פרשת שמות. בשבח האנושיות. לכל איש יש שם.

את אשר על לבי אני כותבת. אני רוצה לדבר היום על הילודה. על המשפחה שלי, על האנושיות.

לפני כמה שנים הזדמנתי לנילוס, ליאור הגדול (עם חברותיי למסעות- מאגמה). אותו נהר שהוא נהר החיים והמוות. זה נהר אדיר, שוצף, קוצף. מימין משמאל חיות ענק- פילים, היפופוטמים, תנינים, קרנפים. לא צילום- אלא לידי, הכי קרוב שיש! איזה יופי! איזה פחד... כשהייתי שם, חשבתי על משה הקטן, החשוף, בן שלושה חדשים, חסר האונים. על אמו שהעדיפה לשים אותו בתיבה בין הקנים, נשמר על ידי אחותו, חשוף לסכנות של ההיפופוטמים, הקרנפים, הפילים והתנינים. שהרי אחותו לא תוכל לעשות דבר מפני הקרנף. העדיפה את כל אלה- על פני המצרים.

פרשת שמות מתחילה ב... שמות. שמות של אנשים. באנשים שירדו למצרים. בניו של יעקב. ראובן. שמעון. לוי. כולם. שבעים נפש. שנספרים, וחשובים. לכל אחד יש שם, והוא נספר ונחשב. קבוצת הגרים, משתקעת במצרים, ובעיקר גדלה:  א,ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם

לימים- מת יוסף , ועבור המלך החדש, קבוצת הגרים הזו (בני ישראל) מתחילים להוות איום בטחוני. אם תהיה מלחמה- הגרים יחברו לאויבים- ויהיו בבחינת סוס טרויאני. מה שהתחיל בפרשה בשמות של כמה אנשים פרטיים, הופך להיות גוש מאיים עברו המצרים. אין ראובן, אין שמעון. יש גוש מפחיד של גרים בתוכנו.

אז הפתרון הראשון של פרעה, הוא לשעבד אותם, לענות אותם בעבודה קשה. אבל זה לא עובד:
"א,יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ..." כוחם של העברים- הוא ברחמם.

או אז, פרעה חושב על פתרון שני להרוג את הבנים של העבריים. איך? את זה הוא מפיל על המיילדות העבריות.  א,טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.

המיילדות, שיותר משהן מפחדות מפרעה, הן יראות את אלהים, לא פועלות לפי ההנחיות של פרעה, אלא מחיות את הבנים. איך? תולש פרעה את השערות, איך?! והמילדות עונות: " א,יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת:  כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ"

כלומר, הנשים העבריות היולדות יש משהו חייתי, לא מתורבת בלידה שלהן, הן לא מחכות למיילדות אלא פשוט יולדות. מדהים. למה? כי ככה זה לידה. לידה לא מחכה לרופא או לאחות או למיילדת. הלידה פשוט קורת.
התינוק הוא שמכתיב את הזמן ואת הדרך. ואנחנו צריכים לנווט בחכמה.

פרעה מבין שהישועה לא תצא מהמיילדות העבריות, והעברים ממשיכים להוליד את עצמם. מה עושים? הפעם הוא מצווה את כל עמו- כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן.

תחת הצו הקשוח, האובססיבי, ההיסטרי הזה- נולד בן לאיש ולאישה משבט לוי. ותחת הצו הזה מחליטה האם להחיות את בנה ולהציל אותו. ואחותו שומרת עליו, ובת פרעה- כן, בת פרעה, רואה אותו וחומלת עליו, ומשה אותו מן המים. ושמו משה. ופתאום, כשרואים אותו, ומבחינים בו-  לילד הזה יש שם. הוא לא חלק מהגוש העברי המאיים. הוא תינוק, קטן, יונק, ששמו משה.

והאיש הזה, שראו אותו, לימים יהפוך למנהיג שיוביל את ישראל מעבדות לחירות.

אבל אני מבקשת שלא לדבר היום על משה, אלא להתעכב על זירת הילודה בסיפור.כי שם מאבקי הכח. הילד, הילדה, האיש, האישה, האנשים הפרטיים- הופכים להיות כח לחימה לאומי. הילודה היא כח- את זה הבינו כבר מזמן טובי אויבינו. וגם בסיפור שלנו- הכח של העברים גדל- בזכות הילודה. ולכן הם מאיימים. וכך הם מגיבים. כאשר פרעה מנסה להתנגד להם- תגובתם היא תגובת ילודה- ככל שמענים אותם- כן ירבה וכן יפרוץ. הורדות ידיים, הורדות רחמיים. תגובת פרעה- היא לפנות למיילדות העבריות, שהן הקוסמות של הסיפור. הן בעלות הכח. כדי שימנעו את הילודה. והן לא משתפות פעולה עם פרעה, ומאפשרות לידה פראית, חייתית, של העבריות. ואז תור העם- להרוג את הנולדים. הילודה היא כח החיים של העם העברי בסיפור הזה.

אני מבקשת בהקשר זה לומר שני דברים- האחד אישי- משפחתי-לאומי, והשני אוניברסאלי.

אישי – משפחתי- לאומי: השבוע אחותי היקרה ילדה בן. בן חמישי, אח לשלושה בנים ובת. כולם בריאים חכמים ויפים. למחרת בת דודתי ילדה בן. אח לבת ולבן. כולם בריאים חכמים ויפים. ולכולם השלום. והמשפחה, תודה לאל, מתרחבת.  ולא יכולתי שלא לחשוב על אבא שלי, שהפך סבא לנכד עשירי, ועל אחיו, סבא לנכד רביעי, שזכו יום אחרי יום לחבוק נכד חדש, כל אחד. שני אחים. בנים להורים ניצולי שואה. סבתא שלי איבדה את בעלה הראשון ואת בנה הראשון בשואה, וספק היה אם עוד תוכל להביא ילדים לעולם. והנה, בדרך מהמחנות לישראל,  נולד אבי, ואחרי שנים רבות- ישראל, נולד דוד שלי. שני בנים לשני הורים ניצולי שואה. שגדלו כאן בארץ בשנות החמישים, של מדינת ישראל המתפתחת. והנה, יותר משישים שנה אחרי, נולד נכד עשירי לאבא שלי, נולד נכד רביעי לדוד שלי. כן ירבו. ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שזה סוג של נקמה בנאצים ועוזריהם. אנחנו כאן, חיים, מגדלים ילדים, מתרבים. והילודה שלנו, כן, היא כח. זה נשמע לאומי- עד לאומני. אבל, כן, לרגע מתנוסס בי דגל, לרגע הלב שלי מתכווץ ומתרחב חליפות, כשאני חושבת על סבא וסבתא שלנו, משני הצדדים, ששרדו, ולחמו, וילדו והנה אנחנו. והנה ילדינו. 

אוניברסאלי: מהצד שני, שזה אותו הצד למעשה. אינסוף פעמים במקרא (36 ) אנו מצווים שלא לענות את הגר, את הזר שחי בתוכנו. כי גרים היינו בארץ מצרים. אפשר להבין את פרעה שמרגיש מאוים מקבוצת הגרים שחיה בתוכו. ואפשר גם להבין את בני ישראל שמרגישים מאויימים-  הם ירדו למצרים ברשות (תחת חסות יוסף) , וברגע אחד, הפכו לפתע לשוהים בלתי חוקיים שצריך למגר. ואנחנו, הקרואים העבריים היום,  מגנים את דרכו של פרעה, ומייחלים לשחרור של העברים. ועכשיו?  והיום?  באיזה צד אנחנו? של המקומי או של הגר? אפשר להבין את מדינת ישראל, שמרגישה מאוימת מקבוצת המהגרים. אפשר להבין את תושבי השכונות, שמרגישים פחד קיומי, יומיומי. ואפשר להבין את השוהים הבלתי חוקיים, שהתגלגלו לכאן, וכעת- מקבלים תת יחס, של תת בני אדם. וכל מה שהם מבקשים, הוא מקלט ויחס אנושי.  אפשר להבין את כל אחד מהצדדים. מה ששובר את האיום בסיפור המקראי- ואפילו בת פרעה נשברת ומגלה חמלה- הוא היכולת לראות את האחר, של הפרטיקולארי, של האדם. להבין שמולך אדם עם שם. עם פנים, עם זהות. עם מאוויים, רצונות, צרכים, עבר, משפחה. אדם. לפני שתהיה פה שואה, לכל איש יש שם.
שבת שלום.

ילדים/ אביתר בנאי 

כל בוקר אני קם מוקדם 
להכין לך את הבוקר 
מסדר לך את התיק על הגב 
את הדלת פותח 
הרוח פורצת פנימה 
דרך עיניך הגדולות 
ולרגע נדמית בעיניי הדלת 
ללוע ארי 

וליבי מבקש תהיה נשמר 
תהיה אהוב וקרוב 
ותמיד תלך בשדות של אמת 
בשדות של שמחה ויופי 
וליבי כורע ומשתחווה 
חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד

כולנו עשירים. כולנו עניים. לשחרר ולהשתחרר...

בהר- בחוקתי

תארו לעצמכם שהיה חוק שאומר שפעם בכמה זמן- לא עובדים. לא רק לשעה, לא רק לשעתיים, לא רק לסוף שבוע. אלא שנה שלמה. נגיד- פעם בשבע שנים. מאיפה נתפרנס? מה יהיה? יהיה בסדר. בסוף השנה- תקבלו בחזרה את הכל  ותמשיכו לעבוד. נרגעתם?

נמשיך. תארו לעצמכם שיהיה חוק- שיגיד שפעם בחמישים שנה – עוזבים הכל- אדמה, שדה, מפעל, משרד, מקום עבודה קבוע- כל שמייצר פרנסה. אבל הפעם כל הקניין והנדלן- לא חוזר אלי. כל מה שעבדתי שנים, בניתי כל חיי- נשמט.

תארו לעצמכם עוד הצעות חוק - כמו חוק לפיו אסור לקחת ריבית מאדם שנזדקק הלוואה, או הצעת חוק לפיה גם לפועל יש זכויות.

נחזור בהמשך לתסריטים הדמיוניים האלה- ונעבור למציאות.

אנחנו בסופו של שבוע סוער-

אחרי סערת התספורות , כותרות בתחום החינוך סביב סוגיית ימי החופשה אל מול ימי העבודה של ההורים, אל מול ימי העבודה של המורים, מאבק של בעד ונגד עובדי הנמלים, כותרות בנושא הטרדות מיניות, שוויון בנטל המיסים והגיוס, תקציב המדינה בדיון,  שר האוצר שמכריז- מכרנו את האדם העובד, 1 במאי, חג שמנסה להגן על זכויות ועל מעמד הפועלים. רצח בצומת תפוח ותגובת המתנחלים. קוים אדום משורטטים וכולם הגיעו לי עד כאן- ומעל הכל- ענן עשן המדורות של ל"ג בעומר. וכידוע- אין עשן בלי אש...

המאבקים בכל הזירות- הם מאבקים לא רק על כסף ועל חלוקת משאבים. בעולם בו אנחנו חיים- כסף הוא המשאב הבלעדי לקיום החיים. ולכן המאבק הוא על כח. והשאלה היא - מי יחזיק בכח. למה זה חשוב? כי מי שמחזיק בכח, לא רק שיזכה להגן על המגזר אותו הוא מייצג, אלא יקבע בשביל כולם. וכל אחד יודע מה נכון. מה האמת. ומצדיק את ההחזקה של הכח אצלו.

זה סכום אפס- ומי שמנצח לוקח את כל הקופה. ומי מפסיד במאבק- הוא במעמד המפוקפק של שורד. שורד בקושי. כמעט נשמט ממעגל החברה, בשוליים.  ונדמה שההגדרות ל"מעמדות" הן כבר לא מתמטיות או סטטיסיות- אלא רגשיות, ערכיות, תרבותיות. קשורות לאופן בו אדם תופס את עצמו ואת הערכים לפיהם הוא חי ולפי מה שהוא חושב שמגיע לו.  וכולם צודקים- העני – צודק ברעבונו, הבסיסי, האנושי. צודק בתחושה שיש תקרת זכוכית של מוביליות חברתית. מעמד הביניים צודק בתרעומת על כך שהוא עובד קשה, ולא נשאר לו כלום- כיוון שמעמד הביניים הוא זה שמשלם מיסים ומממן את העני שלא תמיד לוקח אחריות על מצבו. המעמד העליון- טוען כי הם מובילים ומושכים קדימה את הכלכלה- ולכן חייבים את עזרת המדינה.

כולם מושכים בשמיכת התקציב, בשמיכת הכח. אז מי צודק? והפתרונות- לא ינבעו מזה שיבוא איזה מבוגר אחראי ומפשר וחכם- אלא מתוך מאבק בין הכוחות בתוך הזירה. סכום אפס.

נחזור לתסריטים הדמיוניים ההזויים שאיתם פתחנו- פרשות השבוע- בהר בחקתי- מציעות כלים אחרים למדידה ולפתרון של שאלות הכח. באמצעות חוקים שבמטאים ערכים.  

חוק אחד- הוא חוק שנת השמיטה ושנת היובל.

הפרקטיקה- כפי שזעזענו בתחילת הדברים- שאחת לשבע שנים- שומטים את עבודת האדמה ונותנים לאדמה, לבעל האדמה, לעובדים- כולם נחים. אפשר לאכול אופן חופשי מפירות השמיטה, שמותרים לכולם.

בנוסף לערכים החקלאיים והאמוניים, יש כאן ערכים חברתים. ערכי שוויון ומעין "איפוס" של הכח. החוק מחייב את כולם. את כל בעלי האדמות ואת כל העובדים ואת ל הנזקקים. לא שאחד נדפק והשני מרוויח. כולם מפסידים משהו וכולם מרוויחים משהו.

ההצעה העוד יותר מהפכנית- היא שנת היובל- " וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ " (ויקרא כה 10)  חלוקה מחודשת של הקלפים וביטול ריכוז הכח אצל אדם אחד, או משפחה או חמולה. שנה של שחרור עבדים והתנתקות מהקניין.

יש כאן שני רעיונות פילוסופיים מהותיים- אחד, לשאלת החזקה- כל מה שחשבת שהוא שלך- לא שלך. אין שלך. ההצלחה היא שריתותית. שני- מתוך השרירותיות - רעיון שוויון ההזדמנויות לכל בני האדם.

הלקוחות של שני החוקים האלה- שמיטה ויובל- הם בעלי הכח. עיקרם של החוקים- הקטנת הכח של בעלי הכח- אל מול הצדק, אל מול הנצח, אל מול האל. אל מול האנשים שחיים איתו באותו החברה.

הלקוחות של החוקים הבאים- הם האנשים שנקלעו למצב כלכלי קשה. (ואין הכוונה לנזקקים שמוגבלים ביכולת הפיזית,הקוגנטיבית או המעמדית לסייע לעצמם).

היום- מי שנקלע למצב כלכלי קשה על פי  רוב תקוע בחובות, שהולכים וצוברים ריבית. במקרה הטוב החובות הם מול הבנק. במקרה הפחות טוב- מול אנשים פרטיים. והאדם עובד.. ועובד... וכולו משועבד לתשלומים עבור החוב שהוא תקוע בו. וזה מעגל סיזיפי של ייאוש, של קטנות, של תחושת חוסר אונים, של עבודה ללא תכלית.

נדמה שהמנגנון של בעלי הכח, הוא מנגנון שלא מנסה לפתור ולהוציא את הנזקק מהמצב שהוא נקלע אליו. הפוך! מנגנון שמנסה לקבע את מצבו של הנזקק. לא לתת לו את הכלים, לא לתת לו את הפתח. מנגנון בו בעלי הכח ירוויחו, באופן ציני, מהמצוקה.

החוקים בספר ויקרא מציעים אפשרות אחרת. מעשית, ערכית ופילוסופית.  

איך?

ראשית ברמה המעשית-  בכך שאסור לקחת ריבית. כן! הלוואה שמטרתה אינה להרוויח ממצוקת האחר אלא לעזור לו. אסור לנהוג בעובד כבעבד – מבחינת התנאים שלו,מבחינת אפשרות השחרור שלו. אחרי שבע שנים- זכותו לצאת. ובשנת היובל- חובה עליו לצאת לחופשי.   .... לט וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר-לָךְ לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.  מ כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.... (ויקרא כה)

שנית- ברמה הפילוסופית- ערכית: האדם העובד אינו עבד. הוא אינו משועבד לאדון, לאדם אחר. גם אם נקודתית אדם עובד אצל אדם אחר כדי להחזיר חוב- זה הסדר זמני ולא מהותי. האדם במהותו אינו עבד אלא יצור חופשי.  לא עוד עבדים במצרים. ואם אתם מתעקשים להיות עבדים- אז תהיו עבדים אצל הבוס הכי הגון שבעולם, שמארגן לכם יום חופש, שנת שבתון, שנת יובל ואפשרות למוביליות חברתית. נה כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  (ויקרא כה) האדם במהותו הוא חופשי, הוא בן חורין.

אין תמימות- לא יחדל אביון מהארץ- אבל זה לא תמיד חייב להיות אותו אחד...

 

שבת שלום.

 

קול גלגל. שוטי הנבואה. מתגלגל. מה אנחנו יודעים, מה?

פרשת בשלח. יהיה בסדר, באחריות.

פרשת בשלח

אני מבקשת לדבר היום על זה שיהיה בסדר. למילים "יהיה בסדר" ו"סמוך" כבר יצא שם רע בתרבות שלנו. מילים נרדפות לחפיפניקיות, לחוסר רצינות וחוסר אחריות.  אבל היום אני מבקשת להחזיר עטרה ליושנה. להחזיר אמונה ותקווה לזה "שיהיה בסדר".

תגידו- הרי אי אפשר לקבל החלטות על בסיס התקווה שיהיה בסדר. זה לא רציני, זה לא אחראי, זה מועד לכישלון. על בסיס מה מקווים שיהיה בסדר? על בסיס מה פועלים? על בסיס זה ש"יהיה בסדר"? סתם מילים, לא? לא. נחליף את "יהיה בסדר" בתקווה או אמונה, או חזון, או אפילו תכנית פעולה. ואפשר לקפוץ למים.

אבל... למה בכלל לדבר על אנשים אמיצים בפרשת בשלח? שאלה טובה. כל מה שקורה בפרשה הזאת, הוא מעשה האלהים. הרי בכלל אין פה אשים בפרשה.  גם ההובלה של משה ואהרון את בני ישראל, גם ההתנהלות של המצרים, גם של בני ישראל. ובעיקר- יש בפרשה הזאת המון ניסים פלאיים, ממש לא מעשי ידי אדם, אלא ידי האלהים.

למי שרוצה, בכמה מילים על מה שקורה בפרשה:

ישראל בורחים ממצרים לאחר ליל שימורים של מכת בכורות למצרים... פני ישראל למדבר... ומשם, מי יודע לאן? בהולים הולכים אחרי משה ואהרון.  לפניהם עמוד ענן ובלילה- עמוד של אש מאיר את דרכם. הולכים אל ארץ מובטחת שמעולם לא ראו ולא חלמו עליה. לפניהם ים סוף, מאחוריהם המצרים... קצת מדאיג... אבל! לא לדאוג! הפרשה שלנו מלאה בניסים שאלהים עושה להם!! הראשון והמפורסם  מכולם- חציית ים סוף! מצרים מאחורה, ים מקדימה, בהלה גדולה, ואלהים אדירים פתוח בפני ישראל את ים סוף, "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (יד 22) וכשהמצרים מגיעים ורודפים אחרי ישראל- אלהים מגן על ישראל, וסוגר על המצרים את הים! איזה נס בלתי נשכח!! בני ישראל שרים את שירת הים  מלאי תודה, אבל בשניה שכמה ימים אחרי כן חסרים להם מים, והמים שברשותם מרים, בשניה הם שוכחים את חציית יום סוף ומתלוננים תלונות קשות למשה. אין שום בעיה- שוב נס, אלהים מנחה את משה לזרוק עץ לתוך המים והמים נהיים מתוקים. נפלא. ממשיכים. עכשיו אנחנו רעבים. משה! למה הוצאת אותנו מסיר הבשר.. אתה רוצה להרוג אותנו... שוב טענות ותלונות. אין שום בעיה, אומר אלהים, ומוריד מהשמיים את המן. כולל הוראות והנחיות ברורות- שכל אחד ייקח כמה שצריך, ושלא ישמרו עד הבוקר. מחר יהיה עוד. אבל אי אפשר לבקש ממי שהיו עד אתמול עבדים שבאמת יאמינו שמחר יהיה עוד אוכל. אז הם שומרים. והכל נהיה תולעים. לא לשמור, אמרתי, כועס אלהים, אבל ממשיך ומספק אוכל, גם כשהם מפשלים ולוקחים בשבת. נס! ואחר כך, שוב אין מים, והעם מתלונן, ואלהים מנחה את משה להכות בסלע כדי שיצאו ממנו מים. נס! ואז... אבוי! עמלק באים להילחם נגדינו...! אבל, אל דאגה! גם הפעם אלהים מחולל נס, וכאשר משה מרים את ידיו- ישראל גוברים ומנצחים.

אין מה לדבר. פרשה גדושה וממלאה בניסים למען ישראל מצד אלהים. ומצד בני ישראל... לא משהו... בעיקר טענות, חוסר שביעות רצון, חוסר אמונה, תלונות. מצד אחד אי אפשר לטעון כנגד ישראל, אחרי 400 שנים של עבדות במצרים. מצד שני- זה באמת לא נעים, כל הזמן אלהים עושה להם ניסים ושום דבר לא מחלחל שם, תמיד קטני אמונה, מפקפקים, רוטנים.

אינני יודעת אם גם חז"ל חשו בחוסר האיזון בפרשה בין הניסים שאלהים עושה לישראל לבין כפיות הטובה וקטנות האמונה של ישראל, אבל אולי משום כך הוסיפו במדרש האגדה סיפור על דמות בשם נחשון בן עמינדב. נחשון מופיע בתורה בתחילת ספר שמות, ומוזכר כגיס של אהרון (אזכור מוזר בפני עצמו), אבל הסיפור שלפנינו לא מופיע בתורה אלא במדרשי חז"ל. סיפור שמתרחש רגע לפני שים סוף נפתח בפני ישראל:

אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה.... אֶלָּא זֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְנוֹטְלִין עֵצָה אֵלּוּ וָאֵלּוּ, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה. (– מסכת סוטה לו, ל"ז, מכילתא בשלח - ויהי ה(

לפני שאלהים אפילו הספיק לפתוח את ים סוף, הייתה התרחשות אנושית, לפי האגדה. של לחץ וריבים. לא מאוד זר לנו. המצרים מאחורינו, לפנינו הים. מה עושים? לחץ גדול ותחושה שצריך לקבל החלטה במהירות. או לעשות מעשה או להתפלל לנס. ובני ישראל- עומדים ומתווכחים. הם לא מתפללים לפי האגדה, כי איזה אלהים יש בכלל. אלא מחליטים לעשות מעשה. איזה מעשה? לחזור אחורה? לקפוץ למים? נדמה, מתוך האגדה התלמודית, שברור לכולם שקפיצה למים עדיפה על פני המתנה למצרים (אולי מתוך מחשבה שאפשר לשחות בים סוף, ואולי מתוך מחשבה שהכניסה למים תהיה על תקן התאבדות, אבל אולי זה עדיף על פני מוות בידי המצרים. אין לדעת). אבל, ההתלבטות והקושי עוד לא נגמרו- מי יקפוץ ראשון? מי יהיה האחד שיבדוק בשביל כולם אם זה אפשרי בכלל? כולם זורקים על כולם את המשימה, את האחריות. מי יקפוץ ראשון למים? והנה, רק נחשון קופץ למים. ירד לים תחילה. אולי מתוך שנמאס לו מהוויכוחים, אולי משום שהיה בו את רגש האחריות, אולי את האומץ לעשות מעשה חלוצי, ראשון, אולי הייתה בו האמונה שיהיה בסדר. כן, לקפוץ למים ולקוות, לדעת שיהיה בסדר.

יש המפרשים שבזכות הקפיצה של נחשון למים פתח ה' את ים סוף. כלומר נחשון לא ניבא את זה שאלהים יפתח את ים סוף, אלא גרם לכך שאלהים יפתח את הים. באמצעות הצעד הראשון, האמיץ, של "יהיה בסדר" אנחנו יכולים לקבוע מציאות. הכל  בסדר. ואולי זה כלל לא נס. מי שבא בביטחון,  מצליח לחולל מציאות.

ואני לא מדברת על שחצנות, על שאננות, על יהירות, על חוסר צניעות, על דריכה על אחרים, על אלימות, על בריונות. מדברת על החלק הטוב- של האומץ לעשות מעשה, על לקיחת אחריות, על היכולת לתרגם את המילים "יהיה בסדר" לשני כיוונים- האחד, כיוון של חזון, של אמונה, של חלום ותקווה. והשני- לכיוון המעשי של בניית תכנית, של הגדרת יעדים, של עשיה, שהיא היא עצמה מהווה את רשת הביטחון. בעצם הפעולה של עצמי, אני בונה עוגן, בשר ובסיס למילים שיכולות "יהיה בסדר". מילים שיכולות להתפרש כשרלטניות, כתמימות, אבל גם כהבטחה לעשייה.

אני לא יודעת למה חז"ל בחרו להוסיף את האגדה הזאת, אבל נפלא בעיני שהיה חסר להם בפרשה מעשה אנושי, אחראי ואמיץ, על רקע אינסוף הקיטורים וכפיות טובה של בני ישראל בפרשה.

בנימה פוליטית, אחרי שבוע סוער, אביא את המשך המדרש המספר על נחשון, שהיה בן לשבט יהודה: "... לְפִיכָךְ זָכָה יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו". 

אז אולי, אפשר לקוות, שמי שיזכה לעשות ממשלה בישראל, יהיה איש אמיץ ושנוכל לסמוך עליו שכשהוא אומר "יהיה בסדר", יש בכך גם חזון וגם עשייה.

בנימה אישית- האפשרות השניה שלא יהיה בסדר או שנחכה לנס. מאחלת לכולנו למצוא בתוכנו נחשון. לכל אחד ואחת יש שעות קשות, תקופות לא פשוטות. צמתים ורגעים שיש תחושה, ואולי אפילו מציאות כזו- שהמצרים מאחורינו והים לפנינו ואין מוצא. מאחלת לכולנו למצוא בתוכנו כזה נחשון אמיץ שמצליח גם ובעיקר בשעת הלחץ והדחק והמצוקה הנוראה, לקחת אחריות. כזה נחשון שמוצא בתוכו את הכוחות לצייר חזון של תקווה, ומוצא בתוכו את היכולת לעשות מעשה, לקפוץ למים. מי בא? 

שולחת לכולכם שיר של אמונה. יהיה בסדר. שבת שלום. 

פרשת האזינו. לא רוצה להאזין. תן צ'אנס, פעם אחת!

פרשת האזינו.

נתחיל מהסוף- לא רוצה להאזין לשירה הזאת. זה מחליש אותי, זה מעליב אותי, זה מעצבן אותי. זה מוציא לי את החשק.

רגע לפני הכניסה לארץ, אחרי הברכות, הקללות, החיזור, והתחושה שהנה עוד רגע משה כבר איננו, תחושה שמותחים לנו כבר כמה פרשות- הנה פרשת האזינו. הפעם- הדברים נאמרים בשירה. בפרשה מבקש משה, בשם האל, מהשמיים ומהארץ שיאזינו.

" הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי..." (דברים לב 1)

למה ה' פונה לשמיים ולארץ? למה הוא לא מדבר אלי? הרי בפרשה הקודמת אמרנו שלא בשמיים היא?!

אבל נדמה שה' בייאושו מישראל- כבר באמת במצב של לדבר אל הקיר או אל הלמפה- והם מתלוננים על עתידו של העם ועל כמה נורא עתיד להיות עם ישראל בכניסה לארץ: "דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל....עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם:.... יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ..."  

למה ייאוש? עוד לא עשינו כלום.... חכה שניה! למה לדבר אלי ככה? זה מוציא לי את החשק! את כל המוטיבציה! מה עשיתי רגע?! ומה יהיה הלאה...? פחד אלוהים?! מה אלוהים יעשה אל מול ההתנהגות הזו של העם?

" וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם-- אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם:   כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה
בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם".  (דברים לב פס' 20)

אז מה יש עד עכשיו? רגע לפני שהעם נכנס לארץ ואמור להיות ריבוני, ליישם את מצוות התורה ולהיות עצמאי- מתברר שזה עם לא ראוי, שמאיימים עליו בקללות אם לא יבחר בדרך הנכונה, ועוד לפני שבחר, מנבאים שהוא יבחר רע, והבטחה שה' לא יהיה שם כדי לסייע להם. הרגשה מעולה, ללא ספק. משה מנסה להשחיל עוד איזה טיפ קטן לעם, כזה מטעמו, לא כדברי נבואה, כאילו קורץ להם, או מסממן להם בעין, שאלוהים לא יראה, חבר'ה,  תשמרו על המצוות כדי שתאריכו ימיהם, אבל אלוהים, שדבר לא נסתר ממנו,  בשניה חותך את השיחה הזו, ומזכיר למשה שהוא עצמו, משה, החוטא, לא ייכנס לארץ, ובכלל כדאי לו שלא ייתן טיפים לעם הזה ויתחיל להבין שהסיפור שלו איתם ובכלל- נגמר:  

"כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא--אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (דברים לב פס' 52)

לא רוצה להאזין לשירה הזו. לא רוצה שרגע לפני משימה גדולה שאני עומדת בפניה יסבירו לי את כל הסיבות למה אני הולכת להיכשל ולמה זה לא יצליח.

אלוהים! נראה אותך מתעלה על עצמך- ועל אף העלבונות במהלך תקופת הנדודים, היית נותן לעם כלים להצליח? חכמה קטנה לתת את התורה ולהביא אל הארץ המובטחת, אבל לא לתת לאנשים את התחושה שהם ראויים לארץ ומסוגלים לקיים בה את התורה, את עצמם. ה' הרי מתחנן שיקראו לו בשעת המצוקה, וגם אז, כמו בחורה שעושה טיזינג, אומר שיסתיר את פניו. ה' רק מאיים ומסביר ומנבא דרך משה כמה הם לא מוצלחים וכמה אתה לא מאמין בהם. נעלב עוד לפני שנכנסו לארץ. תן צ'אנס, אמיתי. תאר לעצמך איזו מציאות אחרת הייתה יכולה להיות לנו כאן!? אם היו מסתובבים כאן אנשים שמאמינים בעצמם, ביכולת שלהם להצליח, באמונה שגם אם יפלו יש מי שיגן עליהם ולא יסתיר את פניו, ובכל מקרה- הם מסוגלים. ולא רק זאת- אלא שעתידם באמת בידיהם. עתידנו באמת בידינו. ולא השרלנטים הקומבינטורים שלא משלמים מיסים ובטוחים שהם אלוהים. אלא באמת אנשים טובים וראויים, שמגיע להם להיות מלאי בטחון. אז מה, אתה פונה אל השמיים ואל הארץ להתלונן עלינו, לרכל? לקבל חיזוקים והנהנונים לזה שאנחנו לא בסדר, עוד לפני שהתחלנו?! איזה מן גישה חינוכית מקולקלת ומקלקלת?!

ה'- טיפ קטן ממני- תן צ'אנס גם לעצמך. כי בסופו של עניין, ובתחילתו של עניין- הרי אותנו בראת. הצלחה שלנו- הצלחה שלך.  או אולי השנה – אל תשיר את שירת האזינו, אל תעליב אותנו, אל תשפיל את משה. תן לנו את התחושה שאנחנו מסוגלים. לא מגדל בבל כמו בעוד כמה פרשות, אבל משהו באמצע. כזה שאפשר לחיות איתו ולהרגיש שיש משמעות לבחירה ולעשיה.

אלוהים של ספר שופטים ודאי היה אומר לי- לכי בכחך זה.

שבת לא פשוטה עבור כמה אנשים שאני אוהבת. אז שבת שלום.

השיר "ניצחת איתי הכל", מקדיש עמיר בניון למוזיקה. לשירה. שירה אחרת ומחזקת:

"תמיד את מנגנת תמיד שלמה עם עצמך 
ברוך את מלטפת את מיתרי אהבתך ...
מזל שיש אותך 
אני שקוע בנסתר שבך אוהב מה שגלוי 
אני עבד לחוכמה שלך ואין בך כלום שפוי ...."

איזה מזל- אז הנה בבקשה.

מגילת אסתר-הרהורים על אחריות ועל גורל...

קישור למגילת אסתר בהוצאת מטח. כתיבה ועיבוד- שלי. איורים בלה גולדנברג טייב

שמו של החג- פורים- על שם הפור שהפיל המן. המן זמם להרוג את היהודים בממלכת אחשורוש, כיוון שמרדכי היהודי לא השתחווה לו. המן, בכעסו, פנה אל המלך אחשרוש, וקיבל אישור להשמיד את העם שלא מפועל על פי חוקי המלך. על מנת לקבוע את התאריך ליום ההרג- הפיל המן פור. בהינף קוביה או אבן, או איך שהמן לא הפיל את הפור- יכולנו – לפי הסיפור- לחגוג את פורים גם בקיץ- איזה חום היה בתוך התחפושת של בוב ספוג, או בשיא החורף- כמה בכי על האיפור של הליצן שנמרח בגשם...
הגורל- היא דרך אחת לקבל החלטות בחיים. לתת למשהו גדול מאיתנו להכריע, ואולי גם רנדומאלי, שרירותי.

אל מול הגורל הזה- צריכים מרדכי ואסתר להתמודד.
השמועה על יום השמדת היהודים- עושה כנפיים. מרדכי לובש שק ואפר ועומד מול הארמון. אסתר, שנבחרה למלכות, ספונה בארמון, ולא ממש מעודכנת בנעשה- שולחת לו בגדים- כי לא יאה להסתובב עם שק ליד ארמון המלך- אבל מרדכי מסרב ומבקש משליח שיספר לאסתר מה זה ועל מה זה- מדוע הוא לובש שק ואפר. לא רק זאת- אלא שמרדכי מבקש מאסתר שתעשה משהו כדי לשנות את הגורל. ומי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות....

וכאן אנחנו ברגע קריטי.
מצד אחד- גורלו של העם היהודי על כתפיה השבריריות של אסתר.
מצד שני- אסתר לא נקראה למלך מזה 30 יום. אפילו לפנות אל המלך, ולהתחיל איתו בשיחה- היא לא יכולה. אם תפנה אליו בלי הזמנה- אחת דינה- למות.

מצד אחד- הגורל- הפור- הקביעה השרירותית, הגדולה יותר מאסתר וממרדכי. המציאות.
מצד שני- האחריות- התחושה, ההכרה, ההבנה, ההחלטה- לעשות מעשה. לגרום לשינוי המציאות.

מה הסיכוי של האדם הקטן מול המציאות הגדולה? האם יש להחלטה שלנו, לאחריות שלנו- כוח אל מול הגורל?

וּמִי יוֹדֵעַ אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת,(אסתר ד) אומר מרדכי לאסתר. ובאותו הרגע- נוצרת בה מלכות פנימית. נשברת הקליפה של הנערה החסודה, המוצאת חן בעיני כל רואיה, ויוצאת מתוכה אישה, שלוקחת אחריות על גורלה, על גורל עמה, שמחליטה לשנות את המציאות ולא להיכנע לגורל. במאבק הכוחות- האדם ינצח.

וכמו בסרטים המצוירים על גיבורי על שהיו אנשים פשוטים ופתאום יוצא מהם כוח אדיר, כמו בסיפור הקוסם מארץ עוץ- שמתגלה שלמעשה הכוחות תמיד היו קיימים בנו- אסתר החדשה נחשפת. אסתר שלוקחת אחריות, מחלקת הוראות, לא מפחדת להפר את הגורל, לנפץ את החוק, לקחת סיכון ולעשות מעשה!

לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי

ובדרכים מתוחכמות, עדינות, מלאות תבונה וקסם- מכשפת אסתר את אחשורוש, בעוד משתה ועוד מסתורין.... עד שהגורל נכנע לה, ומשתנה בהתאם לרצונה.

האם רק לאסתר יש את הכוח הזה? לקחת אחריות ולשנות גורל? נדמה לי שאחד המסרים החזקים של המגילה הוא האחריות האישית. השיחה הזאת של מרדכי עם אסתר, של אדם עם עצמו- לרגע הזה הגעתי למלכות? שתיבקע ותפרוץ מתוכי? לא להיות מונע מתוך תכתיב או גורל שמישהו אחר קבע עבורי, לא לזרום אם הזרם, שולקח בעוצמה, אלא להיות סכר. לעצור. להתבונן במראה, ולתת למלכות שבתוכנו לפרוץ, ללבוש בגדי מלכות ולקבוע לעצמנו את עצמנו.

נכתב בהשראת הרצאה של ד"ר רוחמה וויס
מוקדש באהבה לאנשים סביבי, שהם מלכים ומלכות ולא נותנים לרגעי משבר להיות גזירת גורל, אלא בוחרים ולוקחים אחריות.

פרשת משפטים. הנחת יסוד ולב העניין- אין עבדות. אז מה לא הבנו?!

פרשת משפטים
חברה שלי סיפרה לי לפני כמה ימים על מפגש שהיה לה עם המשטרה. מתברר שלבחורה שעובדת אצלה, שחיה כאן כבר 20 שנה, שילדה כאן את בתה בת ה-10, אין אשרת שהיה. בזכות העובדה שבתה נולדה כאן- היא יכולה להגיש בקשה להיות תושבת. הבקשה תקועה כבר חודשים במשרד הפנים. כלומר- מותר לה להגיש בקשה, אבל אף אחד לא הבטיח לטפל בבקשה. בינתיים- מותר לה לעבוד, כך הסביר השוטר- אבל לאף אחד אסור להעסיק אותה. אז היא כאן כבר 20 שנה, הבת שלה לומדת בבית הספר, היא בטח תתגייס ואז נשאל שאלות בדבר גיור צבאי, אנחנו לא מטפלים בבקשה שלה להיות תושבת, מצד שני אסור להעסיק אותה.... אולי אלוהים יודע מאיפה יהיה לה כסף לאוכל.... ונדמה לי- שלא לכך אלוהים התכוון בפרשת משפטים, או בכלל. נפתח בשיר "כתנת פסים" למילים של מאיר אריאל. משם נמשיך לפרשה....בסוף יש עוד שיר, לא לדאוג


פרשת משפטים היא רצף של חוקים, בתחום של מה שאנחנו מכנים "בין אדם לחברו"- חוקים שמפרטים את אורחות החיים בין אדם לאדם- אם אדם מכה אדם אחר, ואיך להתנהג לאבא ואמא, ומתי שנת שמיטה, וחוקי עבד, ורצח וחגים.... למי בדיוק מיועדים החוקים?

אפשר היה לחשוב שאנחנו נמצאים במעמד ממלכתי, רשמי, של עם בתוך ארצו, המכריז על ריבונותו ועל אורחות חייו במושב הקבע שלו. חיים שיש בהם אדמות, רכוש, מעמדות, שגרה כלכלית וכדומה...
אבל אנחנו במדבר.... כל החוקים נאמרים לקבוצת עבדים שברחו ממצרים בלילה מהיר, שהולכים במדבר כבר 3 חודשים, מפוחדים, מתלוננים. משה מנסה להפוך אותם לעם, אבל כנראה שייקח קצת יותר ממעמד הר סיני ומארבעים שנה במדבר כדי להפוך את קבוצת העבדים, הפליטים, לעם.

אם נודה על האמת, קבלת התורה- לא הייתה בדיוק אקט הדדי. בני ישראל לא ביקשו או רצו לקבל את התורה. חז"ל מתארים את מעמד הר סיני- שה' כאילו כפה על עם ישראל לקבל את התורה- כפה הר כגיגית.
אז מה?האם בני ישראל עברו מעבדות אחת לעבדות אחרת? הם פשוט עברו משעבוד לפרעה לשעבוד למערכת החוקים של אלוהים? אז למה המאמץ?

אני חושבת שבתחילת פרשת משפטים- טמון הסוד. החוק הראשון, מתוך רצף ארוך מאוד של חוקים, הוא חוק המתייחס לנושא העבדות. מה החוק אומר?
במקרה שאדם נקנה להיות עבד- בשנה השביעית לעבדותו- הוא יוצא לחופשי חינם – כלומר- מצד אחד לא מקבל פיצויים, אבל מצד שני, גם לא נדרש לשלם בעבור החופש. ואם העבד בוחר, מרצונו, שלא לצאת לחופשי- כי הוא אהב את אדונו, ואת אשתו ואת ילדיו ששייכים לאדון- העבד חייב להצהיר הצהרה פומבית שהוא עבד עולם- ולרצוע את אוזנו.

אז יש עבדות...?! אז מה הקטע? החוק לא ביטל את העבדות!

נקשיב היטב לחוק. מתוך ההן – נלמד על הלאו. יש עבדות אבל היא זמנית. רק בסיטואציה שאדם נקנה כעבד- כי נקלע לחובות והוא משלם את חובו בכדרך של עבודה. העבדות אינה אינה מהותית לאדם, אינה אינהרנטית לאדם. האדם אינו עבד באופיו, בזהותו, והעבדות לא עוברת ב"גזע" או בדם או בעם. זה מצב זמני. ולא רק זאת- אלא שרק העבד יכול להכריז אל עצמו כעבד עולם- במקרה שאוהב הוא את האדון שלו. האדון שלו לא יכול להחליט על העבד שהוא עבד עולם.
הדבר המרכזי שכרוך בכניסה למערכת החוקים שמכתיב ה'- הוא החירות. השוויון בין אדם לאדם, באשר הוא אדם. אין אדם שהוא עבד במהותו, ואין אדם שהוא אדון לאדם אחר. הרעיון הזה מופיע גם באופן מובלע בעשרת הדברות בתיאור השבת- השבת היא לכולם- לאדון ולעבד. זמן החירות וזמן המנוחה- מגיעים לכל אחד. האדון אינו ריבון של העובד. הוא מעסיק- אבל לא מעבר. בשבת כולם אדונים לזמן של עצמם.

יום אחד אמרתי לאחי, שהוא אדם דתי- איזה כיף לך שאתה לא עובד בשבת! את מוזמנת, הוא ענה לי. לא לחזור בתשובה, לא להאמין באלוהים- פשוט להניף את דגל חירותי בשבת. זה הזמן שלי. לעצמי. ואין לשום בוס כניסה לזמן הזה שהוא שלי. ונמשיך מכאן לימות החול- גם כשאדם עובד – הוא אינו עבד. הוא רשאי ויכול וחייב- להיות אדון לעצמו. במסגרת העבודה, גם כשכיר – לעמוד על זכויות העובד שלו, וגם על זכותו לשיר, או לדמיין, או לשאוף. גם כעצמאי- ולפעמים זה הרבה יותר קשה. וגם לא רק במסגרת העבודה- בזמן הזה שהוא שלנו- לשמור על החירות שלנו, לא להיות משועבדים לשום אדון- לא לבוס, לא לאופנה, לא לרצונות של אחרים. החירות המחשבתית הנהדרת. חירות נפש האדם. ששום פרעה לא יכול לגזול.
על החירות הזאת....

מתוך שירי סוף הדרך של לאה גולדברג-
למדני אלהי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,
על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום,
לדעת, ליחל, להכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש יומך עם בוקר ועם ליל,
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
לבל יהיה יומי עלי הרגל.

ומתוך המסקנות על החירות האישית, על חופש המחשבה- נדמה שיש כמה עניינים מהותיים שאנחנו צריכים להבין כאן ועכשיו. המסר לבני ישראל היוצאים ממצרים הוא מסר מהותי והוא החידוש החשוב ביותר- אתם לא עבדים! המסר לבני ישראל היושבים בציון- דמוקרטיה אינה פלג פוליטי. זכויות אדם הן לא "צד"- זהו מסד בסיסי, עקרוני, מהותי לחיים שלנו כאן. ורק מתוך ההבנה הזאת, כמו בפרשת משפטים- אפשר לחוקק חוקים ודינים על החיים שלנו ביחד כחברה, חופשית, שוויונית, מאפשרת ומכבדת כל אדם, באשר הוא אדם. אלה דברים שצריך לזכור בימים האלה. לפעול למענם. כל אדם, באשר הוא אדם.

שבת שלום!
מוזמנים לקרוא, להגיב, להפנים, לפעול למען, להיות מודעים, להיות ערים, לתרום, להירתם.

האגודה לזכויות האזרח

מוקד סיוע לעובדים זרים

אתר חוגל- לכל הדברים שהם לנפש ולגוף שלנו. לחירות הנשמה.

נויה שגיב

פרשת ויגש. נפש קשורה בנפש בקשרים שאי אפשר להתיר.

פרשת וייגש
אני רוצה לכתוב היום על נימי הנפש הדקים. על תהליכי שינוי של אנשים.
התבגרות? יכולת לסלוח? לראות את האחר? להשלים עם עצמך? אולי. נקרא.

בתמונה- "יוסף" צילום של עדי נס, מסדרת צילומים בעקבות דמויות וסצינות מהמקרא. התמונות מדברות בעד עצמן.


אנחנו ברצף סיפורי יוסף- בעלילות יוסף ואחיו. ואבא יעקב גם. כולם עשו מעשים שאין עליהם מחילה. כך נדמה.

יעקב, האבא- אהב באופן מיוחד את יוסף, הלביש לו כתנת פסים, גרם לאפליה בין האחים ועוד שלח את יוסף אל אחיו, לראות מה שלומם- לבדו, נער קטן, לשיניהם הטורפות של אחיו.

יוסף, כתנת שכולה פסים, חולם חלומות מרגיזים, מתגרה באחיו, מנפנף באהבת אביו- ונזרק על ידי אחיו לבור, ומשם מתגלגל לבית השר המצרי, חשד לאונס, לכלא, ושוב למעלה- הפעם כמשנה למלך- בזכות יכולתו לפתור חלומות ולתכנן תכניות עסקיות להבראת מצרים.

האחים- כמה שאבא אוהב את יוסף- הם שונאים. הם מחליטים להרוג אותו. ראובן, רחום וחנון ואדיוט- מציע לזרוק אותו לבור, כדי שהם עצמם לא יהרגו אותו. יהודה- מציע לא להרוג אלא למכור. לפני שהם מספיקים להגיד יעקב אבינו- חבורת מדיינים לוקחת את יוסף. מה אומרים לאבא? אין גבול לשקר, לרוע, לאכזריות- מציגים בפניו את הכתנת טבולה בדם עזים- ושואלים בתמימות: הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם-לֹא.

ואבא יעקב- חי שנים בידיעה שטרוף טורף יוסף. אבל ומסרב להתנחם. האחים- חיים שנים עם הסוד הנורא שהם גרמו להעלמות של יוסף ולצער של אבא, ועם סימן השאלה הגדול- מה עלה בגורלו של יוסף. ויוסף- עלה לגדולה במצרים. מצא בית חדש, כתנת פסים חדשה- הפעם של מלכים, דמות אב חדש. האם די בכך כדי לנחם, כדי לפצות?

נדמה לי שכולם טעו בצעירותם. אבא יעקב- אמנם גדל בבית שבו אמא אוהבת ילד אחד ואבא אוהב את השני, גדל בבית שזה מותר לרמות את אבא, אבל זה לא תירוץ. הוא טעה כשאהב יותר את יוסף והפגין את האהבה- גם אם הוא בנה של רחל האהובה. ויוסף- כמה אתה מדבר? גם אם חלמת.... תחלום שאתה שותק. .. והאחים? כמה שנאה.... כמה כעס... כמה אלימות.... כמה קיצוניות....האם יש פרופורציה בין השנאה ליוסף לבין המעשים?

עברו שנים. רעב בארץ. ובניו של יעקב הולכים לחפש אוכל במצרים. שם הם נפגשים במשנה למלך. צפנת פענח, או בשמו עברי המוסתר- יוסף.יוסף כמובן זיהה את אחיו. יש רגע אחד שבו הולך רגע הצידה, בוכה ונשבר. אבל- הקו הכללי הוא שהוא משתעשע איתם במשחק "ערבונות אחים". יוסף שותל בכבודה של האחים את הכסף שהם עצמם נתנו לו- הם נחרדים למחשבה שיחשבו שהם גנבו- ויוסף גם מטמין באופן מיוחד אצל בנימין- כדי לקרב אותו.

וכאן מתחילה הפרשה שלנו. מדוע יוסף מבקש את בנימין?
אולי – מגעגועים. קשים וכואבים כל כך. בנימין הוא האח שלו, אמיתי, מאמא רחל.
אולי- תחושת בית ובטחון. בנימין הוא הקטן- אני משערת שהוא לא היה בחבורת האחים שהרעו ליוסף, בנימין לא פגע בו ולא יפגע בו לעולם.
אולי (וזה רעיון ששמעתי מאבא שלי)- יוסף בודק אם יש כאן איזה קונספירציה של האבא עם האחים נגדו. הרי הפעם האחרונה שהוא ראה את אבא- הייתה כשאבא שלח אותו לראות מה שלום האחים והם הרגו אותו. אולי מבחינת יוסף גם אבא שותף במלכודת? אולי רוצים לחסל בני רחל ולהעלות את בני לאה? החשדנות של יוסף מובנת, ודאי....
אולי- בחינה לאחים. אותי, את יוסף, מכרתם, דפקתם, הרסתם. האם גם את בנימין תמכרו? בואו נראה אם השתניתם בשנים האלה.
והנה יהודה עומד מולו ועונה:
וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ.

דבריו של יהודה מעלים בי דמעות.
יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן- ורק אלוהים יודע כמה צער אנחנו גרמנו לו. לא נעשה זאת שוב.
וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן. הילד הוא של כולנו. כולנו אחראים עליו. ונשמור עליו. הפעם.
וְאָחִיו מֵת – אם נקשיב בזכוכית מגדלת, נשמע שיהודה מפריד ומדייק ומשייך את "אחיו" של בנימין אל יוסף. הרי כולם אחים. אבל שם יש קשר מיוחד. אבל מדוע יהודה אומר שאחיו מת?הרי אחיו עומד כאן לפניך! יוסף! רש"י מפרש פירוש אסטרטגי: "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו אמר אם אומר לו שהוא קיים יאמר הביאוהו אצלי". ואולי- יהודה חושב שיוסף באמת מת. הוא הרי לא יודע מה עלה בגורלו. ואולי, אחרי כל השנים, לא רק שהוא התחיל להאמין בסיפור שהם סיפרו לאבא- אולי הוא משער שיוסף מת. וחי עם עצמו בידיעה הנוראה- שהוא הביא למות אחיו.
וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ- הרי רחל מתה בלידה? רש"י מפרש- שנותר לאביו, בין יחיד מאמו.
והמפתיע מכל, המשך הפסוק:
וְאָבִיו אֲהֵבוֹ- לפני שנים זו הייתה עילה לרצח, זה שאבא אוהב מישהו באופן מיוחד. והיום- זאת סיבה לשמירה מוקפדת, בצמר גפן, בחירוף נפש על האח הקטן, שאבא אוהב. ואני מוכן לעמוד מול המשנה למלך מצרים ולהגן על אחי הקטן. מה קרה ליהודה? קראנו בשבוע שעבר את פרק לח. אולי האבהות, אולי האלמנות, אולי העובדה ששכל שני בנים. התפתחו בו מגוון של רגשות שלא היו קיימים בו בצעירותו. אולי ה"הכר נא" שתמר דפקה לו על הראש ועל הלב.


ויהודה עומד מול ומסביר לו למה הוא לא יכול להשאיר אצלו את בנימין ועד כמה אבא יעקב דואג.... ומה אבא אומר...., כי כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי. כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד-הֵנָּה.... וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. ... כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי.

ויוסף שומע את הדברים שהוא מספר על אבא- וקורע לב לשמוע איך אבא נשמע אבל וכל השנים האלה לא יודע שיוסף חי. וכמה סבל. גם אם הוא טעה כאבא צעיר.

אבל זה לא רק הדברים שיוסף שומע על אבא. אלא הסצינה שמתרחשת מול עיניו. יהודה, עומד ומגן על האח האהוב. זאת סצינת תיקון לסצינה הכואבת, הדורסנית, האלימה מלפני שנים, שזרקו את יוסף לבור בתקווה שימות כבר.

ויוסף לא עומד במה שאזניו שומעות ובמה שעיניו רואות.

בראשית מה : א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

את ההמשך כדאי לקרוא ברצף בתנ"ך עצמו. מרגש ומפתיע.

אני רוצה רק להאיר על שתי נקודות מההמשך.

יכולנו לחשוב שזאת חכמה קטנה שיוסף מצליח לסלוח אחרי כל השנים- הוא משנה למלך מצרים, עמדה נוחה לסליחה. אבל הנימוק של יוסף הוא אחר. גם הוא השתנה. פסוק 5:

ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם

ובפסוק 24 הוא אומר, רגע לפני שהוא משלח אותם לארץ, להביא את אבא:

כד וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ.

מה פירוש אל תרגזו?
רש"י מפרש-
אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך

הרמב"ן מפרש- שאמר להם יוסף אל תפחדו בדרך (שלא יפחדו משודדים, כיוון שהיו עמוסי כל טוב וכל הארץ רעב)

אבל בעיני הפירוש הרבה יותר פשוט. אל תתרגזו אחד על השני על מה שהיה פעם, בבור. על תעירו את המתים, כי הרי המתים חיים, כפי שמתברר. על תריבו על מי היה אחראי ושל מי היה הרעיון, ומי אמר כך ומי הציע אחרת. די. מה שהיה היה. כולנו השתנינו. בזמן שעוד נותר לנו על פני האדמה- בואו נמשיך הלאה.

מילות השיר הזה, לילה כיום יאיר של אביתר בנאי.... נדמה לי תמיד שהוא קצת כותב אותם מפיו של יוסף בבור. לילה כיום יאיר. דרישת שלום מן העתיד- מילות עידוד ונחמה. יהיה בסדר, אומר אדם לעצמו. יהיה בסדר.




שבת שלום.
מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.

פרשת מקץ- הערכות לקראת אסון. טיפ מהעבר.

טיפ מהעבר....

הימים הללו היום- הם ימים קשים. את חג החנוכה רבים מאתנו מבלים באבל, בדאגה ובבהלה- על יקיריהם, על בתיהם, על רכושם, על זכרונות. שבמחי אש נשרפים. וגם מי שלא גר בחיפה ובאזור הכרמל- כמובן דואג ודרוך- לגורל אחינו, עצינו, שמי ארצינו. ומרגש ומחמם את הלב לראות ולהרגיש את הדאגה ואת העזרה ההדדית של תושבי המדינה, ואת ההתגייסות חסרת התקדים של מדינות העולם ששולחות סיוע אווירי לטובת כיבוי השריפה. וכולנו- מחכים לנס. אחת הסיבות להתפשטות האש, כפי שמסבירים בכל גורמי התקשורת- היא היובש ביערות, ימי הבצורת הארוכה הפכו את העצים לחומר דליק ביותר.

לא ארחיב הפעם, כי באמת נדמה שהמילים קטנות. רק אספר שבפרשת השבוע שלנו, פרשת מקץ, יש רעב גדול במצרים. המלך פרעה חולם שני חלומות, ומבין בעצמו שהם אחד- שבע הפרות הרעות אוכלות את שבע הפרות הטובות, ולא נודע כי באו אל קרבן. ושבע השיבולים השדופות בולעות את שבע השיבולים הבריאות והטובות. יוסף, שנמצא בכלא המצרי, נשלף משם, כמי שזכור כפותר חלומות.

והוא פותר למלך פרעה את פשר החלום- עתידות להיות שבע שנות שפע, ואחריהן שבע שנות רעב.
ויוסף גם בונה למלך שלמה תכנית מנע, תכנית כלכלית שתהפוך את מצרים למי שתשרוד את הרעב הגדול, את שנות הקושי- לחסוך עכשיו ולאפסן מזון במחסני המדינה- כדי להיות מסוגלים בהמשך לנהל את התקציב ולשבור את הרעב.
אינני יודעת כיצד נערכים מנהיגי המדינה שלנו בזמן הבצורת. וכרגע, כל המאמצים מכוונים לעזרה, להירתמות. כיבוי שריפות. אני מקווה שיש למישהו תכנית. ואם לא- ואם כן- אולי פרשת השבוע יכולה להיות פעמון אזהרה מן העבר- גם למי שלא חולם חלומות. אולי כל אחד מאיתנו יכול רגע לתפוס את עצמו ולהערך. לא מתוך פרנויה או היסטריה. אלא מתוך אחריות והתבוננות במציאות. להערך לעת צרה. כי אין לדעת מה ילד יום ואי אפשר לבנות על נס או על חלום.
פעם חברה דתיה סיפרה לי שהיא הולכת להתפלל יחד עם חברים לרפואה של בת של אחד החברים. שאלתי אותה אם היא באמת מאמינה שאלוהים מקשיב לתפילות ושהתפילה המאורגנת תשנה משהו במבה הבריאותי של הילדה. היא אמרה בפקחון רב- שלא. אבל מצד שני, היא אמרה, לא יכול להיות שכל כך הרבה אנרגיה וכוונה חיובית תשלח לעולם, ולא תזיז משהו למישהו.
אז נישא תפילה לכיבוי השריפה ולשלום הפצועים. שתהיה שבת שלום לכל.

ובפרקטיקה: קישור למוקדי סיוע ועזרה בימים אלה.