פרשת שלח. בעזרת השם, ברור שכולם לוחמים. לא ככה?
זכרונות מהצבא
מלחמת העצמאות – תש"ח, 1948. בצפת 1500 יהודים, מוקפים בכלמעלה מ
10,000 ערבים אויבים. באופן ניסי, פלאי, הצליח הפלמ"ח, בפיקודו של יגאל אלון,
לשחרר את העיר. האגדה מספרת שרב העיר צפת אמר ליגאל אלון כך: " צפת נושעה
בגלל מעשה ובגלל נס: המעשה היה שקהילת צפת קיימה תפילת מניין מתמדת מאז יציאת
הבריטים… והנס היה שהגיע הפלמ"ח."
זיכרונות קטנים שלי... אני
זוכרת שכשהייתי בצבא, פיקדתי על חיילים עולים חדשים במסגרת חיל חינוך. עבדתי עם
קבוצה של חיילים עולים מאתיופיה. היינו לקראת נסיעה לירושלים. עבורי- חלק מהנופים
הרגילים בהם גדלתי כילידת הארץ. עבורם- התגשמות חלום של אלפי שנים. ובבסיס בכרמיאל
התכוננו לנסיעה: במידע, בשירים, בתמונות, בקטעי וידאו (בכל זאת, לפני עוד מעט 20
שנה...), בסיפורים שלהם על הכמיהה לארץ, על המסע לארץ ישראל דרך המדבר וסודאן, בתפילות
שעברו בין הדורות. והכל סביב ההתרגשות לראות בעיניים, אחרי שנים שהם ואבותיהם
ואבות אבותיהם נשאו את הזיכרון, את "ירושלים של זהב".
והנה היום הגדול הגיע. נסענו לירושלים. והנה לפנינו במלוא הדרה: ירושלים.
ירושלים של רמזורים, ופקקים, ואנשים שיש להם מה להגיד על קבוצת חיילים אתיופים
ומפקדות נשים, ונחילי האנשים, והרחובות הלא כל כך נקיים... וביקור קצר בבית המשפט,
ואחרות צהריים צה"לית באיזה דשא, ומצד ימין הכנסת, וזמן חופשי בכותל, ולספור
שכולם חזרו, ואוטובוס שחם בו נורא, ופקקים בדרך חזרה לבסיס בכרמיאל.
איך היה שאלתי כשחזרנו לבסיס. "ירושלים של זהב" הם ענו לי
בעיניים נוצצות. ירושלים של זהב. שום מציאות לא תהרוס את החלום, אז הבנתי.
ולפרשה....
בפרשת "שלח" משה שולח מרגלים לבדוק את הארץ. ארץ כנען. הארץ
המובטחת. הארץ אשר אראך, כמו שאמר ה' לאברהם. הנה זה קורה, עוד רגע אנחנו שם. ארץ
זבת חלב ודבש.
לאחר 40 יום המרגלים חוזרים... מדווחים: המצב על הפנים. מלאי תלונות
על הארץ. עשרה מתוך המרגלים מספרים שאמנם הארץ גדושת פרי ואכן זבת חלב ודבש ואף מביאים את אשכול הענבים
המפורסם כהוכחה, אבל... מבחינה צבאית אין לנו סיכוי מול תושבי המקום. אין מצב.
אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת
מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. כט עֲמָלֵק יוֹשֵׁב
בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר
וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.
ואז, מול עשרת המרגלים הפסימיים, קמים שני מרגלים אופטימיים- יהושע בן
נון וכלב בן יפונה, שמנתחים אחרת את המצב ואומרים שכן אפשר לכבוש את הארץ. חדורי
אמונה בתמיכה של ה' בעם, וביכולת של העם לנצח. מחזיקים בחלום ובאמונה מצד אחד,
ונערכים לפרקטיות של המלחמה מצד שני.
ומשם ממשיך הויכוח- האם זו "ארץ אוכלת יושביה" או ש"נכול
נוכל". אלה מושכים לכאן ואלה מושכים לכאן. ובאמצע- העם- שהתנפץ לו החלום.
"ירושלים של זהב"? "זבת חלב ודבש"? כל זה התנפץ ברגע. העם שומע
את דברי עשרת המרגלים ושני מהרגלים, וקצת מבולבל ובעיקר מפחד. ובשעת הבלבול והפחד-
העם מתקפל ונסוג ומצטמקת אמונתו, ומצטמקת יכולתו להילחם, ומבקש לחזור למצרים כי מה
היה לנו רע.
(בהמשך ה' מתעצבן רוצה להשמיד אותם, משה משכנע אותו שיירגע וה' נרגע
ורק גוזר 40 שנות נדודים- שנה על כל יום המרגלים היו בארץ, כדי שכל מי שפקפק בו
וביכולת של העם להיכנס לארץ המובטחת- ימות ויפסיק להוריד את המורל. אני זוכרת
שבקורס קצינות, כשלמדנו על שיפוט צבאי היה סעיף האוסר על "זריעת בהלה וייאוש
בקרב חיילים...").
מדוע משה שולח את המרגלים? קטן אמונה?
כל הסיפור הזה הוא סיפור מאוד מוזר. למה מלכתחילה משה שולח את המרגלים?
ואם הם יגידו שהארץ לא משהו משהו- הוא יגיד טוב אז לא משנה ויחזור למצרים? לא משנה
קבלת התורה, לא משנה ים סוף, לא משנה, יציאת
מצרים, לא משנה 400 שנות עבדות, לא משנה ההבטחות
שנתן ה' לאברהם יצחק ויעקב ?
נתחיל בזה, שזה בכלל לא היה רעיון של משה. אלא של ה'. פרק יג' פסוק 2:
"שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים
וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל..."
שימו לב- ה' נותן את הארץ לבני ישראל. זו הנחת היסוד. עכשיו תשלח
אנשים. למה בדיוק?
עכשיו תורו של משה, ומשה מתרגם את ההנחיה של ה' לסדרת שאלות הכוונה
למרגלים:
יז וַיִּשְׁלַח אֹתָם
מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב
וַעֲלִיתֶם אֶת-הָהָר. יח וּרְאִיתֶם
אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט
הוּא אִם-רָב. יט וּמָה הָאָרֶץ
אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא
יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. כ וּמָה הָאָרֶץ
הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם
וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים
אם נקרא היטב את שאלות ההכוונה של משה- אין מדובר בשאלות כלכליות,
בשאלות כדאיות, בשאלות בתחום החקלאות. אלא שאלות צבאיות- הערכת גודל הצבא של המקומיים,
הערכת המבצרים והמחנות. ואפילו על שאלת החקלאות, מפרש רש"י :"אם יש בהם
אדם כשר שיגין עליהם בזכותו"- כלומר- עד כמה יילחמו המקומיים על האדמות שלהם.
לא "האם" אלא "איך"
במילים פשוטות- משה שאל שאלות מודיעיניות של הערכה צבאית כדי לקבוע את
ה"איך", וקיבל תשובות לשאלת "האם". שאלה שהמרגלים בכלל לא
נשאלו. אין שאלה לגבי הכניסה לארץ. התבקשתם להביא מידע שיעזור לנו לתכנן את אופן הכיבוש.
הנחת היסוד של ה' ושל משה שה' נותן את הארץ לישראל. והתפקיד של ישראל
הוא לכבוש אותה. לשם מכוון משה בשאלות שלו, לשם יכוון יהושע, אחד משני המרגלים
שהיה אופטימיים, בפעולות הכיבוש בעוד 40
שנה. (היה או לא היה זו שאלה אחרת). לא סתם יהושע הוא זה שהוביל את העם לכיבוש
הארץ. יש בו את השילוב של האמונה, של הנחת היסוד בניצחון ובתמיכה האלוהית, יחד עם
הפרקטיות והמעשיות של הובלת המלחמה.
אני לא בעד כיבוש, ולא בעד מלחמה. אבל משתמע מתוך הפסוקים דבר מאוד
מעניין, שנדמה שהיטשטש כאן לאחרונה. ה' לא פועל לבדו למען עם ישראל. אנשים צריכים
לפעול, להיות חלק. בפרשות הקודמות- באמצעות תרומת חצי שקל, או התפקדות לצבא. וגם
כאן – הארץ המובטחת? מובטחת. עכשיו תתחילו לעבוד. ולתכנן, ולהתארגן מבחינה צבאית.
ולא רק זאת- אלא שהמאמין= הלוחם. הביטוי של האמונה בה' ובתמיכה של ה' בישראל הוא
בהתגייסות של האדם למען היישום הפרקטי של הבטחת האל.
לדברי הרמב"ן בפירוש לפרשה (שמשתמש ממש בז'רגון של שר בטחון: "כי
הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב,... ונתן
לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם
תתיעצו בענין הכבוש: והנה משה אמר להם (פסוק יז) עלו זה בנגב, וטעמו עלו זה הדרך
בנגב, שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם החזק הוא ויצטרכו
בענינם להשתמר מאד ולהחלץ, וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק
וסוללות או שיבואו מצד אחר. ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה, כי אם היא
רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים...
מה אני רוצה לומר?
מה אני רוצה לומר? כאמור, אני לא בעד כיבוש ולא בעד מלחמה. אבל אני
נגד שימוש בדת כתירוץ להתחמקות משירות צבאי, מערבות הדדית, מחוק מדינה, מתשלום
מיסים. סיפורי התורה וחוקי התורה מדברים על חובת השוויון בנטל, ועל חובת השירות
הצבאי. אין שום הפרדה בין אמונה בה' לבין מעשיות. כך גם בימי הביניים (כל הגדולים
עבדו והיו חלק מהחברה- הרמב"ם היה רופא, רש"י היה יינן, שמואל הנגיד היה
וזיר נסיכות גרנדה בספרד) היה ואף בעת החדשה- בתקופת הציונות הדתית.
ההיבדלות, הפרזיטיות, האמונה בהשגחה אלוהית ללא מעשיות וללא תרומה
לכלל החברה, הניצול של כספי המיסים, ההתחבאות בצל אוהלה של תורה, בזמן שאחרים
עובדים, מסכנים את חייהם- אינם עולים בקנה אחד עם רוחה של התורה. מדובר בהנאה ובניצול ציני של ההקרבה והעשייה האנושית (החילונית והדתית) למען קיומה של המדינה והחברה הישראלית. הניצול הזה, הוא המצאה פוליטית
של השנים האחרונות. המצאה פוליטית וצינית.
ואני לא אומרת דבר גורף לגבי כל הדתיים. חלילה. כראיה- הדתיים, חובשי הכיפה (מהזרמים
השונים ביהדות), שמאמינים בה' באמונה שלמה, ועובדים ומשלמים מיסים ומשרתים בצבא,
מבלי להרגיש שאמונתם נפגעת, אלא להפך. כראיה דברי רב העיר צפת, 1948. אני אומרת דבר גורף כלפי כל מי שאינו משרת בצבא, לא עובד ולא משלם מיסים.
וזה לא שאלה של פסימיות או אופטימיות. גם לא שאלה של אומץ ושל פחד. וגם
לא שאלה של אמונה- כי הנה בדוגמאות השונות שהבאתי (מהתורה, מימי הביניים, ממלחמת
העצמאות ויש אין ספור נוספות)- האמונה מעולם לא הייתה הקצה השני של שותפות, עשיה
ולחימה. וגם לא שאלה של ציונות או אנטי ציונות. מי שלא רוצה שלא יגור פה. בעיני זו שאלה של מוסר.
אל מי אני כותבת ולמה?
אני לא יודעת איך אמורים לצאת מהברוך הזה, ונדמה לי שיאיר לפיד לא ממש
מבין איך לדבר עם החרדים. "אחי" ו"אשר" ו"חיים"
ואיומים על גבול הצפון- נדמה לי שפחות מדברים אל חלק מהחרדים, אלא בעיקר מעלים
גיחוך. אל תשים את עצמך במקומו של הרב שמבטיח גאולה והצלה מאת ה'. וזה גם לא מרשים
את הנושאים בנטל. הם אלה שמרגישים עכשיו מרומים, יחד עם ריקי כהן.
ואני לא שונאת חרדים, אני רק מסרבת לעבוד ולממן את חייו ואת משפחתו
ואת מזונו של אדם כשיר ובריא לעבודה. מוכנה לתת ברוחב לב לנזקקים, למוגבלים,
לניצולי שואה. ומסרבת לראות את משפחתי, חבריי, מתגייסים לצבא, וממשיכים לסכן
חייהם, נפשם, פועלים על פי חוק גם אם הם לא מסכימים איתו תמיד ומתנגדים לכיבוש-
אבל מתנהגים בצורה שמכבדת את המסגרת החברתית בה כולנו חיים, ולא רק שותים ואוכלים ונהנים ממנה במסווה של
תלמידי חכמים, ומוכנים גם למרבה הצער והכאב להקריב את החיים.
ואני גם לא מתיימרת לשכנע את אלה שאינם נושאים בנטל להבין שהם בעצם
ממש מתנהגים בצורה לא רק שאינה הוגנת, אלא שאינה עולה בקנה אחד עם רוחה תורה.
אני כותבת כי אני דואגת נורא, וכל המצב פה עצוב וקשה. ומכעיס נורא.
אבל ברוח שני המרגלים האופטימיים, אני חושבת שאפשר וחשוב להאמין ולעשות מעשים.
ובתור התחלה להבין ולדעת.
ואני כותבת אל אנשים שחושבים כמוני, אבל לא תמיד יודעים או בטוחים שהם
צודקים- כי הכובעים השחורים והזקנים והגיחוך נראים לפעמים נורא מאיימים וצודקים.
הם לא. פרשת השבוע שימנה לנו במקרה טקסט שמדבר על חובת המעשיות ועל השוויון בנטל.
אבל יש אין סוף מתוך טקסטים נוספים במקרא ובהמשך ארון הספרים היהודי.
שבת שלום לכולם.
שומר החומות. מילם דן אלמגור, לחן בני נגרי. מילות הפזמון לקוחות מספר ישעיהו (מהתנ"ך, הספר הזה של כולם): "עַל-חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם, הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים--כָּל-הַיּוֹם
וְכָל-הַלַּיְלָה תָּמִיד..." (ישעיהו סב)
