פרשת ויגש. חברה במצוקת רעב.

כיצד מתנהגת חברה במצוקת רעב?

הנחת היסוד בחוקי המקרא, המתייחסים לחברה העברית, היא כי "כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ...". (דברים טו 11) עוד הנחת יסוד היא, כי היבול וההצלחה של "העשיר" הם שרירותיים. האדמה, הפריון, שייכים לאל, גם אם בחזקה הזמנית של האדם. לכן לא יכול אדם להגיד זה שלי, אני ואפסי עוד,  אלא חייב לא לתת. גם בדרך של תודה לאל (מנחה) וגם בדרך של נתינה לנזקקים בחברה. אלה שלא יכולים לפרנס את עצמם.  חוקי המקרא מגדירים בצורה ברורה את הזמנים ואת הכמות שעל העשיר לתת, ואת ההתנהלות המותרת לנזקק. מיהם הנזקקים? אלה שלא יכולים לפרנס את עצמם ואין להם אדמה מתוקף מעמדם- הגר, היתום, האלמנה, הלוי. כלורמ לא מדובר במי שעצלן, לא יוצלח, או פרזיט, אלא מי שמעמדו לא מאפשר לו להתפרנס. מעניין שבחוקי המקרא אין בית דין, מלך או שוטר שמפקח על ההתנהלות של הנתינה. זה פשוט כך. לא מודבר במדינת רווחה, אלא בחברת רווחה. חברה שיש בה ערבות הדדית ושותפות גורל. (אחר כך, כשהמצב ישתנה, יכניס הלל הזקן את מעורבות בית הדין כדי להסדיר ענייני הלוואות ונתינה). מצב זה, בו לעולם יהיו מעמדות ופערים כלכליים, מוגדר כמצב טבעי של החברה.

אבל מה עושים כשיש רעב בכל הארץ, וכולם רעבים? אין עשיר ואין עני, אין מי שיש לו ומי שאין לו. כולם סובלים ממכת טבע גדולה מאיתנו. מה אז? במגילת רות, המתארת אירועים מתקופת השופטים (כך לטענתה), מסופר על מצב דומה, של רעב בארץ, ממנו סבלו כולם. בתוך כך מסופר על התנהגות של משפחת אלימלך בזמן הרעב, משפחה שהתנהגה באופן שונה מיתר מהשפחות. " וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו." (רות א פס' 1)

לאחר כמה שנים, אלימלך ושני בניו ימותו במואב. מדוע? כעונש על שירדו מהארץ בזמן רעב? האם מותר לרדת מהארץ בזמן רעב? אם נקרא בסיפורי האבות, נגלה שאברהם ,יצחק, ועכשיו גם יעקב- יורדים מהארץ כשיש מצוקת רעב. לא זאת הבעיה. אז מה הבעיה? דורשים חז"ל : 

"אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי [עשירי] הדור היה וכיון שבאו שני [שנות] רעבון אמר [לעצמו, בלבו] עכשיו יהיו כל ישראל מסובין [באים] בקופתן על פתחי [אל ביתי] וזה בא בקופתו וזה בא בכפיפו [הסל שלו], מה עשה [?] עמד וברח פניהם. (ילקוט שמעוני רות)

לפי עמדת חז"ל, גם כאשר יש מכת רעב חברתית כוללת, הנורמה ההתנהגותית מחייבת את העשירים לסייע למי שאין לו. לא רק הגר היתום והאלמנה שאין להם נחלה ואין להם יכולת להתפרנס, אלא כל מי שאין לו, כל מי שרעב בגלל מכת הגורל. הביקורת כלפי אלימלך היא שהיה עשיר, חשש שיבואו לבקש ממנו- וברח. כלומר, גם כאשר יש מכת רעב כללית, על העשירים לסייע לרעבים.

הוגן? מצד אחד – ממש לא. אני עובדת, אלהים יודע כמה אני עובדת. אין סיבה שאתן אפילו שקל ממה שיש לי למישהו אחר, שלא עובד. נזקק? לא יכול לעבוד? גם לי קשה. מצד שני- הוגן, מוסרי, הכרחי. בין אם מהמקום הצנוע, שמבין שההצלחה יש לה גורמים רבים. או מהמקום המבוהל, שמבקש להתנהל במעין תעודת ביטח מול הגורל- אתן לנזקק ואז אני לא אהיה במקומו, ובין אם מהמקום המוסרי האנושי, שלא יכול להישאר אדיש למצוקה, ותמיד מרגיש שאפשר וראוי ונכון לתת. בדין של אדם מול עצמו, ומול החברה שבה הוא רוצה לחיות.

הסיפור בפרשת השבוע, פרשת ויגש, שונה. מדוע שונה? לא רק במימד המקום- מדובר בארץ מצרים. אלא גם במימד הזמן. יוסף, ששמע ופתר את חלום מלך מצרים, ועוד לפני המצוקה, יודע שתהיה מצוקה. יוסף מבין ויודע שלפני מצרים שתי תקופות. תקופה ראשונה של שבע שנות שפע, ולאחריה תקופה של שבע שנות רעב ומצוקה. לא רק לעניים, אלא לכולם. לא מדובר כאן ברעיון פילוסופי חברתי על כך שלעולם יהיו מעמדות, ומצד שני, לא מדובר באסון טבע בלתי צפוי. מדובר בעתיד ידוע שאפשר להתכונן ולהיערך אליו. אז מה יוסף, שקיבל מינוי מפרעה, עושה ? 

(בראשית מז) ראשית, קונה מהאנשים את המקנה ומשלם להם בלחם, אחר כך קונה את האדמות ומלאים אותן. במה באה לידי ביטוי ההלאמה? על האזרחים לעבד את השדות, ולהעביר חמישית (20%) מהיבול לאוצר המדינה. כל היתר- יכול להישאר למזון ברשות האזרחים. מה השיג יוסף בשיטה הזו? הוא מגדיל את אוצר המדינה, ומאפשר לאוצר המדינה להיות גב כלכלי לנזקקים, באופן כזה שהוא יכול לספר להם לחם בעת הצורך. המדינה אינה נושה אכזר, אלא  גב כלכלי, תומך. אולי המודל הראשון של מדינת רווחה. שנית, הוא מתייחס לכולם באופן שוויוני, ולא מתייחס באיפה ואיפה לעשיר ולעני. כולם משלמים 20%. אין משמעות לעושר ולעוני מול הטבע, מול דברים גדולים מאיתנו. שלישית, הנובע משני הראשונים, הוא שכולם, באופן שוויוני,  זכאים לקבל מהמדינה בשעת הצורך. כיוון שכולם שילמו מיסים, כולם זכאים לקבל מהמדינה, שלמעשה מהווה מעין קופת פקדונות משותפת לכולם. 

מה אפשר ללמוד מזה בשבוע של סיום שביתת האחיות  שיקבלו העלאה של 1,400 שקלים בחודש, והחלטה על העלאת שכרם של עובדי הנמלים ב 4,500 שקלים בחודש. , של עיכוב העברת תקציבים לניצולי שואה, של סיכומי שנה ודיווח עליה של כ 30% במחירי הדירות?  

משערת שכל אחד ילמד מזה מה שהוא רוצה. אחד יוציא שקל מהכיס ויתן לצדקה, אחר יוציא את הידיים מהכיסים ויתחיל לעבוד. אחר אולי יחשוב פעמיים למי הוא מצביע בבחירות, ואולי אפילו יהיה פעיל למען המפלגה שהוא מאמיןש תביא לשיפור ולצדק. אחר אולי יגחך ויהנה מעושרו. אחר אולי יבין שאין ברירה, והוא חייב לדאוג לעצמו, למשפחתו, כי אי אפשר לסמוך במדינה הזו על אף אחד, אולי אחר יבין שאנחנו חייבים לסמוך אחד על השני במדינה הזו. 

אינני יודעת מה יעשה ומה יבין כל אחד. אני רק סיפרתי סיפור. 

מחשבה לפני פרסום הפוסט. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בעולם. אבל הוא מאפשר לקנות אוכל. וחלק לא קטן מאיתנו מבלים חלק ניכר משעות היום כדי להשיג אותו- אז לפחות כדאי שנתנהל בחכמה. ובמקרה הזה הדיון הוא דיון ערכי ולא כלכלי. 

אם מחפשים מה לקנות בסוף השבוע, מוזמנים ומוזמנות ליריד "מתלבשות" שמארגן מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בסוף השבוע הזה 21-22/12. בהאענגר 11 בגני התערוכה. יריד מכירת בגדים של טובי המעצבים, כל ההכנסות לטובת מרכז הסיוע. לפרטים נוספים. 

שבת שלום, מלאה באמונה שיכול להיות יותר טוב, באחריות אישית וחברתית על העושר ועל האושר שלנו.  באושר ובועני. שי עמר. 

פרשת ויגש. נפש קשורה בנפש בקשרים שאי אפשר להתיר.

פרשת וייגש
אני רוצה לכתוב היום על נימי הנפש הדקים. על תהליכי שינוי של אנשים.
התבגרות? יכולת לסלוח? לראות את האחר? להשלים עם עצמך? אולי. נקרא.

בתמונה- "יוסף" צילום של עדי נס, מסדרת צילומים בעקבות דמויות וסצינות מהמקרא. התמונות מדברות בעד עצמן.


אנחנו ברצף סיפורי יוסף- בעלילות יוסף ואחיו. ואבא יעקב גם. כולם עשו מעשים שאין עליהם מחילה. כך נדמה.

יעקב, האבא- אהב באופן מיוחד את יוסף, הלביש לו כתנת פסים, גרם לאפליה בין האחים ועוד שלח את יוסף אל אחיו, לראות מה שלומם- לבדו, נער קטן, לשיניהם הטורפות של אחיו.

יוסף, כתנת שכולה פסים, חולם חלומות מרגיזים, מתגרה באחיו, מנפנף באהבת אביו- ונזרק על ידי אחיו לבור, ומשם מתגלגל לבית השר המצרי, חשד לאונס, לכלא, ושוב למעלה- הפעם כמשנה למלך- בזכות יכולתו לפתור חלומות ולתכנן תכניות עסקיות להבראת מצרים.

האחים- כמה שאבא אוהב את יוסף- הם שונאים. הם מחליטים להרוג אותו. ראובן, רחום וחנון ואדיוט- מציע לזרוק אותו לבור, כדי שהם עצמם לא יהרגו אותו. יהודה- מציע לא להרוג אלא למכור. לפני שהם מספיקים להגיד יעקב אבינו- חבורת מדיינים לוקחת את יוסף. מה אומרים לאבא? אין גבול לשקר, לרוע, לאכזריות- מציגים בפניו את הכתנת טבולה בדם עזים- ושואלים בתמימות: הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם-לֹא.

ואבא יעקב- חי שנים בידיעה שטרוף טורף יוסף. אבל ומסרב להתנחם. האחים- חיים שנים עם הסוד הנורא שהם גרמו להעלמות של יוסף ולצער של אבא, ועם סימן השאלה הגדול- מה עלה בגורלו של יוסף. ויוסף- עלה לגדולה במצרים. מצא בית חדש, כתנת פסים חדשה- הפעם של מלכים, דמות אב חדש. האם די בכך כדי לנחם, כדי לפצות?

נדמה לי שכולם טעו בצעירותם. אבא יעקב- אמנם גדל בבית שבו אמא אוהבת ילד אחד ואבא אוהב את השני, גדל בבית שזה מותר לרמות את אבא, אבל זה לא תירוץ. הוא טעה כשאהב יותר את יוסף והפגין את האהבה- גם אם הוא בנה של רחל האהובה. ויוסף- כמה אתה מדבר? גם אם חלמת.... תחלום שאתה שותק. .. והאחים? כמה שנאה.... כמה כעס... כמה אלימות.... כמה קיצוניות....האם יש פרופורציה בין השנאה ליוסף לבין המעשים?

עברו שנים. רעב בארץ. ובניו של יעקב הולכים לחפש אוכל במצרים. שם הם נפגשים במשנה למלך. צפנת פענח, או בשמו עברי המוסתר- יוסף.יוסף כמובן זיהה את אחיו. יש רגע אחד שבו הולך רגע הצידה, בוכה ונשבר. אבל- הקו הכללי הוא שהוא משתעשע איתם במשחק "ערבונות אחים". יוסף שותל בכבודה של האחים את הכסף שהם עצמם נתנו לו- הם נחרדים למחשבה שיחשבו שהם גנבו- ויוסף גם מטמין באופן מיוחד אצל בנימין- כדי לקרב אותו.

וכאן מתחילה הפרשה שלנו. מדוע יוסף מבקש את בנימין?
אולי – מגעגועים. קשים וכואבים כל כך. בנימין הוא האח שלו, אמיתי, מאמא רחל.
אולי- תחושת בית ובטחון. בנימין הוא הקטן- אני משערת שהוא לא היה בחבורת האחים שהרעו ליוסף, בנימין לא פגע בו ולא יפגע בו לעולם.
אולי (וזה רעיון ששמעתי מאבא שלי)- יוסף בודק אם יש כאן איזה קונספירציה של האבא עם האחים נגדו. הרי הפעם האחרונה שהוא ראה את אבא- הייתה כשאבא שלח אותו לראות מה שלום האחים והם הרגו אותו. אולי מבחינת יוסף גם אבא שותף במלכודת? אולי רוצים לחסל בני רחל ולהעלות את בני לאה? החשדנות של יוסף מובנת, ודאי....
אולי- בחינה לאחים. אותי, את יוסף, מכרתם, דפקתם, הרסתם. האם גם את בנימין תמכרו? בואו נראה אם השתניתם בשנים האלה.
והנה יהודה עומד מולו ועונה:
וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ.

דבריו של יהודה מעלים בי דמעות.
יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן- ורק אלוהים יודע כמה צער אנחנו גרמנו לו. לא נעשה זאת שוב.
וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן. הילד הוא של כולנו. כולנו אחראים עליו. ונשמור עליו. הפעם.
וְאָחִיו מֵת – אם נקשיב בזכוכית מגדלת, נשמע שיהודה מפריד ומדייק ומשייך את "אחיו" של בנימין אל יוסף. הרי כולם אחים. אבל שם יש קשר מיוחד. אבל מדוע יהודה אומר שאחיו מת?הרי אחיו עומד כאן לפניך! יוסף! רש"י מפרש פירוש אסטרטגי: "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו אמר אם אומר לו שהוא קיים יאמר הביאוהו אצלי". ואולי- יהודה חושב שיוסף באמת מת. הוא הרי לא יודע מה עלה בגורלו. ואולי, אחרי כל השנים, לא רק שהוא התחיל להאמין בסיפור שהם סיפרו לאבא- אולי הוא משער שיוסף מת. וחי עם עצמו בידיעה הנוראה- שהוא הביא למות אחיו.
וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ- הרי רחל מתה בלידה? רש"י מפרש- שנותר לאביו, בין יחיד מאמו.
והמפתיע מכל, המשך הפסוק:
וְאָבִיו אֲהֵבוֹ- לפני שנים זו הייתה עילה לרצח, זה שאבא אוהב מישהו באופן מיוחד. והיום- זאת סיבה לשמירה מוקפדת, בצמר גפן, בחירוף נפש על האח הקטן, שאבא אוהב. ואני מוכן לעמוד מול המשנה למלך מצרים ולהגן על אחי הקטן. מה קרה ליהודה? קראנו בשבוע שעבר את פרק לח. אולי האבהות, אולי האלמנות, אולי העובדה ששכל שני בנים. התפתחו בו מגוון של רגשות שלא היו קיימים בו בצעירותו. אולי ה"הכר נא" שתמר דפקה לו על הראש ועל הלב.


ויהודה עומד מול ומסביר לו למה הוא לא יכול להשאיר אצלו את בנימין ועד כמה אבא יעקב דואג.... ומה אבא אומר...., כי כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי. כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד-הֵנָּה.... וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. ... כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי.

ויוסף שומע את הדברים שהוא מספר על אבא- וקורע לב לשמוע איך אבא נשמע אבל וכל השנים האלה לא יודע שיוסף חי. וכמה סבל. גם אם הוא טעה כאבא צעיר.

אבל זה לא רק הדברים שיוסף שומע על אבא. אלא הסצינה שמתרחשת מול עיניו. יהודה, עומד ומגן על האח האהוב. זאת סצינת תיקון לסצינה הכואבת, הדורסנית, האלימה מלפני שנים, שזרקו את יוסף לבור בתקווה שימות כבר.

ויוסף לא עומד במה שאזניו שומעות ובמה שעיניו רואות.

בראשית מה : א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

את ההמשך כדאי לקרוא ברצף בתנ"ך עצמו. מרגש ומפתיע.

אני רוצה רק להאיר על שתי נקודות מההמשך.

יכולנו לחשוב שזאת חכמה קטנה שיוסף מצליח לסלוח אחרי כל השנים- הוא משנה למלך מצרים, עמדה נוחה לסליחה. אבל הנימוק של יוסף הוא אחר. גם הוא השתנה. פסוק 5:

ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם

ובפסוק 24 הוא אומר, רגע לפני שהוא משלח אותם לארץ, להביא את אבא:

כד וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ.

מה פירוש אל תרגזו?
רש"י מפרש-
אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך

הרמב"ן מפרש- שאמר להם יוסף אל תפחדו בדרך (שלא יפחדו משודדים, כיוון שהיו עמוסי כל טוב וכל הארץ רעב)

אבל בעיני הפירוש הרבה יותר פשוט. אל תתרגזו אחד על השני על מה שהיה פעם, בבור. על תעירו את המתים, כי הרי המתים חיים, כפי שמתברר. על תריבו על מי היה אחראי ושל מי היה הרעיון, ומי אמר כך ומי הציע אחרת. די. מה שהיה היה. כולנו השתנינו. בזמן שעוד נותר לנו על פני האדמה- בואו נמשיך הלאה.

מילות השיר הזה, לילה כיום יאיר של אביתר בנאי.... נדמה לי תמיד שהוא קצת כותב אותם מפיו של יוסף בבור. לילה כיום יאיר. דרישת שלום מן העתיד- מילות עידוד ונחמה. יהיה בסדר, אומר אדם לעצמו. יהיה בסדר.




שבת שלום.
מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.