פרשת ויחי. יעקב... עכשיו נזכרים לחנך?!

יחסי הורים וילדים- על ההבדל שבין חינוך, הוראות לביצוע, תקוות כמוסות, ברכות, איחולים, נבואות והכתבת העתיד.
גם הפרשה וגם וגם ההפטרה עוסקות בצוואות אבות לבנים. הפרשה- צוות יעקב. ההפטרה- צוואת דוד.

נתחיל בקטע קומי. ההפטרה של הפרשה- מלכים א פרק ב. דוד תופס את הבן שלו, שלמה, ונותן לו הנחיות אחרונות לחיסול חשבונות. נגיד, על יואב בן צרויה, רומז דוד לשלמה, אל תורד שיבתו בשלום שאול. יעני- בן, אני סומך עליך שיואב לא ימות בשיבה טובה. מכאן תסתדר כבר.... פשוט תנסו לקרוא את 12 הפסוקים הראשונים, שבראש שלכם התמונה הבאה:

ועכשיו לפרשה:

אתם מכירים את זה שהורים, או מורים משקיעים יותר בילד שנראה להם שיצא ממנו משהו? נשקיע בזה בכדורסל, בטח יצא ממנו משהו. בשני אין טעם להשקיע, לא יצא ממנו כלום. ברור שלא יצא מהשני כלום, הרי לא השקעתם, לא השקתם, לא הענקתם לו ברכה. אפקט פיגמליון קלאסי.

בפרשה שלנו פרשת "ויחי"- יש לנו שני מקרי מוות, של יעקב ויוסף. שניהם, כל אחד בתורו, מגיעים לשיבה (טובה? נדמה שעל שניהם עברו חיים לא קלים, כפי שיעקב עצמו מעיד). נתמקד בתהליכי הפרידה של יעקב.

יעקב אבינו, לפני מותו, סוגר כמה קצוות, כמה מעגלים. אולי כמה סוגר כמה חשבונות. את סצינות הסגירה אפשר לחלק לכמה "תחנות" בכמה פורומים של נוכחים. אני מנסה לטעון, כי ככל שיעקב מתקרב אל מותו, ההתתערבות שלו בעתיד, הולכת ומחריפה, הולכת ומעמיקה. כאילו לא מרפה.
השאלה מה יכולת ההשפעה שלו על העתיד, ומהי מידת ההשפעה שלו.

הסצינה הראשונה, יעקב נותן לבנו האהוב, יוסף, הוראות לגבי הקבורה שלו. יעקב מבקש שלא להיקבר במצרים, אלא להיקבר עם אבותיו, במערת המכפלה. את הבקשה "מעגן" יעקב בשבועה שהוא דורש מבנו יוסף להישבע לו: "...אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. ל וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. לא וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ..." (פרק מז).

בסצינה השניה, בראשית מח, יעקב מרחיב את המעגל ומוסיף לשיחה שלו עם יוסף את שני בניו של יוסף- את אפרים ואת מנשה. כאן, ברגע זה, עתידים הנכדים של יעקב לקבל "עליה בדרגה" ולהפוך להיות כל אחד מהם שבט מבין שבטי ישראל (הרי כידוע אין שבט "יוסף". השבטים אפרים ומנשה נקראים "בית יוסף"). איך סבא יעקב עורך את טקס העליה בדרגה?

שלב א- יעקב מספר ליוסף על הברכה שה' ברך אותו אי אז (כשיעקב קל הרגליים ברח מאחיו). אלוהים נראה אלי, ברך אותי, והבטיח לי שאפרה וארבה וגם את הארץ.
ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם.
במתטיקה או בגיאומרטיה יש מושג "מזה נובע" . תמיד בתיכון זה הצחיק אותי. ראיתי מעיינות נשפכים, נובעים, מפכים, מתוך הנוסחא. הכל היה כל כך סתום בעיני, שהאמנתי למורה שאכן מזה נובע, האמנתי לה שזה אכן רצף לוגי של התרחשויות. אז עכשיו , מיד בפסוק הבא, יעקב הולך לעשות איזה "מזה נובע":
ה וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי.

כלומר- כיוון שאני קיבלתי את הברכה- הבנים שלך- לי הם. יהיו לי- כמו יתר הבנים. זאת הנחיה? זאת ברכה? יעקב מפקיע מיוסף את אבהותו על בניו. מתוקף מה? מתוקף זה שיעקב קיבל ברכה מה' לפני שנים. אברהם לא עשה קיצורי דרך. הוא הלך עד הר המוריה וכמעט שחט את הבן שלו, כדי להגיד זה בני- ומכאן והלאה הוא ממשיך. יצחק? ברך את בניו .רבקה ויעקב עבדו עליו ועל עשיו, גנבו, שיקרו רימו- אבל יצחק לא מתערב. הוא מבין שהמקסימום שהוא יכול לעשות זה לברך. את הנעשה אין להשיב. יותר מכך, ברקע של ההחלפה בין הבנים לטובת הברכה, עומדת הנבואה שרבקה קיבלה מה'- ש"רב יעבוד צעיר". רבקה קיבלה את הנבואה והיא פועלת למימושה, ויש דברם שהאבא מבין שהוא לא יכול להתערב בהם. למה? אולי כיוון שהם נבואה- והוא מבין שזה גדול ממנו. אולי כיוון שהוא רואה (עד כמה שיצחק יכול לראות) שהמציאות חזקה, ואולי כי הוא עצמו חלש מכדי לקבוע עובדות חדשות, חלש מכדי להתנגד למהלך.

נחזור ליעקב. הוא לא גידל את הנכדים, הוא לא ליווה את יוסף. אבל יש לו ברכה מהימים שהיה צעיר ויפה. אז עכשיו, בשם אותה ברכה, הוא "מלאים" את הבנים של יוסף. יש פשוט ברכה שצריכה להתממש, אז קדימה, מהר, לפני שאני מת.
ואז, עוד פסוק מוזר:
. ח וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה. ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם.
מה זאת אומרת מי אלה? הרגע העלת אותם לדרגת בנים?! האינטמיות הגדולה ביותר, וגסות הרוח בכניסה לטרירטוריה של יוסף- עבור בנים שאתה אפילו לא יודע מי הם?!

אז אפשר- במציאות של הסיפור, יעקב באמת מעולם לא ראה אותם- שני נכדים שגדלו במצרים. הוא מעלה אותם לדרגת שבטים לא בזכות מעשיהם, אלא בקונספט. מעצם היותם בני יוסף. את הכיוון הריאלי הזה, מחזק המשך הטקסט: יא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת-זַרְעֶךָ. כלומר, זאת אכן הפעם הראשונה שיעקב רואה את הנכדים.

אפשרות נוספת- גם המקרא נע בחוסר נוחות. המקרא מיד מסביר, בנימה אפולוגטית משהו: י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם.
שוב, בריאליה של הסיפור- סבא לא רואה טוב. לכן הוא שואל מי אתם.

ההסבר של רש"י, מחזיר אותנו לציר המרכזי- של סוגיות ההתערבות של יעקב במהלכים. בהבדל שבין ברכה לנבואה. רש"י מסביר: מי אלה? שאינם ראויים לברכה. מדוע? בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה. (ירבעם ויהוא היו חוטאים גדולים)
זה מהלך לא הוגן, שקצת מזכיר לי את הסרט בחזרה לעתיד. אלה אינם ראויים לברכה. למה? כי בעתיד יצא מהם רוע. נו, ברור שבעתיד יצא מהם רוע- כיוון שלא קיבלו ברכה בהווה!

יוצא מכאן, (שלא לומר "מזה נובע") שהברכה מנהלת דיאלוג עם העתיד של האדם. זה לא רק איחול, ברכה לבבית, או אפילו ניסוח התקוות של אב ומבניו- אלא כמעט בגדר נבואה, כמעט בדרך של הכתבת המציאות. זה פנס הקסם של חייך.

הסצינה השלישית, אחת לפני אחרונה שנציג היום, היא סצינה שעדיין נוכחים בה יוסף, אפרים ומנשה. הפעם יעקב הולך עוד צעד בהתערבות בגורל נכדיו. הוא מחליף ביניהם. בין ימין לשמאל, בין בכור לצעיר:
יג וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר
נשמע לכם מוכר? בהחלט, גם יעקב עצמו גדל בבית שכזה. יעקב, שהיה הבן הצעיר, קנה מאחיו עשיו את הבכורה בעבור נזיד עדשים, וגזל ממנו את הברכה במרמה (הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו- זה משם). מדוע? באיזה רשות? רשות של אמא רבקה, בעידודה בעזרתה. ואיך אמא מרשה לעצמה? היא קיבלה נבואה מה', שרב יעבוד צעיר. שהבכור יהיה כפוף לקטן. ובשם הנבואה הזאת היא פועלת. נשאלת כמובן, האם נבואה צריכה עזרה להתגשם? אבל רבקה נותנת כתף ומוודאה שהכל יסתדר כמתוכנן.
אבא יוסף שם לב, כמובן, ואומר לסבא יעקב שהוא טועה:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ.
אבל יעקב יודע בדיוק מה הוא עושה:
יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם
יעקב, על דעת עצמו- בשונה מאמא רבקה שקבלה נבואה, רואה עתיד ורואה שהקטן, אפרים, יגדל ממנשה הבכור. ולכן הוא מברך את הצעיר בברכת הבכור. האם ברגע זה יעקב מכתיב את העתיד? או רואה עתיד ופועל היום בהתאם לנבואה? מרגע זה הרי ברור שאפרים יהיה גדול ממנשה. מעצם הברכה של הסבא.
נדמה שעל ערש דווי, יעקב הולך ומעמיק את מידת ההתערבות שלו בעתיד, בעולם שהוא כבר לא יהיה בו. הוא שולח זרועות קדימה ודואג לכך שהכל יתנהל כרצונו, גם לאחר מותו. פתחנו בהנחיות לקבורה- לגיטימי, המשכנו בניכוס בני יוסף- פריבילגיות של יעקב אבינו להחליט מי יהיו השבטים. אבל זה הולך ומחמיר. הסצינה האחרונה- כמעט בלתי נתפסת, שלא לומר בלתי נסבלת.

הסצינה הרביעית בפרשה, היא החלק של הדברים שיעקב אומר לכל אחד מהבנים. אני בכוונה לא משתמשת במילה "ברכה" או "נבואה"- כי אינני יודעת איך לקטלג את הדברים.
אבל זה הפסוק שפותח את היחידה הזו (פרק מט):
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

סליחה?! יעקב קורא לבניו כדי שיגיד להם מה יהיה העתיד שלהם?! ולא, זה אל אחרית הימים של יום הדין. זה אתם, אשר יקרה אתכם, החיים שלכם. הצורך של יעקב להתערב בחיים של הילדים שלו הופך להיות אובססיבי ובלתי נסבל. גם אלוהים, ברגעים הקריטיים ביותר, נותן לאדם להחליט. לדגומא- בבראשית ד', בסיפור קין והבל. ה' פונה אל קין, מזהיר אותו: הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ
רק פעמיים בכל התנ"ך כתוב שה' מתערב בלבו של אדם, במחשבתו, בהחלטותיו. בסיפור יציאת מצרים כאשר ה' מקשיח את לב פרעה ובספר מלכים א פרק יב, כאשר צריך לוודא שהבן של שלמה ירגיז את העם כדי שהם ימרדו בו והממלכה תתפלג.
הכל צפוי והרשות נתונה, כתבו חז"ל, פרקי אבות ג ט"ו. גם אם אלוהים צופה- הרשות נתונה לאדם לבחור.

אז בא יעקב, וקורא לבנים שלו, כדי לספר להם, להכתיב להם את עתידם. האם יש בזה אקט של נבואה? כלומר- העתיד כבר נקבע ויעקב רק חושף אותו, או שהעתיד טרם נקבע, והנה אקט הדיבור אינו אקט של גילוי, אלא אקט של הכתבה, של קביעה?

גם חז"ל לא ממש מרוצים, לא מהרעיון ולא מיעקב שחרג לחלוטין מגבולות הדברים שמותר לאדם למלמל על ערש דווי.
ברכה- מילא. אבל אל תגיד לי מה יהיה איתי.
וחז"ל מפרשים: בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים.
חז"ל ממש עוקרים מיעקב את השכינה, את הגילוי האלוהי, כדי שיפסיק כבר. כדי שיגיד דברים אחרים. ואז יעקב פונה לכל אחד מהבנים, ועושה מן משמש של הכל- של סגירת חשבונות על העבר, עונשים, ברכות, איחולים, נבואות.
ואז, סוף סוף, אם יורשה לי, יעקב מפסיק לצוות על בניו :
לג וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו.

נראה שיעקב לא מוכן להרפות, לא מוכן לתת לעתיד הזה להתרחש בלעדיו. והוא חורג מדברים שהם בגדר ברכה- לדברים שהם הכתבה של מציאות, של עתיד. בהתערבות בלתי נסבלת, שגם חז"ל מרגישים שהיא מוגזמת ושצריך לעצור אותו. אם הוא טועה ובטח ובטח אם הוא צודק.

הערה לסיום.
זה יעקב הזקן, על ערש דווי. שלא ראה את יוסף במשך שנים, ששנים סירב להתנחם. אולי במשך כל השנים האלה, שיעקב עצמו תיאר כ:" מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי", שנות האבל על יוסף ושנות האבל על רחל, היה לו זמן לחשוב על איזה מן אבא הוא היה, בראשית הדרך. אבא שצועק על אשתו רחל כשהיא מתחננת לילד. אבא שמעדיף ילד אחד על פני האחרים. אבא שחושב שזה רעיון ממש חכם לשלוח את הבן האהוב לבדו אל השדה, לראות מה שלום אחיו. זה אבא שחושק שיניים כשאונסים את בתו. יותר כלכלי ויותר נכון, גם עבור דינה, להינשא לאנס. אבל אלוהים אדירים, תגיד משהו. אז מה אתה נזכר עכשיו להתערב? מהר מהר? אגרסיבי? מכתיב בכוח מה יהיה פה בהיעדרך?

כתוב במשלי כב: "חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ-- גַּם כִּי-יַזְקִין, לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה." כלומר, יש לחנך את הילדים על פי דרכם, בתחילת דרכם- כשי שלא יסורו מהדרך כשיזקינו. או במילים אחרות, יעקב- היית צריך לחנך מהיום ראשון, לא להיזכר ביום האחרון שלך.

וזה מכעיס וזה חשוב כי למבוגרים יש כוח להשפיע עלהעתיד של הילדים. אמנם, לא צריך לחכות עד ערש דווי, ולא צריך להכתיב את העתיד בכוח, לא צריך לנבא או להחליט. אבל אפשר לברך, אפשר לאחל, אפשר לקוות, אפשר ללטף, להשקיע, לחנך, לאהוב ולתת.

שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, או לעשות כל שימוש מעשי בדברים.

נויה שגיב