמון מדהימה. השר המצרי, פוטיפר- נותן בידי העבד הזר שנמכר לו את ניהול הבית. ויוסף, כך מספר הכתוב היה "יפה תאר ויפה מראה". כך גם מתוארת אמו, רחל. למה זה כל כך חשוב לדבר על זה עכשיו? הרי את הדמיון לאמו אולי היה ראוי לציין כשנולד, או באהבת יעקב אותו. אבל יופיו מצוין כאן- כי ליופיו הייתה השפעה מכרעת על העלילה. הוא היה יפה, נורא יפה, כל כך יפה עד שאשת פוטיפר לא יכלה להתאפק, נשאה עיניה אל יוסף ואמרה לו "שכבה עימי"

הו! מה יעשה יוסף עכשיו? הבחור הצעיר, היפה, החתיך שאולי גדוש ביצרים מיניים? העבד הזר שנמכר במצרים ועלה לגדולה? הילד הקטן שנזרק לבור ואולי לראשונה, מזה הרבה מאוד זמן, מרגיש אהוב ומחוזר? האיש שניתנה לו משרת אמון מבעל הבית- האם יפר את האמון שניתן לו? העברי שחי לבדו, מנותק ותלוש בארץ מצרים? הנער חולם החלומות על גדולה, שמעולם לא ננזף על ידי אבא? כיצד הוא יגיב?

יוסף מסרב, ובדבריו שני נימוקים.

הסירוב:

וַיְמָאֵן-

נימוק א:

וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי.  ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ

נימוק ב:

וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים. 

אז ככה. קודם כל הוא מסרב. גבר שמסרב לאישה שאומרת לו תשכב איתי. זה כח גדול לעמוד מול אישה ולסרב לה. קל להגיד היא פיתתה אותי. אבל הוא מסרב. בזכות אלו כוחות פנימיים? יוסף מציג שני נימוקים- ואני מאמינה לו.

האחד – שתהיה זו מעילה באמון שבעל הבית נותן בו. יש לי הכל, הוא אומר. ניתנה לי הרשות לגעת בהכל, רק לא בך. אז לא אפשר את האמון שניתן בי. זה שיקול מוסרי שמבין שככה לא מתנהגים.

השני- זה חטא. כלפי אלהים. לא עושים דבר כזה כי זה אסור לפי החוקים שבהם אני מאמין. יוסף מכיר בה', ורואה באל כקוד, כחוק. הוא לא שואל את עצמו שאלה מוסרית אלא אמונית וחוקית. ובמקרה הזה- האמונה והחוק- תוכנם הוא המוסר.

תראו את יוסף- עומד איתן, מאופק, מוסרי, שומר חוק, מאמין- גבר אמיתי.

צחוק הגורל 1: הוא מדרש חז"ל על סיפור יוסף. לפי המדרש, יוסף סירב בזכות דמות אביו שבאה מולו:

"באותה שעה באתה [באה] דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון,

אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם...?"

בבלי סוטה, ל"ו ע"ב (וגם ברש"י לפס' י"א):

יש כאן שני דברים (אולי יותר): א.  אל תעשה משהו שתתבייש בו אחר כך. אתה אדם ראוי שאמור להיות בשכנות של שמות אנשים ראויים. זה מחייב. ב. אבא שלו, גם ב"חזיון" מחנך אותו. יש לו עמוד שדרה של חינוך שהוא מזמן לעצמו ברגע הזה.

צחוק הגורל 2:  יוסף סרב, אשת פוטיפר העלילה עליו והוא נזרק לכלא. בעבור מעשה שלא עשה. ואולי אם היה עושה- היה נשאר בבית פוטיפר. חוטא ומשוחרר. כלומר- המוסר והסירוב שלו לפיתוי הביאו  אותו לכלא.

 סוף דבר

הפרשה מדגימה יפה כיצד יכול אדם על אף הצלחתו המסחררת, על אף שאלהים נגע בו, על אף התחושה שהוא יכול הכל ומותר לו הכל, על אף היותו כה יפה ומוכשר – כיצד יכול אדם לעמוד מול אישה שמציעה לו משהו אסור – ולסרב לה. הפרשה מדגימה יפה את עמוד השדרה המוסרי הערכי שנדרש מאדם במצבים כאלה. הילדה- היא ילדה. בעל הבית זה אנחנו. שנותנים אמון במבוגרים, ובדמויות מפורסמות שיש להן כח השפעה, מה לעשות. והגבר- הוא האיש שנדרש להאמין במשהו, לעמוד מנגד ולסרב. והאבא הוא האבא, שמקום לסרסר לבנו, ראוי היה שיחנך אותו לערכים של כבוד, מוסר, בושה, הגינות.

אבוי לנו שזו הפרשה שלנו. האם זו אכן תהיה פרשת וישב?

מפתה לחתום בשיר ציני. ילדונת? צאי אל החלון?

לא רוצה ציניות. רוצה תמימות. רוצה להתגעגע ולהתכווץ. רוצה להזכר בילדות נשכחת ושוב  לקוות ולהאחז בתמימות בתום.
שבת שלום. לכולנו.

פרשת בוא. רגע לפני יציאת מצרים. שיעור 2 בייעוץ ארגוני.

פרשת השבוע . פרשת בוא – שיעור 2 בייעוץ ארגוני. והפעם: מנהיגות ב 5 צעדים.

בתמונה- פרעה אומר למשה ולאהרון "קומו צאו מתוך עמי". מאיורי התנ"ך של האמן הצרפתי גוסטב דורה, מאה 19.

אלוהים משה ואהרון עובדים ביחד כצוות מיומן. עוד רגע מגיע רגע האמת. ארבה, ברד, חושך עוד רגע מכת בכורות. וההערכות לקראת היציאה. החלק הקל – היה לעשות ניסים ולעבוד מול פרעה. ניסים תמיד יש להם אפקט משכנע. ופרעה- ה' עצמו מודה שהוא נכנס ללבו ומשחק שם- לפעמים מקשיח את לב פרעו ולפעמים מרפה.

עכשיו- איך מארגנים אנשים שבמשך 400 שנה חיים בתודעת עבדות, איך משכנעים אותם לקום וללכת? איך מובילים אותם, איך יוצרים מהעבדים האלה קבוצה? אפילו- איך מארגנים אותם טכנית- לקחת את הדברים וללכת. איך מוציאים את ישראל ממצרים בחמישה צעדים?

צעד ראשון- בני ישראל צריכים לבדל את עצמם באמצעות סימון דם על המזוזות, כך אלוהים יודע לפסוח על בתיהם. נדמה לי שאלוהים לא ממש צריך את הסימון. אבל זה אקט ראשון של יצירת זהות עצמית- דרך הבידול וההכרזה. זה אני. ואני דומה וקרוב למי שסימן את עצמו- כמוני.

צעד שני- משה ואלוהים נותנים לבני ישראל את התחושה, שעכשיו, כרגע, בהווה החדש פעמי הזה שלנו- אנחנו עושים היסטוריה! ואומרים: וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.
זכרון? הרי אנחנו בהווה. אבל כן, קורה עכשיו משהו שעוד תזכרו.
דורות? איזה דורות? יהיה לנו המשך אחרי שנברח מפה? יהיה!
חג וחקת עולם- יש לכם חוק, מחבר, והוא נצחי. אתם חלק מקבוצה.

צעד שלישי- עניין המצות והחמץ
ואז מגיעה ההנחיה בדבר המצות- שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ... רק אחר כך מגיע ההסבר בעניין המהירות שהביא ליצירת לקרקרים ולא ללחם.
אבל גם כאן- יש מסרים ועקרונות מנחים לפעולה.
א- מסר מנהיגותי- של דאגה לצרכים הבסיסיים. יש אוכל. לא לדאוג- , תנאי אש"ל בסיסים- תקבלו. וזה קריטי לאדם שבורח. גם אם הוא עבד. גם אם הוא פליט.
ב- מסר של ניהול. קביעת סדרי עדיפויות. כרגע, בלחץ הזמן, חברים, צריך להחליט מה כן ומה לא, מה המינימום ההכרחי, ומה נמשיך בפעם אחרת. וגם זה מסר חשוב ומשמעותי בארגון האנשים. זה עוזה סדר ומרגיע.
ויש כאן עוד מסר ערכי חשוב בעיני- אין "חמץ" ו"כשר" אבסולוטית. אין טהור וטמא. יש הקשר, יש תזמון. וכרגע- לחם לא מתאים.

צעד רביעי- חזון עתידי, תמונה בהירה – לאן הולכים. חוסר הודאות לא מאפשר לאנשים להתקדם, יוצר התנגדות בהלה ופחד. ומשה, עדכ המ שהוא יכול, מצייר תמונה עתידית. גם ברורה וגם יפה.
וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ יְהוָה אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ .....

צעד חמישי- והגדת לבנך. לכל אחד מהנוכחים, יש את האחריות לספר בדבר האירוע הזה שאתה חלק ממנו. יש לך תפקיד- והתפקיד הוא להגיד, לזכור, להנציח את הרגע הזה. באמצעות הדיבור, ההגדה, היצירה שנמשכת הלאה.

לסיכום - חמישה צעדים-
בידול וזהות
חגיגיות ושייכות
קביעת סדרי עדיפויות ודאגה לצרכים בסיסיים
יצירת חזון בהיר של עתיד
ויצירת תחושה שאתה חלק מנצח, ויש לך בו תפקיד.

בהצלחה. התרגשות לקראת יציאת מצרים בשבוע הבא!

השיר לפרשת "בוא", כמובן, מתבקש.

שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, לשיר ועוד.

נויה

פרשת נח, איך הכל התחיל? איך הכל נגמר?

הממ.... מטפטף בחוץ...

חשב נוח בלבו, וסגר את התיבה מבפנים.

(הרהורי יום שישי בצהריים, אלפי שנים אחרי פרשת נוח, גשם ראשון בתל אביב)




מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ. שבת שלום!

ערב ט' באב- אולי היום אהבת חינם?

פרשת השבוע- פרשת דברים.
פרשת דברים היא הפרשה הפותחת את ספר דברים. את הפרשה הזו קוראים בשבת שלפני תשעה באב, יום חורבן בית המקדש, אותו נציין ביום שלישי. מדוע חרב בית המקדש ולמה זה מעניין, עדיין....

בתמונה: ירושלים של מעלה. ילדים מציירים תנ"ך

מדוע חרב בית המקדש הראשון בשנת 586 לפני הספירה?

לפי הסבר אחד, בספר מלכים ב בפרקים כ ואילך, בית המקדש חרב בגלל התנהלות פוליטית שגויה של מלכי יהודה. האימפריה האשורית ששלטה באיזור, ירדה מגדולה, ומלכי יהודה לא השכילו לקרוא את מפה הפוליטית- האם להישאר נאמנים לאשור? כיצד בכלל ניתן לצפות את נפילת האימפריה? (עוד על מסע אשור לדיכוי המרד ביהודה- אפשר לצפות בקישור)

האם להפגין נאמנות כלפי מצרים, שלרגע היה נדמה כאילו היא האימפריה היורשת? האם להתחיל לחשוש מהבבלים ההולכים מתקדמים מכיוון מזרח? מתברר שהמלכים שלא לקחו את בבל ברצינות ולא שילמו להם מיסים- גרמו לתסבוכת פוליטית שבסופה נאלצה ממלכת יהודה לא רק לשלם מיסים רבים לבבל, אלא נענשה על ידי הבבלים- אנשי יהודה הוגלו לבבל וירושלים העיר- על בתיה, ארמונותיה ובית המקדש – נהרסו ונשרפו כליל.

לפי הסבר שני- בית המקדש חרב כעונש מאת אלוהים. על מה העונש? מבלי לחשוב הרבה, התשובה האינטואטיבית לשאלה זו- כי אנשי ממלכת יהודה חטאו- המנהיגים והעם.
מה פירוש חטאו? לא האמינו באלוהים? לא באו לבית המקדש? לא העלו קורבנות? לא פעלו על פי הנחיות הפולחן? או חלילה- עבדו עבודה זרה? האמינו באלילים אחרים?

בנים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי... אומר הנביא ישעיהו.

למה? מה, מה עשינו רע? הרי כולם מתלבשים יפה והולכים לבית המקדש, במועדים וברגלים, זובחים זבח לה'. מה הבעיה?
ההפטרה של פרשת השבוע- היא הפרק הראשון של ספר ישעיה. וישעיהו הנביא עונה תשובה מאוד מפתיעה על השאלה מהו החטא.
ישעיהו לא קונה את המעשים, את הפעולות החיצוניות. למה לי רוב זבחיכם? הוא שואל. ואל תענו לי.
החגים, המועדים, העלאת הקורבנות, התפילות- הכל צביעות. מדוע? כי ידיכם מלאות דם.
כי אין התנהגות ראויה בין אדם לאדם. בין אדם לאדם.
איכה הייתה לזונה קריה נאמנה? איך ירושלים, העיר שהייתה תפארת, שהייתה לראש- הפכה לזונה- נשלטת על ידי כל? התנהגות לא מוסרית של המנהיגים. המונעים משוחד ולא מצדק.
כלומר, מבחינת ה' החטא הוא הצביעות- אל תבואו לבית המקדש בידיים מלאות בדם. אין טעם במעשים של פולחן אם יש בהם צביעות. אל תתדהרו במעשים. להיפך- זה ביזוי של המקדש.
לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה...

בית המקדש השני, נחרב בשנת 70 לספירה בתקופת שלטון הרומאים על הארץ. חז"ל מסבירים את החורבן בהסבר של שנאת חינם. אש חברתית שניצתה והביאה לחורבן חברתי, כפי שמסופר בסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא. כלומר, גם בית המקדש השני חרב בגלל בעיות חברתיות, קשות ועמוקות.

כעת ערב שישי. עוד רגע שבת. הרהורים על הקשר שבין אדם לחברו.
כמה רגישות, כמה כוח, כמה עוצמה יש בקשר שבין אדם לאדם.
באמצעות הקשר האנושי יש לנו היכולת לבנות ולהחיות, להכיל לחבק ולאפשר אחד לשני להיות.

ואפשר גם להחליש, להחריב ולהמיט אסון.

ההחלטה בידינו.
מקווה שהמילים האלה מרככות דבר מה בלבבות. מאפשרות לראות אדם מול אדם. להקשיב ולאהוב ככה סתם, אהבת חינם.
שבת שלום

פרשת השבוע שלי- פרשת פינחס

פרשת השבוע שלי- פרשת פינחס
במדבר כה 10 – ל 1

מה לעשות כשאני לא מרוצה? כשהמציאות לא מוצאת חן בעיני?
לפעמים המציאות תלויה בנו, שתי עיניים, שתי רגליים, שתי ידיים, ראש אחד ונשמה אחת. ולפעמים מאוד קשה לגרום לשינוי בתוכנו, מסיבות שונות. ולפעמים... המעגל רחב יותר מה"אני". לפעמים במציאות כרוכים עוד אנשים, עוד חוקים, עוד כוחות שהם מעבר לשליטתנו. מה בכוחו של האיש הקטן אל מול המציאות האדירה? אל מול רצונות של אנשים אחרים? מול המונים? מול חוקים? מול כוחות גדולים ממני? האם ביכולתו של האדם הקטן לשנות מציאות?

בפרשת השבוע שלנו, פרשת פינחס, נקרא את סיפורן של בנות צלפחד שהאמינו בכוחן לשנות את המציאות. ונראה כיצד הן עשו זאת. אך לפני כן- שתי דוגמאות מתוך פרשות השבוע בישראל.

פרשה אחת- היא המאבק למען החזרתו של גלעד שליט. פרשה שנמשכת שבועות רבים, ימים רבים, לילות רבים. דקות ארוכות של המתנה, כאב וסבל. משפחת שליט, מלווה בציבור אדיר של אנשים, של תומכים, עושים ככל שביכולתם כדי להביא לשינוי בדרכם של ראשי המדינה- ולהציל את בנם, גלעד, מהשבי. גורלו של גלעד אינו בידיו שלו, אינו בידי משפחתו- אלא בידי מנהיגים שיחליטו כך או אחרת, ויכתיבו מציאות. דרכה של משפחת שליט ושל התומכים בהם- דרכים חוקיות ומותרות במסגרת הדמוקרטיה- אוהל מחאה, עצרות, מכתבים, מחאה וברגעים אלו ממש- צעדה המונית. המוני אנשים קטנים, שחוברים ביחד לכוח גדול במטרה לשנות מציאות ולהציל את חייו של אדם אחד, ילד, גלעד, שמסמל עבור כולנו כל כך הרבה.

פרשה שניה- היא פרשת ההפרדה בין תלמידות ספרדיות לתלמידות אשכנזיות בבית הספר בעמנואל. פרשה שיצאה מזמן מגבולות בית הספר, ונכנסה לזירת השיח הציבורי סביב יחסי דת ומדינה, לשאלת המאבק בין סמכות הלכתית, רבנית לסמכות מדינית, וליחסם המורכב של חלק מהציבור החרדי למערכת החוק והמשפט במדינת ישראל. גם כאן, נאבקו אנשים למען שינוי המציאות בה הם חיים. נלחמו על ערכים שחשובים ומשמעותיים בעיניהם. עד כדי הצהרות שמחה: ביזינו את בית המשפט" במסגרת גבולות החוק?

האם מאבק לטובת שינוי מציאות, לטובת שינוי, החוק, חייב תמיד להיות בתוך מסגרת גבולות החוק? או שיש זמנים שמותר לעבור על החוק כדי לשנות את החוק; "עת הפרו תורתך"?

פרשת השבוע, פרשת פינחס, מציגה בעיה במציאות, שיוצר החוק, ומרתקת בעיקר בשל דרכי הההתמודדות והפתרון.

לקראת הכניסה לארץ ישראל והחלוקה לנחלות, הבנות של איש בשם צפלחד מגלות שיש להן בעיה:

אנחנו בנות, ולצלפחד, אבינו, אין בנים. על פי החוק – רק בנים יכולים לרשת נחלה.
למה זאת בעיה? לא רק מטעמי פרנסה. משמעות הנחלה- שמירה על שם האב (כראיה- גם היום- השטח, הנחלה שבה חי שבט יהודה- נושאת עדיין את שמו של יהודה- "מדבר יהודה". השטח, הנחלה, בה חי שבט דן, נושאת עדיין את שמו "גוש דן"). הבנות אם כן, דואגות לשמירת שם אביהן.

מה הן עושות עם הבעיה?
אפשר לשבת ביחד ולבכות. אפשר לשבת לבד ולבכות. אפשר להתלונן ולפתח מרירות וקמטים. אפשר להסתובב בציבור ולהפיץ קושי, סבל ותלונה. אפשר, כמו קורח, לבוא מול המנהיג בהתרסה.
ואפשר לעשות מעשה.

מה עושות בנות צפלחד? הן באות מול משה ומציגות בפניו את הבעיה.
פשוט? טבעי? ממש לא.
כמה מאיתנו פנו ישירות לגורם שאחראי לטיפול בבעיה שמציקה להם? תהא זו רשות קובעת חוק, או יהא זה אדם שאיתנו בקשר, במגע, במערכת יחסים. כמה מאיתנו מתמודדים, עומדים מול ו... מדברים?

והן עומדות מול משה, מציגות את הבעיה " לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן ..."

ומציעות פתרון: ".... תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ...." (במדבר כז)
התעוזה היא בעצם העמידה מול משה, וכמובן- בהצעת הפתרון- אנו, נשים, נהיה יורשות.

צריך שניים לטנגו....
הגדולה אינה רק של הנשים המעיזות, החושבות, המעשיות, הלוקחות אחריות על מצבן.
התעוזה היא גם של משה. מנהיג שאינו נרתע מציבור שמציף בעיה. בניגוד לבעיה הקודמת, בעיית הצמא, שמשה התייחס אליה בחוסר סבלנות- כאן משה מתגלה כמנהיג קשוב. שאינו מנותק מהציבור שלו.
אולי בכלל טיב הבעיה ואופי הפניה. לא התבכיינות קטנת אמונה- אלא הצגת בעיה של ממש ופתרון מעשי.

ומשה נכון לפנות אל אלוהים ולחוקק תיקון לחוק- במקרה שאין בנים- בנות יוכלו לרשת.
מהפכה בכל מובן.

בהקשר זה, מעניין לראות עוד נשים שלקחו אחריות, עשו מעשה וגרמו לשינוי מציאות-
תמר בסיפור "יהודה ותמר" בראשית לח, אסתר, בסיפור מגילת אסתר, אביגיל, (שמואל א כה),
כל אחת במערכת יחסים מעניינית ו"גבולית" עם החוק.

מכאן ואילך- הסיפור נהיה מורכב- הגברים טוענים- שאם נשים יירשו- הנחלות של השבט ייגרעו כאשר הן יינשאו לאיש אחר משבט אחר. גם כאן – משה לא נרתע מהתמודדות עם הבעיה- ונחקק חוק חדש – כזה שייגן על השבטים- ונקבע כי מותרת חתונה רק בתוך השבט. וכך, גם הטיעון של הגברים מקבל מענה.

רוצה לומר....

• אחריות לוקחים, לא מקבלים.

• לכל אדם יש כוח אפשרות ויכולת לגרום לשינוי המציאות. המציאות הפרטית והציבורית.

• איך? בדרך של הצפת בעיה, של פניה לרשויות, בדרך של דיאלוג. לזכור: לפעמים עצם הפניה, יכולה להביא לשינוי.

• לזכור שלנו- יש אחריות על חיינו, כוח לשנות, ובהרבה מובנים יש לנו הרבה כוח.

• וגם... צריך מנהיגות אמיצה, קשובה, שאינה נרתעת משינוי, מנהיגות שמבינה שפקידה הוא לשמור ולהגן על ה... אנשים המרכיבים את הציבור הנקרא "חברה". מנהיגות שמבינה ש"האנשים הקטנים" אינם שבויים שלה, אלא בני אדם.


שבת שלום. מזומנים להגיב....

פרשת השבוע שלי- פרשת בלק

היום מציינים 4 שנים לחטיפה של גלעד שליט. פדיון שבויים היא מצווה מרכזית ביהדות. את הניסוח החזק ביותר, מצאתי בשולחן ערוך: כל רגע שמאחר לפדות שבויים, היכא דאפשר להקדים- הוי כאילו שופך דמים.

פרשת בלק, במדבר כב 2- כה 9.
(בתמונה: אתונו של בלעם, רמברדנט ויין ריין, הולנד, 1606- 1696)

תמצית הסיפור:

בלק, מלך מואב, מפחד מישראל ופונה לעזרה
מלך מואב, בלק, מפחד מישראל המתקדמים לעברו. בלק פונה אל נביא, קוסם מפורסם באיזור- בלעם. הוא פונה בלעם כדי שיקלל את ישראל. מה כוחו של בלעם? במה הוא טוב ובמה הוא מפורסם? כנראה שהוא נביא בינלאומי, שיש לו כוח לקלל ולברך ולחולל בדבריו מציאות: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" הנביא בלעם מסכים לעזור לבלק. בלעם מתייעץ עם אלוהים. אלוהים אומר לבלעם לא- מלך מואב לוחץ מצידו ודורש שכן- ובסופו של דבר בלעם

הולך- אך מחוייב להישמע להוראות אלוהים.

בלעם ואתונו הולכים בדרך, ותפתח האתון את פיה...
בלעם עולה על אתונו ומתחיל להתקדם לכיוון ישראל. והאתון מתנהגת מוזר- נוטה מהדרך, לוחצת את בלעם לקיר. מה יש לה? בלעם מתעצבן ומכה אותה. ואז האתון פונה אל בלעם ושואלת אותו למה הוא מכה אותה.
לנו זה מוזר- אתון שמדברת- אבל אנחנו חיים באיזור סיפורי בו משה, בפרק הקודם, נענש כשלא האמין ביכולת שלו להוציא מים מסלע בדיבור- כלומר הנס הוא חלק מהסיפור. כמו שלא נתפלא שיש גלימות היעלמות בהארי פוטר. אלה חוקי הסיפור.
אז האתון שואלת אותו למה הוא מכה אותה ובלעם עונה לה- את מציקה לי ואם הייתה לי חרב היתי הורג אותך. האתון בתשובה- עונה תשובה נהדרת- אני האתון שלך, למה אתה לא סומך עלי? אבל מה שהאתון יודעת ואנחנו יודעים ובלעם לא יודע- זה שמול האתון עומד מלאך ה' ושהיא רואה אותו, ואילו בלעם עד לשלב זה של הסיפור- לא רואה מה שהאתון מצליחה לראות. הוא לא יודע. לפתע מלאך ה' נגלה ומשביע אותו שהוא יגיד לישראל – רק את מה שה' ישים בפיו.

בלעם מול ישראל- מברך או מקלל?
ואכן כשבלעם עומד מול ישראל – ואויה! במקום קללות יוצא מפיו רצף של ברכות. כמובן- בלק כועס- הרי לא לשם כך ביקש מבלעם שיבוא- ואמרתי לך, אומר בלעם לבלק, שני אעשה מה שאלוהים אומר לי לעשות. לא בשליטתי. אבל אשר בורך בורך ואת הברכה אין להשיב. בסיומה המוזר של הפרשה המוזרה, המצלמה חוזרת לעם ישראל. ישראל מתחילים לזנות עם בנות מואב - אותו מואב שבלק, המלך שלהם, שלח את בלעם. בלק חשש מפני כיבוש- והנה ישראל מתחילים לשכב עם בנות מואב- סוג של כיבוש. ולא בציניות. הערבוב הזה, לא רצוי גם באג'נדה של ישראל ופורצת מגיפה בישראל. פנחס, נכדו של אהרון, הורג לעיני כל העם את הגבר מישראל ואת האישה המדיינית בעת המעשה וכך נעצרת המגיפה. וזאת הפרשה.

הרהורים ומחשבות...
הסיפור מוזר ומעלה שאלות כמעט בכל מימד- סיפורי, תיאולוגי, סמלי, לאומי. עד כדי כך מוזר, שחזל מציינים שמשה כתב את כל התורה ואת פרשת בלק. והרי פרשת בתוך התורה- אבל יש לציינה שהיא מיוחדת או שהיא חלק- יש צורך לציינה.
קראתי הרבה ולא הבנתי. אבל אני רוצה לשתף במחשבה אחת. על שני כיוונים מנוגדים בפרשה.

הכיוון האחד- הנחרץ. הדיכוטומי. אולי אפילו השולט. בלעם- מה שהוא מברך – ברוך. מה שהוא מקלל- מקולל. שחור ולבן. ובדברי אלוהים לבלעם- אתה לא יכול לקלל את ישראל כי במהותם הם מבורכים לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא. יש דבר שהוא כזה ולא יכול להשתנות. גם לא במילים. הנחרצות של בלעם בדבריו לאתון- הייתי הורג אותך. את שיאה של הנחרצות, אפשר לראות באפיזודה האחרונה של הפרשה- כאשר פנחס הורג לעיני כל את הגבר מישראל ששוכב עם המואביה. מילים נחרצות, מעשים נחרצים, הבדלות נחרצות, אלימות מבטלת שיש בה סכום אפס- או ישראל או מואב, או ברכה או קללה, אני או אתה.

הכיוון השני- המהסס, הבודק, המערער, הכיוון שלוקח בחשבון את האפשרות הנוראה- שאני לא יודע. בלק חסר אונים מול ישראל ומבקש עזרה מבלעם. בלעם שמבקש להתייעץ עם אלוהים לפני שהוא עונה ומקבל על עצמו את המשימה. הסצינה המופלאה בה האתון רואה דברים שבלעם לא רואה, שהוא לא יכול לראות ונותנת לו שיעור בצניעות, באמון, בלסמוך אחד על השני. אני האתון שלך, שכחת? על מי אתה מאיים? ואפילו- המניפולציה עלינו, הקוראים- הצגת האתון המדברת כדבר הטרוויאלי ביותר בעולם. דווקא חיה, דווקא, אתון, דווקא מדברת- היא נושאת המסר בסיפור? בפעם האחרונה שנתקלנו בחיה מדברת זה היה בגן העדן וזה היה די מזמן. מניפולציה ספרותית שמערערת את הקונבנציות, את תיאום הציפיות שלנו עם הסיפור. הכיוון הכי לא צפוי בסיפור על מלכים, נביאים, אלוהים ברכות וקללות.

אז מה המסר? מה הלקח? איך יודעים מתי להיות נחרצים ומתי לתת לספק לערער אותנו?
אין פה לקח. רק נקודות למחשבה. כמו שכתוב בקהלת: א לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם
יתר על כן- דומתני כי אין סתירה בין הספק לבין הבטחון. לפי דקראט- מטיל הספק למרחקים ארוכים, אני חושב משמע אני קיים. לפי הרבי מקוצק- אין שלם מלב שבור. הסדק, הערעור, הוא חלק מתוך השלם. לא במושגים של חוזקה וחולשה. לא במושגים של זמן- מתי כך ומתי אחרת. אלא בד בבד. לטעות ולצדוק באותה הנשימה.