פרשת ויגש. נפש קשורה בנפש בקשרים שאי אפשר להתיר.

פרשת וייגש
אני רוצה לכתוב היום על נימי הנפש הדקים. על תהליכי שינוי של אנשים.
התבגרות? יכולת לסלוח? לראות את האחר? להשלים עם עצמך? אולי. נקרא.

בתמונה- "יוסף" צילום של עדי נס, מסדרת צילומים בעקבות דמויות וסצינות מהמקרא. התמונות מדברות בעד עצמן.


אנחנו ברצף סיפורי יוסף- בעלילות יוסף ואחיו. ואבא יעקב גם. כולם עשו מעשים שאין עליהם מחילה. כך נדמה.

יעקב, האבא- אהב באופן מיוחד את יוסף, הלביש לו כתנת פסים, גרם לאפליה בין האחים ועוד שלח את יוסף אל אחיו, לראות מה שלומם- לבדו, נער קטן, לשיניהם הטורפות של אחיו.

יוסף, כתנת שכולה פסים, חולם חלומות מרגיזים, מתגרה באחיו, מנפנף באהבת אביו- ונזרק על ידי אחיו לבור, ומשם מתגלגל לבית השר המצרי, חשד לאונס, לכלא, ושוב למעלה- הפעם כמשנה למלך- בזכות יכולתו לפתור חלומות ולתכנן תכניות עסקיות להבראת מצרים.

האחים- כמה שאבא אוהב את יוסף- הם שונאים. הם מחליטים להרוג אותו. ראובן, רחום וחנון ואדיוט- מציע לזרוק אותו לבור, כדי שהם עצמם לא יהרגו אותו. יהודה- מציע לא להרוג אלא למכור. לפני שהם מספיקים להגיד יעקב אבינו- חבורת מדיינים לוקחת את יוסף. מה אומרים לאבא? אין גבול לשקר, לרוע, לאכזריות- מציגים בפניו את הכתנת טבולה בדם עזים- ושואלים בתמימות: הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם-לֹא.

ואבא יעקב- חי שנים בידיעה שטרוף טורף יוסף. אבל ומסרב להתנחם. האחים- חיים שנים עם הסוד הנורא שהם גרמו להעלמות של יוסף ולצער של אבא, ועם סימן השאלה הגדול- מה עלה בגורלו של יוסף. ויוסף- עלה לגדולה במצרים. מצא בית חדש, כתנת פסים חדשה- הפעם של מלכים, דמות אב חדש. האם די בכך כדי לנחם, כדי לפצות?

נדמה לי שכולם טעו בצעירותם. אבא יעקב- אמנם גדל בבית שבו אמא אוהבת ילד אחד ואבא אוהב את השני, גדל בבית שזה מותר לרמות את אבא, אבל זה לא תירוץ. הוא טעה כשאהב יותר את יוסף והפגין את האהבה- גם אם הוא בנה של רחל האהובה. ויוסף- כמה אתה מדבר? גם אם חלמת.... תחלום שאתה שותק. .. והאחים? כמה שנאה.... כמה כעס... כמה אלימות.... כמה קיצוניות....האם יש פרופורציה בין השנאה ליוסף לבין המעשים?

עברו שנים. רעב בארץ. ובניו של יעקב הולכים לחפש אוכל במצרים. שם הם נפגשים במשנה למלך. צפנת פענח, או בשמו עברי המוסתר- יוסף.יוסף כמובן זיהה את אחיו. יש רגע אחד שבו הולך רגע הצידה, בוכה ונשבר. אבל- הקו הכללי הוא שהוא משתעשע איתם במשחק "ערבונות אחים". יוסף שותל בכבודה של האחים את הכסף שהם עצמם נתנו לו- הם נחרדים למחשבה שיחשבו שהם גנבו- ויוסף גם מטמין באופן מיוחד אצל בנימין- כדי לקרב אותו.

וכאן מתחילה הפרשה שלנו. מדוע יוסף מבקש את בנימין?
אולי – מגעגועים. קשים וכואבים כל כך. בנימין הוא האח שלו, אמיתי, מאמא רחל.
אולי- תחושת בית ובטחון. בנימין הוא הקטן- אני משערת שהוא לא היה בחבורת האחים שהרעו ליוסף, בנימין לא פגע בו ולא יפגע בו לעולם.
אולי (וזה רעיון ששמעתי מאבא שלי)- יוסף בודק אם יש כאן איזה קונספירציה של האבא עם האחים נגדו. הרי הפעם האחרונה שהוא ראה את אבא- הייתה כשאבא שלח אותו לראות מה שלום האחים והם הרגו אותו. אולי מבחינת יוסף גם אבא שותף במלכודת? אולי רוצים לחסל בני רחל ולהעלות את בני לאה? החשדנות של יוסף מובנת, ודאי....
אולי- בחינה לאחים. אותי, את יוסף, מכרתם, דפקתם, הרסתם. האם גם את בנימין תמכרו? בואו נראה אם השתניתם בשנים האלה.
והנה יהודה עומד מולו ועונה:
וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ.

דבריו של יהודה מעלים בי דמעות.
יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן- ורק אלוהים יודע כמה צער אנחנו גרמנו לו. לא נעשה זאת שוב.
וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן. הילד הוא של כולנו. כולנו אחראים עליו. ונשמור עליו. הפעם.
וְאָחִיו מֵת – אם נקשיב בזכוכית מגדלת, נשמע שיהודה מפריד ומדייק ומשייך את "אחיו" של בנימין אל יוסף. הרי כולם אחים. אבל שם יש קשר מיוחד. אבל מדוע יהודה אומר שאחיו מת?הרי אחיו עומד כאן לפניך! יוסף! רש"י מפרש פירוש אסטרטגי: "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו אמר אם אומר לו שהוא קיים יאמר הביאוהו אצלי". ואולי- יהודה חושב שיוסף באמת מת. הוא הרי לא יודע מה עלה בגורלו. ואולי, אחרי כל השנים, לא רק שהוא התחיל להאמין בסיפור שהם סיפרו לאבא- אולי הוא משער שיוסף מת. וחי עם עצמו בידיעה הנוראה- שהוא הביא למות אחיו.
וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ- הרי רחל מתה בלידה? רש"י מפרש- שנותר לאביו, בין יחיד מאמו.
והמפתיע מכל, המשך הפסוק:
וְאָבִיו אֲהֵבוֹ- לפני שנים זו הייתה עילה לרצח, זה שאבא אוהב מישהו באופן מיוחד. והיום- זאת סיבה לשמירה מוקפדת, בצמר גפן, בחירוף נפש על האח הקטן, שאבא אוהב. ואני מוכן לעמוד מול המשנה למלך מצרים ולהגן על אחי הקטן. מה קרה ליהודה? קראנו בשבוע שעבר את פרק לח. אולי האבהות, אולי האלמנות, אולי העובדה ששכל שני בנים. התפתחו בו מגוון של רגשות שלא היו קיימים בו בצעירותו. אולי ה"הכר נא" שתמר דפקה לו על הראש ועל הלב.


ויהודה עומד מול ומסביר לו למה הוא לא יכול להשאיר אצלו את בנימין ועד כמה אבא יעקב דואג.... ומה אבא אומר...., כי כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי. כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד-הֵנָּה.... וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. ... כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי.

ויוסף שומע את הדברים שהוא מספר על אבא- וקורע לב לשמוע איך אבא נשמע אבל וכל השנים האלה לא יודע שיוסף חי. וכמה סבל. גם אם הוא טעה כאבא צעיר.

אבל זה לא רק הדברים שיוסף שומע על אבא. אלא הסצינה שמתרחשת מול עיניו. יהודה, עומד ומגן על האח האהוב. זאת סצינת תיקון לסצינה הכואבת, הדורסנית, האלימה מלפני שנים, שזרקו את יוסף לבור בתקווה שימות כבר.

ויוסף לא עומד במה שאזניו שומעות ובמה שעיניו רואות.

בראשית מה : א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

את ההמשך כדאי לקרוא ברצף בתנ"ך עצמו. מרגש ומפתיע.

אני רוצה רק להאיר על שתי נקודות מההמשך.

יכולנו לחשוב שזאת חכמה קטנה שיוסף מצליח לסלוח אחרי כל השנים- הוא משנה למלך מצרים, עמדה נוחה לסליחה. אבל הנימוק של יוסף הוא אחר. גם הוא השתנה. פסוק 5:

ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם

ובפסוק 24 הוא אומר, רגע לפני שהוא משלח אותם לארץ, להביא את אבא:

כד וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ.

מה פירוש אל תרגזו?
רש"י מפרש-
אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך

הרמב"ן מפרש- שאמר להם יוסף אל תפחדו בדרך (שלא יפחדו משודדים, כיוון שהיו עמוסי כל טוב וכל הארץ רעב)

אבל בעיני הפירוש הרבה יותר פשוט. אל תתרגזו אחד על השני על מה שהיה פעם, בבור. על תעירו את המתים, כי הרי המתים חיים, כפי שמתברר. על תריבו על מי היה אחראי ושל מי היה הרעיון, ומי אמר כך ומי הציע אחרת. די. מה שהיה היה. כולנו השתנינו. בזמן שעוד נותר לנו על פני האדמה- בואו נמשיך הלאה.

מילות השיר הזה, לילה כיום יאיר של אביתר בנאי.... נדמה לי תמיד שהוא קצת כותב אותם מפיו של יוסף בבור. לילה כיום יאיר. דרישת שלום מן העתיד- מילות עידוד ונחמה. יהיה בסדר, אומר אדם לעצמו. יהיה בסדר.




שבת שלום.
מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.