פרשת נח. אם נשרוד את המבול.

פרשת השבוע. פרשת נח. היה מבול.

השבוע,  מבקשת  לכתוב על מעשה בקשת בענן. מעשה שהיה.

ובכן, מעשה שהיה כך היה, ואם לא ממש כך היה- שיהיה.

לפעמים השמיים מחייכים אליך, לפעמים בוכים עלייך, בלי סיבה גלויה, ברורה, או מובנת.

לפעמים, אדם בינו לבינו יודע טוב מאוד על מה ולמה מוטחות עליו טיפות כבדות, ולפעמים- גם אם יפשפש במעשיו לא ימצא רבב. ולפעמים, לפעמים יש מבול בגלל רצון האלים, ולא בגלל חטאי האדם. (צילום: זהבה סער, מסע 2 מאגמה צ'לנג' לארמניה. ספוילר)

בקיץ האחרון, לא ידענו.

המסע הראשון שהדרכתי הקיץ בארמניה עם חברת מאגמה צ'לאנג- מושלם. מה זה מושלם? מעבר להרי המושלם. האנשים, הצוות, המסלול, מזג האוויר, האווירה. מושלם. יש בארמנית ביטוי לימים בהם מזג האוויר נפלא , ימים בהם אפשר לראות את הר אררט מכל מקום ."יום פתוח" הם קוראים ליום שכזה. שהראות נפלאה והפסגה רחוקה אך מחייכת. "יום סגור", כפי שאפשר להבין, הוא יום שהראות רעה וקשה ואין אופק. ואין אררט. למה זה חשוב? כי הר אררט, שנמצא היום בגבולות תורכיה, היה שייך בעבר לארמניה. הוא הסמל של ארמניה, הוא התקווה, הוא הברנדי, הגאווה, הוא ההיסטוריה, העתיד, הוא האהבה, הוא התשוקה, הוא הגזל, הוא התקווה. וכל המסע, היו ימים פתוחים.

במסע השני, נסגרו עלינו הימים. השמיים התקדרו עלינו. את מסלול השטח ביטלתי בגלל שנהיה בוצי ומסוכן, את הזמן הכיפי בשוק, בילינו מתחת גגונים מחכים שהגשם ייפסק, את ארוחת המלכים שהכינה המנהלה בשטח- אכלנו צפופים עומדים במעילים, תחת גזיבו, מלקטים אורז ודגים. את לינת השטח שהייתה מתוכננת למחרת- העברנו למלון- אי אפשר עוד לילה באהלים... הכל רטוב... מבול. טעינו? חטאנו? עונש? אולי לא הכל סובב סביבנו. אולי פשוט יורד מבול.

למחרת, הנקודה הבאה במסלול המתוכנן- נסיעת שטח להר ארגץ, הר געש לא פעיל, הר הגבוה ביותר בארמניה, הכי קרוב שאפשר להגיע לקו הגובה של אררט. כמעט לגעת. למעט הגבול. אנחנו מתחילים לעלות. שלג סותר בג'יפים. קר. גשם. להמשיך? ננסה עוד קצת, האבנים כאן סוגרות על השלג. אם נראה שמסוכן – נחזור. לא כל פסגה היא הפסגה שלך, צריך לזכור. המשכנו, השלג נרגע והתחיל מעט להתבהר. צריך לשמור על מתח נהיגה, אבל גם על קצב, כדי שנספיק להגיע לפסגה ולחזור באור. מתחיל להראות אפשרי. הנשים נוהגות נפלא ומצב הרוח, כמו הגובה שלנו- מתרומם. במכשירי הקשר הנשים מפנות אחת את תשומת לבה של השניה לרוכבים הבודדים, הדוהרים על סוסים לצידנו ומנפנפים לשלום. כפר יאזדים (יוצאי איראן) מחייכים אלינו, אנחנו יורדים להצטלם ולנסות לפטפט באיראנית, חוזרים מהר לג'יפים כי קר ושלג וגשם טורדני. ממשיכים לטפס. מסוכם על כולם- שאם נהיה מסוכן ולא עביר- חוזרים. לא כל פסגה היא שלנו. צריך לזכור.

אולי הפעם דווקא כן. הגענו לפסגה. הכל קפוא. שלגים קטנים יורדים עלינו. אין סיכוי לראות את אררט.  יום סגור. סגור. כפי שזה נראה אין סיכוי גם שמישהו יצא מהג'יפ. זהו? לרדת? לחזור? השקית עם הברנדי אררט שהכנו לפסגה מחייכת אלי. אני קורצת לה בחזרה. היא ואני מסכמות שלא קר. לא קר. אני מודיעה במכשיר קשר שלא קר. תנשמו מהבטן. לא קר. ועכשיו נצא כולנו, מצטופפים בתוך הקור למעגל מחבק וחם. השלג מלטף את הפנים. שלוק ברנדי אררט לכל אחד. לא קר. אין סיכוי לראות את אררט. היום סגור, הלב פתוח.

נכנסו מהר חזרה לג'יפים. הסתובבנו כדי לחזור.

ואז היא באה. יפה ואצילית מולנו. חד פעמית. מה רומזת? אולי לא לנו. אבל היא שם.

הקשת הכי יפה בעולם.

במקרה או שלא במקרה היה איתי ספר תנ"ך. קראתי אל תוך מכשיר הקשר, ומקווה לחשוב שאל הלבבות, אל השמיים, אל הקשת, אל הנופים והפסגות:

 ח וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר.  ט וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת-זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם.  י וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ.  יא וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.  יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם.  יג אֶת-קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.  ידוְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.  טו וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר.  טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.  יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ  זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.  

(בראשית ט)

וזה מעשה שהיה, כך פחות או יותר, היה.

מבול של רונה קינן, לא מפסיק לרגש ולדייק. בפרשת נח ובכלל.

אם נשרוד את המבול הפעם, 
כל חיוך יהיה שונה, נגוע. 
אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד 
תשארי עשרים שנה או עד סוף היום. 
למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר, מכל מילה 

והכל יקפא פתאום 
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב 
לחבק ולעזוב 
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות 
לאהוב פחות. 

בחיוך פרוע עוד אבוא לגבות חובות 
לשבור חומות ולהאיר אותך 
למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב שמתנגן 
בשיר אחר

והכל יקפא פתאום 
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב 
לחבק ולעזוב 
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות 
לאהוב פחות. 

פרשת נוח- לשאלת האחריות האישית

ראשית- התנצלותי- לכל השואלים והפונים- בפרשת בראשית נסעתי לראות במו עיני את פלאי הבריאה ברחבי הארץ. בראשית אישית.

היום, פרשת נוח, אני מבקשת לקרוא את הפרשה דרך התימה של אחריות.

בתחילת הפרשה- ה' מחליט להעניש את כל הארץ, כי כל הארץ מלאה חמס, ואין הבדל בין אדם לאדם, ואין הבדל בין חיה לאדם, ואין הבדל בין האדמה לבין אדם- לא בהתנהגות, לא בדין האלוהי ולא בעונש:

"יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ. {ס} יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ: " (בראשית ו)

אלוהים אדירים, הרי אתה בראת את היצור הזה! אמנם, כבר לקין נאמר שביכולתו לבחור- להרוג או לא להרוג את אחיו – אבל את החטא אלוהים ברא, ואת האפליה בין האחים, אלוהים יצר, אז אי אפשר להאשים רק את קין. ואם נלך אחורה- גם בסיפור גן העדן- אמנם נאמר לאדם לא לאכול מפרי עץ הדעת- אבל אלוהים שם את העץ בגן! גם את עצם הפיתוי, וגם את תוכנו- ידיעת טוב ורע. אז אי אפשר להאשים רק את האדם הראשון- אלוהים נטע שם את העץ! רוצה לאמר, שהאנושות אמנם הולכת ומדרדרת מבחינה מוסרית- אבל נדמה שאלוהים מעניש – את האדם, את קין, את האנושות כולה-משתולל מכעס! להשחית הכל! להשמיד הכל! אבל... אלוהים לא שואל את עצמו את שאלת האחריות על היצור הזה שהוא ברא. אולי יש באג בייצור?

ואז המבול. ואז נח נדרש לבנות תיבה כדי שהוא ומשפחתו וחיות נבחרות ינצלו- למה דווקא נח? "...כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה:" (בראשית ז 1)

למה בכלל להציל מישהו? שאלה טובה. זה אלוהים, הוא הרי יכול להשמיד עולם ולברוא חדש במחי ויאמר.
ואז יש מבול, ויוצא עורב וחוזר, ויוצאת יונה וחורת עם עלה זית, ויוצאת יונה ולא חוזרת.

והנה נח, המעשה הראשון שלו כאשר הוא יוצא מהתיבה, הוא מעשה של הבעת תודה- הוא מקריב קורבן. כלומר- שוב הוא הורג יצור חי... אז מה עשינו?! למה כל המבול היה טוב אם שוב האדם הורג יצור חי?
ואז, לראשונה, נדמה כי אלוהים מתבונן. התבוננות אמיתית ביצור שברא, והתבוננות פנימית בעצמו- והוא מבין- יצר לב האדם ... ובאותה נשימה גם לוקח אחרית- לא אוסיף לקלל עוד את האדמה...

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי." (בראשית ח 21)

רבים מדגישים בפליאה, כי הברית של הקשת בענן היא חד צדדית- ה' מבטיח שלא יהיה יותר מבול והאדם לא נדרש להתחייבות. בוודאי שלא- האדם בסדר גמור! בראו אותו, ואז בכל פעם יש בפניו מכשולים, פיתויים, בעיות- פעם עץ, פעם מנחה שה' לוקח רק לאח שלך. ולא האדם יצר את המכשולים האלה. ואז האדם בוחר – ובין אפשרויות הבחירה יש גם רע. ולא האדם ברא את אפשרויות הבחירה האלה. ואז האדם בוחר ברע- כי אף אחד לא לימד אותו אחרת. ואז אלוהים מרשה לעצמו להתעצבן!? להשתולל? להרוס הכל?! האדם בסדר גמור. אין, לא צריכה, ולא יכולה להיות ברית הדדית. אלוהים היה עד כה מחנך לא מוצלח, והוא זה שצריך להשתנות, כמבוגר האחראי.

ואז, מתוך ההבנה של אלוהים את אופי היצור שברא, ומתוך ההבטחה של אלוהים לקחת אחריות על העצבים המשתוללים שלו, אז בא שינוי בגישה החינוכית של אלוהים, בפרק ט.
ראשית- יש חוק קונקרטי ובהיר- מותר לאכול חיות. אסור לאכול את הדם. מי שיהרוג אדם ייענש עונש מוות, כולל חיות. לא רק כי אלוהים מבין שזה אופי האדם , אלא כי צריך להבהיר, כדי לעשות סדר שלא יגידו אחר כך לא אמרתי. ועוד דבר חשוב כאן- הוא האחריות האישית לעונש . שימו לב כמה פעמים מופיע הפועל לדרוש:

"וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט 5)

לא לחכות שכולם יחטאו ואז כולם ייענשו- אלא טיפול ממוקד בכל מקרה לגופו. נכון שגם לאדם הראשון ולקין הייתה אחריות, אבל הם היו לבד. נדמה לי שבתוך הקולקטיב, קל מאוד לאבד את האחריות, להגיד כולם ואחרי המבול.

ייתכן, ותחושת האחריות האישית וההבנה שיש לאחריות גם תוצרים חיוביים, של כוח, של יצירה, של קיום- הביאה אחר כך למגדל בבל. אולי מתוך היצור המחונך, יצא יצור יצרני, שרואה שיש קשר בין המעשים והתוצאות. יצור שמבין שיכולות להיות תוצאות חיוביות לפעולה שלו, ולחיבור הסינרגטי שלו עם עוד אנשים. טוב, זה שה' לא אהב את זה- זה כבר סיפור אחר...
נדמה לי, שהיו כאן שני מישורי שינוי של אחריות. אחד של אלוהים- שמפסיק להציב מכשולים ולהעניש- אלא לוקח אחריות על החינוך של היצור שברא. ושני של האדם- שבפעם הראשונה נדרש לאחריות אישית, בתוך ההמון, ומתוך רגש האחריות שנוצר בו, הוא גם מבין את הכוח שיש לו, בהשפעת המעשים שלו על חייו ועל חיי אחרים.

מצורף קישור לסרטון המתעד מפגש לימוד עם גיל קופטש בנאות קדומים, בנושא פרשת נח.
שבת שלום, מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, לקחת אחריות.

מבול, רונה קינן.
והכל יקפא, פתאום, אם יהיה לנו רגע לעצור פבינת רחוב, לחבק ולעזוב, כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות, לאהוב פחות.

פרשת נח, איך הכל התחיל? איך הכל נגמר?

הממ.... מטפטף בחוץ...

חשב נוח בלבו, וסגר את התיבה מבפנים.

(הרהורי יום שישי בצהריים, אלפי שנים אחרי פרשת נוח, גשם ראשון בתל אביב)




מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ. שבת שלום!