טיפ מהעבר....
הימים הללו היום- הם ימים קשים. את חג החנוכה רבים מאתנו מבלים באבל, בדאגה ובבהלה- על יקיריהם, על בתיהם, על רכושם, על זכרונות. שבמחי אש נשרפים. וגם מי שלא גר בחיפה ובאזור הכרמל- כמובן דואג ודרוך- לגורל אחינו, עצינו, שמי ארצינו. ומרגש ומחמם את הלב לראות ולהרגיש את הדאגה ואת העזרה ההדדית של תושבי המדינה, ואת ההתגייסות חסרת התקדים של מדינות העולם ששולחות סיוע אווירי לטובת כיבוי השריפה. וכולנו- מחכים לנס. אחת הסיבות להתפשטות האש, כפי שמסבירים בכל גורמי התקשורת- היא היובש ביערות, ימי הבצורת הארוכה הפכו את העצים לחומר דליק ביותר.
לא ארחיב הפעם, כי באמת נדמה שהמילים קטנות. רק אספר שבפרשת השבוע שלנו, פרשת מקץ, יש רעב גדול במצרים. המלך פרעה חולם שני חלומות, ומבין בעצמו שהם אחד- שבע הפרות הרעות אוכלות את שבע הפרות הטובות, ולא נודע כי באו אל קרבן. ושבע השיבולים השדופות בולעות את שבע השיבולים הבריאות והטובות. יוסף, שנמצא בכלא המצרי, נשלף משם, כמי שזכור כפותר חלומות.
והוא פותר למלך פרעה את פשר החלום- עתידות להיות שבע שנות שפע, ואחריהן שבע שנות רעב.
ויוסף גם בונה למלך שלמה תכנית מנע, תכנית כלכלית שתהפוך את מצרים למי שתשרוד את הרעב הגדול, את שנות הקושי- לחסוך עכשיו ולאפסן מזון במחסני המדינה- כדי להיות מסוגלים בהמשך לנהל את התקציב ולשבור את הרעב.
אינני יודעת כיצד נערכים מנהיגי המדינה שלנו בזמן הבצורת. וכרגע, כל המאמצים מכוונים לעזרה, להירתמות. כיבוי שריפות. אני מקווה שיש למישהו תכנית. ואם לא- ואם כן- אולי פרשת השבוע יכולה להיות פעמון אזהרה מן העבר- גם למי שלא חולם חלומות. אולי כל אחד מאיתנו יכול רגע לתפוס את עצמו ולהערך. לא מתוך פרנויה או היסטריה. אלא מתוך אחריות והתבוננות במציאות. להערך לעת צרה. כי אין לדעת מה ילד יום ואי אפשר לבנות על נס או על חלום.
פעם חברה דתיה סיפרה לי שהיא הולכת להתפלל יחד עם חברים לרפואה של בת של אחד החברים. שאלתי אותה אם היא באמת מאמינה שאלוהים מקשיב לתפילות ושהתפילה המאורגנת תשנה משהו במבה הבריאותי של הילדה. היא אמרה בפקחון רב- שלא. אבל מצד שני, היא אמרה, לא יכול להיות שכל כך הרבה אנרגיה וכוונה חיובית תשלח לעולם, ולא תזיז משהו למישהו.
אז נישא תפילה לכיבוי השריפה ולשלום הפצועים. שתהיה שבת שלום לכל.
ובפרקטיקה: קישור למוקדי סיוע ועזרה בימים אלה.
נורא איך שהכל מתקשר. החג וסממניו, ומסתבר שגם פרשת השבוע. נוראה גם ההכרה שאין לנו יכולותיו של יוסף כקורא החלומות, שתמיד אנחנו נזכרים מאוחר מידי, אחרי שכבר נכוונו פעם אחת.
השבמחקאולי אנחנו לא מסוגלים אחרת, זה חלק מהאופי הישראלי; משיכה לצרות, צורך תמידי באקשן... אף פעם לא משעמם כאן. אולי "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" לא נשמע לנו כמו תיאור אוטופי, אלא סיוט נורא. אולי אנחנו לא רוצים אחרת.
שבת שלום ורק חדשות טובות.