פרשת בשלח. על הייאוש והתקווה.

פרשת בשלח. שמות יג 17 עד יז 16.
אני רוצה לדבר היום על הפער, על המתח בין ההווה לעתיד, בין הייאוש לתקווה. בין הכאן והעכשיו הקשה לבין היכולת להרים ראש להישיר מבט ולראות אופק.

פרשת בשלח מספרת את סיפורם של בני ישראל, רגע אחרי שיצאו ממצרים. מאחוריהם – המצרים רדופים אחרים, לפניהם- ים סוף. מאיפה תבוא הישועה? ופתאום! בהנפת יד של משה- ה' פוער בפניהם את ים סוף. ישראל עוברים בחרבה, וים סוף ממהר ונסגר על המצרים. שמחה גדולה! אמונה גדולה " וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (יד 31) התפרצות של שירה! היא שירת הים (קישור לסרטון מקסים של שלמה בר שר את שירת הים). ואז מתחיל המסע. מדבר אינסופי של צעדים. עמוד ענן מוביל את הדרך. ומעבר אליו לא רואים דבר. ובמסע הזה, שהולכים בו במעגלים, כי לא באמת לוקח 40 שנה ללכת ממצרים לישראל, גם אם עושים עיקוף ונכנסים דרך איזור יריחו... אז במסע הזה- יש מעגלים בסיפור; תלונה, נס, אמונה, ושוב רפיון... כאשר הרעב והייאוש גוברים. אל מול צריך להתמודד משה, שהוא ואלוהים בכל פעם מחזקים אחד את השני, להמשיך ולהוביל, לא ליפול עם כובד צעדי העם.
והנה כבר בפרשה זו- עוד לא הספקנו לסיים להתפעל מקריעת ים סוף, ומתחילות התלונות.... מה נשתה... המים מרים... אין בעיה- משה מנופף בנס- המים מתוקים. ממשיכים לצעוד... אז מה מה נאכל? למה הוצאת אותנו ממצרים! מתגעגעים לסיר הבשר! במצרים היה לנו יותר טוב! צודקים. במובן של חוסר הודאות. לא הייתה חירות במצרים. אבל היה בטחון. וחוסר בטחון לפעמים קשה יותר מהעידר חירות. חוסר בטחון קיומי, בסיסי- של אוכל, שתיה, של מחסה.
בפרק טז, פסוק 4, מחליט ה' על פתרון גורף- להמטיר מן מן השמיים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא. "

את מי ה' מנסה? את הרעבים? את העבדים שלפני רגע יצאו לחירות? ועל מה הוא בוחן אותם?! על עמידה בחוקי התורה ש.. עדיין לא ניתנה? התורה תינתן רק בהר סיני, שזה עוד שלושה חודשים בזמן מדבר ועוד שבוע בזמן קריאת התורה! ניסיון... נארוז את המחשבה ונפגוש אותה בסוף הדרך...
אז יש מן. והנחיות ברורות- לקחת כל אחד לפי צרכו, ובכל יום לוקחים לפי כמות היום. מי שלקח יותר מדי- למחרת המן היה מקולקל. זה הנסיון. תלמדו חברים: תאמינו- כל יום יהיה. תאמינו- אל תמרו את פי האל.
ועוד חוק לעניין המן: ביום שישי לוקחים כמות כפולה כי בשבת לא יהיה.
וכאן יש רגע מדהים בעיני. שימו לב:
העם... לא לוקח ביום שישי מנה כפולה. בניגוד להנחיות.אז למה העם לא לקח?
אפשר לפרש זאת כחוסר אמונה, אבל יש הרבה הגיון במעשה שלהם- הרי דקה לפני כן, מיש לקח יותר מדי- למחרת המן התקלקל לו וה' אמר לא לקח יותר מדי. אז יש יום אחד שלא רק שמותר אלא צריך לקחת יותר? החוקים לא עקביים ולא ברורים.
והנה... למחרת, בשבת- אין מן! ניסיון שני. נכשלתם. ואז אלוהים ממש מתעצבן:
כח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עַד-אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי. כט רְאוּ כִּי-יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי (פרק טז)
על מה אלוהים מדבר? למה הוא מתעצבן?! מתי נתן את השבת?! השבת, כחלק מעשרת הדברות, זה מהתורה שעוד לא ניתנה! כועס על העם כי הם לא שמרו שבת..? אבל הם לא ידעו שיש בכלל חוק כזה, או מתנה כזאת! כלומר, יכול להיות שהם לקחו מהמן- כי הם לא ידעו שיש דבר כזה שבת. נצחית. עקרונית. הם שמעו את ההנחיה הנקודתית, אבל מאיפה הם אמורים לדעת שמאחורי ההנחיה לקחת אוכל כפול ביום שישי יש עקרון וערך מהותי כל כך? איך אפשר לשפוט את העם בניסיון על תורה שטרם קבלו? על שבת שטרם ניתנה להם?

וזאת הנקודה היפה בעיני. לעניין הניסיון, האמונה, הנקודתי הרגעי והנצחי, הגדול יותר ממני. הזה מציף בי הרבה מחשבות ואני מבקשת לשתף אתכם:
*הניסיון- לפי דברי הרמב"ן, אינו לשם הכשלה, אלא לשם בירור וחיזוק. "וה' היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בניסיון הזה, כי ממנו ייוודע שישמרו מצוותיו לעולם"
*עדיין אין תורה שלמה, יש רק חוק קטן לעניין המן. לפעמים אנחנו מוכנים ללכת עם רעיון רק כשיש תכנית ברורה, מסודרת, מאוגדת בקלסר. צריכים לראות תמונה שלמה, ולא מוכנים לזרום רגע עם משהו קטן, נקודתי. שגם הוא ואולי בעיקר הוא מבטא אמון, אמונה.
* לעניין האמונה- של אדם בעצמו או בעתיד, או בה'- או בקיצור- האמונה שיהיה בסדר : "דבר יום ביומו": מי שברא יום – ברא פרנסתו. מכאן היה ר' אלעזר המודעי אומר: כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר: מה אוכל למחר? הרי זה מחוסר אמונה, שנאמר "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". (מתוך מכילתא)

*ועוד מחשבה על אלוהים. הרי מפרשים שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכן הגיוני שהדרישה לעמוד בחוקי השבת תידרש עוד לפני שניתנת השבת לעם (הרי השבת, לפי התורה, היא חלק מסיפור הבריאה). אבל אני רוצה להציע כיוון מחשבה אחר. אני רואה פה אלוהים שנורא להוט שיאמינו בו כבר, שיקבלו את תורתו כבר. אלוהים שרואה כמה פרשות קדימה. ומתעצבן על העם שעובר את החוקים שהוא יודע שעוד רגע הוא יחוקק. כאילו לא מתאפק. כאילו מאיץ את התהליך שהם צריכים לעבור. הם קטנים, רעבים, עבדים במהותם עדיין. מתלוננים כל הזמן ורוצים לחזור למקום המוכר הבטוח- מצרים. וה' שם איתם בקטנות- כי ככה- אי אפשר להוביל אנשים רעבים, ואי אפשר שלא להתייחס לטענות ההווה של האנשים- המאוד קיומיות ומאוד משמעותיות. אבל נדמה שאלוהים כל הזמן צעד אחד קדימה, ולפעמים- אולי במקרה הזה- מרוב להט הוא דורש דרישה שמניחה שהם כבר יודעים, ושנו כבר תגדלו. אבל זה ייקח עוד זמן...

* עוד לעניין האמונה והיכולת לראות מעבר- ואולי זאת החירות הגדולה (ואולי בדברים אלה אני מתייחסת לשאלת החירות ששאל אותי דב אלבוים בתכנית מהשבוע שעבר. אני אמרתי שחירות היא לבחור רופא בקופת חולים- הוא הגיב שזה דבר קטן. ואני טוענת ועדיין שזה דבר גדול. כי בחוסר האונים המוחלט לראות שיש לך בחירה, ליצור את הבחירה- זאת חירות). אני זוכרת, לפני כשנה וחצי סבלתי מפרצית דיסק. גיהנום. סבל. פחד. תחושת שיתוק והרבה סימני שאלה – איך מתי ובעיקר האם אפשר לצאת מזה. הרופאים המליצו לי ללכת – "לעשות הליכות". אז הלכתי בחוף הים. מחוף גאולה לפרישמן. שעה וחצי. זה המון. הולכת ובוכה, הולכת ובוכה. אין מן, אין עמוד ענן, רק מר וכואב. הראש בחול. פתאום הרמתי את הראש וידעתי שיהיה בסדר. כאילו משהו משך אותי לראות מעבר לכאן ועכשיו. ופתאום, הרגשתי מהי אמונה, מהי תקווה.

שבת שלום:-)