פרשת בשלח. יהיה בסדר, באחריות.

פרשת בשלח

אני מבקשת לדבר היום על זה שיהיה בסדר. למילים "יהיה בסדר" ו"סמוך" כבר יצא שם רע בתרבות שלנו. מילים נרדפות לחפיפניקיות, לחוסר רצינות וחוסר אחריות.  אבל היום אני מבקשת להחזיר עטרה ליושנה. להחזיר אמונה ותקווה לזה "שיהיה בסדר".

תגידו- הרי אי אפשר לקבל החלטות על בסיס התקווה שיהיה בסדר. זה לא רציני, זה לא אחראי, זה מועד לכישלון. על בסיס מה מקווים שיהיה בסדר? על בסיס מה פועלים? על בסיס זה ש"יהיה בסדר"? סתם מילים, לא? לא. נחליף את "יהיה בסדר" בתקווה או אמונה, או חזון, או אפילו תכנית פעולה. ואפשר לקפוץ למים.

אבל... למה בכלל לדבר על אנשים אמיצים בפרשת בשלח? שאלה טובה. כל מה שקורה בפרשה הזאת, הוא מעשה האלהים. הרי בכלל אין פה אשים בפרשה.  גם ההובלה של משה ואהרון את בני ישראל, גם ההתנהלות של המצרים, גם של בני ישראל. ובעיקר- יש בפרשה הזאת המון ניסים פלאיים, ממש לא מעשי ידי אדם, אלא ידי האלהים.

למי שרוצה, בכמה מילים על מה שקורה בפרשה:

ישראל בורחים ממצרים לאחר ליל שימורים של מכת בכורות למצרים... פני ישראל למדבר... ומשם, מי יודע לאן? בהולים הולכים אחרי משה ואהרון.  לפניהם עמוד ענן ובלילה- עמוד של אש מאיר את דרכם. הולכים אל ארץ מובטחת שמעולם לא ראו ולא חלמו עליה. לפניהם ים סוף, מאחוריהם המצרים... קצת מדאיג... אבל! לא לדאוג! הפרשה שלנו מלאה בניסים שאלהים עושה להם!! הראשון והמפורסם  מכולם- חציית ים סוף! מצרים מאחורה, ים מקדימה, בהלה גדולה, ואלהים אדירים פתוח בפני ישראל את ים סוף, "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (יד 22) וכשהמצרים מגיעים ורודפים אחרי ישראל- אלהים מגן על ישראל, וסוגר על המצרים את הים! איזה נס בלתי נשכח!! בני ישראל שרים את שירת הים  מלאי תודה, אבל בשניה שכמה ימים אחרי כן חסרים להם מים, והמים שברשותם מרים, בשניה הם שוכחים את חציית יום סוף ומתלוננים תלונות קשות למשה. אין שום בעיה- שוב נס, אלהים מנחה את משה לזרוק עץ לתוך המים והמים נהיים מתוקים. נפלא. ממשיכים. עכשיו אנחנו רעבים. משה! למה הוצאת אותנו מסיר הבשר.. אתה רוצה להרוג אותנו... שוב טענות ותלונות. אין שום בעיה, אומר אלהים, ומוריד מהשמיים את המן. כולל הוראות והנחיות ברורות- שכל אחד ייקח כמה שצריך, ושלא ישמרו עד הבוקר. מחר יהיה עוד. אבל אי אפשר לבקש ממי שהיו עד אתמול עבדים שבאמת יאמינו שמחר יהיה עוד אוכל. אז הם שומרים. והכל נהיה תולעים. לא לשמור, אמרתי, כועס אלהים, אבל ממשיך ומספק אוכל, גם כשהם מפשלים ולוקחים בשבת. נס! ואחר כך, שוב אין מים, והעם מתלונן, ואלהים מנחה את משה להכות בסלע כדי שיצאו ממנו מים. נס! ואז... אבוי! עמלק באים להילחם נגדינו...! אבל, אל דאגה! גם הפעם אלהים מחולל נס, וכאשר משה מרים את ידיו- ישראל גוברים ומנצחים.

אין מה לדבר. פרשה גדושה וממלאה בניסים למען ישראל מצד אלהים. ומצד בני ישראל... לא משהו... בעיקר טענות, חוסר שביעות רצון, חוסר אמונה, תלונות. מצד אחד אי אפשר לטעון כנגד ישראל, אחרי 400 שנים של עבדות במצרים. מצד שני- זה באמת לא נעים, כל הזמן אלהים עושה להם ניסים ושום דבר לא מחלחל שם, תמיד קטני אמונה, מפקפקים, רוטנים.

אינני יודעת אם גם חז"ל חשו בחוסר האיזון בפרשה בין הניסים שאלהים עושה לישראל לבין כפיות הטובה וקטנות האמונה של ישראל, אבל אולי משום כך הוסיפו במדרש האגדה סיפור על דמות בשם נחשון בן עמינדב. נחשון מופיע בתורה בתחילת ספר שמות, ומוזכר כגיס של אהרון (אזכור מוזר בפני עצמו), אבל הסיפור שלפנינו לא מופיע בתורה אלא במדרשי חז"ל. סיפור שמתרחש רגע לפני שים סוף נפתח בפני ישראל:

אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה.... אֶלָּא זֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְנוֹטְלִין עֵצָה אֵלּוּ וָאֵלּוּ, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה. (– מסכת סוטה לו, ל"ז, מכילתא בשלח - ויהי ה(

לפני שאלהים אפילו הספיק לפתוח את ים סוף, הייתה התרחשות אנושית, לפי האגדה. של לחץ וריבים. לא מאוד זר לנו. המצרים מאחורינו, לפנינו הים. מה עושים? לחץ גדול ותחושה שצריך לקבל החלטה במהירות. או לעשות מעשה או להתפלל לנס. ובני ישראל- עומדים ומתווכחים. הם לא מתפללים לפי האגדה, כי איזה אלהים יש בכלל. אלא מחליטים לעשות מעשה. איזה מעשה? לחזור אחורה? לקפוץ למים? נדמה, מתוך האגדה התלמודית, שברור לכולם שקפיצה למים עדיפה על פני המתנה למצרים (אולי מתוך מחשבה שאפשר לשחות בים סוף, ואולי מתוך מחשבה שהכניסה למים תהיה על תקן התאבדות, אבל אולי זה עדיף על פני מוות בידי המצרים. אין לדעת). אבל, ההתלבטות והקושי עוד לא נגמרו- מי יקפוץ ראשון? מי יהיה האחד שיבדוק בשביל כולם אם זה אפשרי בכלל? כולם זורקים על כולם את המשימה, את האחריות. מי יקפוץ ראשון למים? והנה, רק נחשון קופץ למים. ירד לים תחילה. אולי מתוך שנמאס לו מהוויכוחים, אולי משום שהיה בו את רגש האחריות, אולי את האומץ לעשות מעשה חלוצי, ראשון, אולי הייתה בו האמונה שיהיה בסדר. כן, לקפוץ למים ולקוות, לדעת שיהיה בסדר.

יש המפרשים שבזכות הקפיצה של נחשון למים פתח ה' את ים סוף. כלומר נחשון לא ניבא את זה שאלהים יפתח את ים סוף, אלא גרם לכך שאלהים יפתח את הים. באמצעות הצעד הראשון, האמיץ, של "יהיה בסדר" אנחנו יכולים לקבוע מציאות. הכל  בסדר. ואולי זה כלל לא נס. מי שבא בביטחון,  מצליח לחולל מציאות.

ואני לא מדברת על שחצנות, על שאננות, על יהירות, על חוסר צניעות, על דריכה על אחרים, על אלימות, על בריונות. מדברת על החלק הטוב- של האומץ לעשות מעשה, על לקיחת אחריות, על היכולת לתרגם את המילים "יהיה בסדר" לשני כיוונים- האחד, כיוון של חזון, של אמונה, של חלום ותקווה. והשני- לכיוון המעשי של בניית תכנית, של הגדרת יעדים, של עשיה, שהיא היא עצמה מהווה את רשת הביטחון. בעצם הפעולה של עצמי, אני בונה עוגן, בשר ובסיס למילים שיכולות "יהיה בסדר". מילים שיכולות להתפרש כשרלטניות, כתמימות, אבל גם כהבטחה לעשייה.

אני לא יודעת למה חז"ל בחרו להוסיף את האגדה הזאת, אבל נפלא בעיני שהיה חסר להם בפרשה מעשה אנושי, אחראי ואמיץ, על רקע אינסוף הקיטורים וכפיות טובה של בני ישראל בפרשה.

בנימה פוליטית, אחרי שבוע סוער, אביא את המשך המדרש המספר על נחשון, שהיה בן לשבט יהודה: "... לְפִיכָךְ זָכָה יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו". 

אז אולי, אפשר לקוות, שמי שיזכה לעשות ממשלה בישראל, יהיה איש אמיץ ושנוכל לסמוך עליו שכשהוא אומר "יהיה בסדר", יש בכך גם חזון וגם עשייה.

בנימה אישית- האפשרות השניה שלא יהיה בסדר או שנחכה לנס. מאחלת לכולנו למצוא בתוכנו נחשון. לכל אחד ואחת יש שעות קשות, תקופות לא פשוטות. צמתים ורגעים שיש תחושה, ואולי אפילו מציאות כזו- שהמצרים מאחורינו והים לפנינו ואין מוצא. מאחלת לכולנו למצוא בתוכנו כזה נחשון אמיץ שמצליח גם ובעיקר בשעת הלחץ והדחק והמצוקה הנוראה, לקחת אחריות. כזה נחשון שמוצא בתוכו את הכוחות לצייר חזון של תקווה, ומוצא בתוכו את היכולת לעשות מעשה, לקפוץ למים. מי בא? 

שולחת לכולכם שיר של אמונה. יהיה בסדר. שבת שלום. 

פרשת בשלח. על הייאוש והתקווה.

פרשת בשלח. שמות יג 17 עד יז 16.
אני רוצה לדבר היום על הפער, על המתח בין ההווה לעתיד, בין הייאוש לתקווה. בין הכאן והעכשיו הקשה לבין היכולת להרים ראש להישיר מבט ולראות אופק.

פרשת בשלח מספרת את סיפורם של בני ישראל, רגע אחרי שיצאו ממצרים. מאחוריהם – המצרים רדופים אחרים, לפניהם- ים סוף. מאיפה תבוא הישועה? ופתאום! בהנפת יד של משה- ה' פוער בפניהם את ים סוף. ישראל עוברים בחרבה, וים סוף ממהר ונסגר על המצרים. שמחה גדולה! אמונה גדולה " וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (יד 31) התפרצות של שירה! היא שירת הים (קישור לסרטון מקסים של שלמה בר שר את שירת הים). ואז מתחיל המסע. מדבר אינסופי של צעדים. עמוד ענן מוביל את הדרך. ומעבר אליו לא רואים דבר. ובמסע הזה, שהולכים בו במעגלים, כי לא באמת לוקח 40 שנה ללכת ממצרים לישראל, גם אם עושים עיקוף ונכנסים דרך איזור יריחו... אז במסע הזה- יש מעגלים בסיפור; תלונה, נס, אמונה, ושוב רפיון... כאשר הרעב והייאוש גוברים. אל מול צריך להתמודד משה, שהוא ואלוהים בכל פעם מחזקים אחד את השני, להמשיך ולהוביל, לא ליפול עם כובד צעדי העם.
והנה כבר בפרשה זו- עוד לא הספקנו לסיים להתפעל מקריעת ים סוף, ומתחילות התלונות.... מה נשתה... המים מרים... אין בעיה- משה מנופף בנס- המים מתוקים. ממשיכים לצעוד... אז מה מה נאכל? למה הוצאת אותנו ממצרים! מתגעגעים לסיר הבשר! במצרים היה לנו יותר טוב! צודקים. במובן של חוסר הודאות. לא הייתה חירות במצרים. אבל היה בטחון. וחוסר בטחון לפעמים קשה יותר מהעידר חירות. חוסר בטחון קיומי, בסיסי- של אוכל, שתיה, של מחסה.
בפרק טז, פסוק 4, מחליט ה' על פתרון גורף- להמטיר מן מן השמיים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא. "

את מי ה' מנסה? את הרעבים? את העבדים שלפני רגע יצאו לחירות? ועל מה הוא בוחן אותם?! על עמידה בחוקי התורה ש.. עדיין לא ניתנה? התורה תינתן רק בהר סיני, שזה עוד שלושה חודשים בזמן מדבר ועוד שבוע בזמן קריאת התורה! ניסיון... נארוז את המחשבה ונפגוש אותה בסוף הדרך...
אז יש מן. והנחיות ברורות- לקחת כל אחד לפי צרכו, ובכל יום לוקחים לפי כמות היום. מי שלקח יותר מדי- למחרת המן היה מקולקל. זה הנסיון. תלמדו חברים: תאמינו- כל יום יהיה. תאמינו- אל תמרו את פי האל.
ועוד חוק לעניין המן: ביום שישי לוקחים כמות כפולה כי בשבת לא יהיה.
וכאן יש רגע מדהים בעיני. שימו לב:
העם... לא לוקח ביום שישי מנה כפולה. בניגוד להנחיות.אז למה העם לא לקח?
אפשר לפרש זאת כחוסר אמונה, אבל יש הרבה הגיון במעשה שלהם- הרי דקה לפני כן, מיש לקח יותר מדי- למחרת המן התקלקל לו וה' אמר לא לקח יותר מדי. אז יש יום אחד שלא רק שמותר אלא צריך לקחת יותר? החוקים לא עקביים ולא ברורים.
והנה... למחרת, בשבת- אין מן! ניסיון שני. נכשלתם. ואז אלוהים ממש מתעצבן:
כח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עַד-אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי. כט רְאוּ כִּי-יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי (פרק טז)
על מה אלוהים מדבר? למה הוא מתעצבן?! מתי נתן את השבת?! השבת, כחלק מעשרת הדברות, זה מהתורה שעוד לא ניתנה! כועס על העם כי הם לא שמרו שבת..? אבל הם לא ידעו שיש בכלל חוק כזה, או מתנה כזאת! כלומר, יכול להיות שהם לקחו מהמן- כי הם לא ידעו שיש דבר כזה שבת. נצחית. עקרונית. הם שמעו את ההנחיה הנקודתית, אבל מאיפה הם אמורים לדעת שמאחורי ההנחיה לקחת אוכל כפול ביום שישי יש עקרון וערך מהותי כל כך? איך אפשר לשפוט את העם בניסיון על תורה שטרם קבלו? על שבת שטרם ניתנה להם?

וזאת הנקודה היפה בעיני. לעניין הניסיון, האמונה, הנקודתי הרגעי והנצחי, הגדול יותר ממני. הזה מציף בי הרבה מחשבות ואני מבקשת לשתף אתכם:
*הניסיון- לפי דברי הרמב"ן, אינו לשם הכשלה, אלא לשם בירור וחיזוק. "וה' היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בניסיון הזה, כי ממנו ייוודע שישמרו מצוותיו לעולם"
*עדיין אין תורה שלמה, יש רק חוק קטן לעניין המן. לפעמים אנחנו מוכנים ללכת עם רעיון רק כשיש תכנית ברורה, מסודרת, מאוגדת בקלסר. צריכים לראות תמונה שלמה, ולא מוכנים לזרום רגע עם משהו קטן, נקודתי. שגם הוא ואולי בעיקר הוא מבטא אמון, אמונה.
* לעניין האמונה- של אדם בעצמו או בעתיד, או בה'- או בקיצור- האמונה שיהיה בסדר : "דבר יום ביומו": מי שברא יום – ברא פרנסתו. מכאן היה ר' אלעזר המודעי אומר: כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר: מה אוכל למחר? הרי זה מחוסר אמונה, שנאמר "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". (מתוך מכילתא)

*ועוד מחשבה על אלוהים. הרי מפרשים שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכן הגיוני שהדרישה לעמוד בחוקי השבת תידרש עוד לפני שניתנת השבת לעם (הרי השבת, לפי התורה, היא חלק מסיפור הבריאה). אבל אני רוצה להציע כיוון מחשבה אחר. אני רואה פה אלוהים שנורא להוט שיאמינו בו כבר, שיקבלו את תורתו כבר. אלוהים שרואה כמה פרשות קדימה. ומתעצבן על העם שעובר את החוקים שהוא יודע שעוד רגע הוא יחוקק. כאילו לא מתאפק. כאילו מאיץ את התהליך שהם צריכים לעבור. הם קטנים, רעבים, עבדים במהותם עדיין. מתלוננים כל הזמן ורוצים לחזור למקום המוכר הבטוח- מצרים. וה' שם איתם בקטנות- כי ככה- אי אפשר להוביל אנשים רעבים, ואי אפשר שלא להתייחס לטענות ההווה של האנשים- המאוד קיומיות ומאוד משמעותיות. אבל נדמה שאלוהים כל הזמן צעד אחד קדימה, ולפעמים- אולי במקרה הזה- מרוב להט הוא דורש דרישה שמניחה שהם כבר יודעים, ושנו כבר תגדלו. אבל זה ייקח עוד זמן...

* עוד לעניין האמונה והיכולת לראות מעבר- ואולי זאת החירות הגדולה (ואולי בדברים אלה אני מתייחסת לשאלת החירות ששאל אותי דב אלבוים בתכנית מהשבוע שעבר. אני אמרתי שחירות היא לבחור רופא בקופת חולים- הוא הגיב שזה דבר קטן. ואני טוענת ועדיין שזה דבר גדול. כי בחוסר האונים המוחלט לראות שיש לך בחירה, ליצור את הבחירה- זאת חירות). אני זוכרת, לפני כשנה וחצי סבלתי מפרצית דיסק. גיהנום. סבל. פחד. תחושת שיתוק והרבה סימני שאלה – איך מתי ובעיקר האם אפשר לצאת מזה. הרופאים המליצו לי ללכת – "לעשות הליכות". אז הלכתי בחוף הים. מחוף גאולה לפרישמן. שעה וחצי. זה המון. הולכת ובוכה, הולכת ובוכה. אין מן, אין עמוד ענן, רק מר וכואב. הראש בחול. פתאום הרמתי את הראש וידעתי שיהיה בסדר. כאילו משהו משך אותי לראות מעבר לכאן ועכשיו. ופתאום, הרגשתי מהי אמונה, מהי תקווה.

שבת שלום:-)

פרשת בשלח. להרוג את הבריון שבתוכנו.

פרשת בשלח

נתמקד הפעם בסופה של הפרשה- במפגש בין ישראל לעמלק. או יותר נכון- במפגש בין הנצח לבין עמל- לבינינו. יש כאן בעיה קשה, ואני מקווה שסוג של פתרון.

התמונה: מתוך ילדי העולם מציירים תנ"ך. הקרב בין ישראל לעמלק.

הפרשה כולה, מספרת את קורות ישראל בצאתם ממצרים. תרגיל כמעט בלתי אפשרי במנהיגות עבור משה. תרגיל כמעט בלתי אפשרי בנאמנות עבור העם. כמעט בכל תחנה בה עוצרים- יש לעם תלונות- למה אין מים, למה הוצאת אותנו ממצרים, למה אתמול אמרת לנו שאסור לאסוף מן יומיים ברציפות והיום מותר? ומה זה בכלל שבת? יש לנו עוד פרשה שלמה עד אז! ומשה- חוצה את ים סוף, עמוד אש ועמוד ענן, הופך מים מרים למים מתוקים, מכה בסלע- ונדמה שלא משנה מה שהוא לא עושה- העם בוחן, כל הזמן- היש ה' בקרבנו אם אין....? ומשה, כל כך לויאלי לה'- רק אל ה' הוא צועק, בוכה, שואל. וה'- כל הזמן מחזק. ויהיה בסדר. לא עלייך, עלי הם מתלוננים.

ופתאום, בזמן שהעם עסוק בתלונות- משום מקום קופצים העמלקים ונלחמים בישראל. העמלקים, עם של נוודים, שכנראה חשו מאויימים מהקבוצה החדשה בנוף המדברי, שעושה הרושם שלפחות בחודשיים הראשונים היא שורדת- החליטו לתקוף את ישראל. גם כאן- מזה נעזר בכוחות ניסיים ומנצח במלחמה באמצעות הרמת יד. אקט של מנהיג שלא רק מנבא את הנצחון אלא גם קובע אותו.

ראינו כבר, כי אחת הטכניקות של המנהיגות, היא לתת לאנשים את התחושה שקורה כאן דבר גדול, שעכשיו כולנו נחקקים בקורות הנצח. אבל... בעיה... עם הנצח שנחקק עכשיו, לחלקנו ואני מקווה שלרובנו, פחות נוח: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם

ברגעים אלה, ניתן הצו למחות את זכר עמלק, כנקמה. צו שקורא להרוג אנשים, בגלל השייכות האתנית, בגלל הלאום שלהם.

ובספר דברים פרק ל- תזכורת: למחות, לנקום, גם כאשר אתה כבר הגעת למנוחה ולנחלה.
יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח..."

מה חטאם של עמלק? לפי ספר דברים- הם זינבו בנחשלים- בחלשים, במתקשים, כשהעם כולו עייף ויגע ו"לא ירא אלוהים"- כשאין בו אמונה, ואולי זאת נקודת התורפה המשמעותית ביותר. לפגוע במי שאין לו אמונה. הפרשן המלבי"ם מדגיש כי במתקפה של עמלק על ישראל היה רק רוע. הרי היו בדרך:" "לא הייתה לו שום סיבה מהסיבות שבעבורה ילחמו עם בעם".

הצו לחרם כל כך חזק וחצוב בנצח- אפשר לראות את הציפיה של שמואל הנביא לכך ששאול המלך יחרים , ישמיד, ולא יחמול על שום עמלקי- ממלך ועד בהמה. בתוגבה לכך ששאול משאיר וחומל- הוא מפוטר. שמואל א טו

אפילו במגילת אסתר, משוייך המן ה"רשע" לעמלקים באמצעות שיוך משפחתי לאגג, מלך עמלק. למה- כי עמלק הם רשעים ועשו לנו רע במדבר אז מותר לנו בכל עת להרוג אותם.
כאמור- לא נוח לי עם זה, עם צו שמתיר להרוג שלא לומר מעודד, שפוסק דין מוות על אדם בשל מוצאו, בשל דברים שאבותיו עשו אי אז במדבר, צו שלא מתיר מקום לסליחה או לשינוי.
לא נוח זה אנדרסטייטמנט. רע לי. רע ומר לי. לא רוצה להיות שייכת לקבוצה שמתירה להרוג קבוצה אחרת.

בחיפושי אחר פתרון לבעיה- מצאתי את הפירוש המהפכני ממש, של הרש"ר הירש.
"אל תשכח דבר זה, אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות."
מה שצריך לזכור ומה שצריך למחוק - זה את יצר הבריונות שבנו. את המקום, את הרגע שאנחנו רואים מישהו עייף, נחשל, חסר אמונה ומרגישים עליונים עליו, ודורסים ודורכים את מי שאין לו דרך ויכולת להתגונן. בבתי הספר קוראים לזה "אפס סבלנות לאלימות"- מחיקה מוחלטת, ביד קשה, חרם מוחלט על האלימות כלפי ילדים אחרים. ושלא בבית הספר- הרגעים הקטנים האלה, שאנחנו עליונים על אחר כשקשה לו. שמנצלים חולשה כדי להרגיש חזקים. את זה- למחות. למחוק. לא להשאיר שום זכר. זה לא תמיד קל.

מצורף שיר ישן ומופלא של הסמית'ס שאומר את הדברים האלה רק באנגלית ויפה כל כך. בגיל 15 וגם היום- אגרוף בבטן. מתחת לוידאו- המילים. כדאי. שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, להפנים.

Oh Mother, I can feel the soil falling over my head
And as I climb into an empty bed
Oh well. Enough said.
I know it's over - still I cling
I don't know where else I can go
Oh ...
Oh Mother, I can feel the soil falling over my head
See, the sea wants to take me
The knife wants to slit me
Do you think you can help me ?
Sad veiled bride, please be happy
Handsome groom, give her room
Loud, loutish lover, treat her kindly
(Though she needs you
More than she loves you)
And I know it's over - still I cling
I don't know where else I can go
Over and over and over and over
Over and over, la ...
I know it's over
And it never really began
But in my heart it was so real
And you even spoke to me, and said :
"If you're so funny
Then why are you on your own tonight ?
And if you're so clever
Then why are you on your own tonight ?
If you're so very entertaining
Then why are you on your own tonight ?
If you're so very good-looking
Why do you sleep alone tonight ?
I know ...
'Cause tonight is just like any other night
That's why you're on your own tonight
With your triumphs and your charms
While they're in each other's arms..."
It's so easy to laugh
It's so easy to hate
It takes strength to be gentle and kind
Over, over, over, over
It's so easy to laugh
It's so easy to hate
It takes guts to be gentle and kind
Over, over
Love is Natural and Real
But not for you, my love
Not tonight, my love
Love is Natural and Real
But not for such as you and I, my love
Oh Mother, I can feel the soil falling over my head
Oh Mother, I can feel the soil falling over my head
Oh Mother, I can feel the soil falling over my head
Oh Mother, I can feel the soil falling over my ...
Oh Mother, I can feel the soil falling over my head
Oh Mother, I can even feel the soil falling over my head
Oh Mother, I can feel the soil falling over my head
Oh Mother, I can feel the soil falling over my ...