פרשת יתרו. תורה לכולם. זילות או קדושה?

פרשת יתרו.
בפרשה מובאות שלוש אפיזודות. האם ומהו הקשר ביניהן?
אחת- יתרו, חתנו של משה, שרואה שמשה לא עומד בעומס. כל אחד, כל אדם ניגש למשה ומבקש משפט. ומשה כנראה לא עומד בעומס, אני מנסה לדמיין את התור הארוך שלפניו. את הצעקות, את הדחיפות, את הלחץ העצום על כולם. ואז יתרו, שמתבונן מהצד אומר :" נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ". (שמות יח 18)
הצעת הפתרון של יתרו- להיעזר בעוד אנשים: מיהם האנשים האלה:
"אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע ..."
ומה הרעיון?
"...וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כב וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ... :" (שמות יח 25)
אפיזודה שניה – בפרק יט- ההתכוננות של העם לקראת קבלת התורה. ענן... עשן... התקדשות.. התכבסות.. הימנעות... התרגשות לקראת... כולם לוקחים חלק בהכנות לקרת הרגע הגדול... ההתרגשות עצומה.... "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה (פסוק 16)

אפיזודה שלישית- בפרק כ- עשרת הדברות! קבלו אותם! ועשרת הדברות... מפתיעים! לא מדברים על פולחן ועל העלאת קורבנות, לא מדברים על לימוד תורה כערך מרכזי, לא מדברים על הקמת בית מקדש כיעד ואפילו לא מדברים על תכניות לכיבוש הארץ. אלא על מצוות אחרות לגמרי שעוד רגע נדון בהן. מצוות שבאופן כללי אפשר לומר שהן בין אדם לאלוהיו- פרטי לגמרי. ומצוות שהן בין אדם לחברו- חברתי לגמרי. והדברות- לא מופנים אל משה בלבד, לא מופנים אל הכהנים בלבד, לא מופנים אל שופטי הביניים שמינה משה – אלא אל כולם. כל אחד ואחת. אתה- לא תרצח. אתה הפרטי. אתה- לא תגנוב, כן אתה, וגם את. והמנוחה בשבת- לך ולך ולך. לא רק לעשיר, לא רק למנהיג, לא רק לכהן, לא רק למקיים המצוות, לכולם. שוויון בזכויות ובחובות.
האם יש קשר בין שלוש האפיזודות בפרשה?
ו... למה קוראים לפרשה החשובה הזאת על שם הנוכרי...כהן מדיין... למה לא פרשת משה? מן הראוי, לא?

להבנתי יש קשר.
השיטה הראשונה- היא שיטה בה המנהיג הוא נושא החוק, מייצג החוק, הוא החוק. הציבור לא מודע ולא יודע כיצד לנהוג. התלות במנהיג גדולה, והמנהיג הוא הקובע בכל אירוע כיצד יש לנהוג ולהחליט. קטן כגדול. לאדם אין ידע, אין אפשרות להפעיל שיקול דעת, אין אפשרות לקבל החלטות ומכאן גם אין לו אחריות.
השיטה השניה- התפתחות ושיפור של השיטה הקודמת- היא שיטה בה יש מעמד ביניים שנושא את החוק. אנשים טובים- אנשי אמת שונאי בצע- והם בכך ראויים לשאת החוק ולשפוט בין טוב לרע. ומולם- ציבור שלם שנשפט. ציבור שמהו? אנשי שקר ואוהבי בצע? שונים במהותם מאנשי המשפט והחוק?
מתברר שלא, לפחות לא ברמת הציפיה והמודל המוצג בשיטה השלישית: מעמד הר סיני. מתברר שיכול להיות שה' רואה את הציבור באופן אחר. ציבור שיש לו פוטנציאל להיות אקטיבי. אחראי. אולי זאת הייתה התכנית המקורית של ה'- לתת את התורה לכל העם וכל מה שהיה עד עכשיו היה מן מצב ביניים זמני כזה, ואולי זאת התגלגלות ספונטנית, שמקורה ברעיון של יתרו (ולכן אולי זה שהפרשה החשובה הזאת תיקרא על שמו), ועברה שלב לרעיון השופטים, ואז פתאום- יוריקה! כל אחד יכול לדעת את התורה! כל אחד יכול לדעת מה דורש האל! כל אחד יכול לדעת מה חוקי ההתנהגות בחברה! ואולי... אולי כך תפחת עבודת השופטים?! והכי חשוב- אולי כך תהיה חברה טובה יותר, אם לכל אחד תהיה הידיעה האישית של מה נכון ומה לא נכון, של מה מותר ומה אסור, של דרישות החוק? צריך הרבה אומץ בשביל זה. צריך להניח כהנחת יסוד של המחוקק שכל אדם יכול וראוי ומתאים. לא רק משה. צריך להניח שכל אדם הוא אוהב אמת ושונא בצע. לא רק השופטים. צריך להאמין באדם. בבני אדם. בכל אדם. וצריך לראות באדם כבן חורין, חופשי. חופשי בוגר ואחראי דיו כדי לקבל החלטות בעצמו, בתוך מרחב החיים. ואולי זה עוד שלב בחירות ההולכת ונבנית של בני ישראל. החוק, מעכשיו, הוא לא בידיים של פרעה, ולא בידיים של השוטר המצרי, וגם לא בפיו של משה או של אחד השופטים- אלא אתה ואת, כל אחד, נושאי החוק. ונדרשים להכריע בין טוב לרע. וזאת חירות. להיות אדם עצמאי, אחראי, ריבון, שמתנהל בתוך מערכת חוקים שכולם מחוייבים לה וכולם שווים בה.

הרבה נכתב על עשרת הדברות. אין סוף נכתב על עשרת הדברות. ציינתי בתחילת הדברים שבאופן מפתיע, אין כאן מצוות הקשורות בפולחן, או בארץ, או במקדש. אלא בבני אדם. ביחסים שבינם לבינם. מחשבות לסיום:
*למה אנוכי ה' אלהיך שהוציאך מארץ מצרים? שלא תחשוב שזה פרעה, או משה, או חס וחלילה עגל זהב,... אופס... הנחת היסוד לכל ההסכם בין עם ישראל לבין ה', התשתית- היא ההכרה שזה האלוהים שהוציא ממצרים. הבלעדיות.
*כיבוד הורים.... אריכות ימים... מה הקשר? אריכות הימים לא של האדם הנקודתי, הפרטי, הכאן ועכשיו. היה משהו לפניך ועוד יהיה אחריך. אם תכבד את העבר יהיה לך עתיד. (מותר בתוך כבוד למסורת לעשות כל מיני דברים, כמו לחיות בגולה, לעשות מעלית של שבת, להמציא פלטת שבת, להתיר שירות צבאי והגנה על המדינה, לחדש הלכות, לאהוב את רעך כמוך, כל מיני דברים מותר לעשות במסגרת הזאת...)
*שבת... מתנת האל לברואיו. שוויון מלא. כולם. עכשיו. לנוח. אין דבר יותר חשוב מהאדם כרגע. מרוח האדם, מגוף האדם. העבודה – ששת ימים תעבוד. (זה צו- נכון? צריך לעבוד שישה ימים? כתוב בעברית?). אבל העבודה היא לא המטרה. היא האמצעי. למה- שכל אחד יחליט למה. אבל השבת היא כלי לסנכרן מערכות- מה עיקר, מה טפל, מה חשוב, מה דחוף, מה סובל דיחוי ועל לא כדאי להתעצבן. זו הזכות לחירות. שחרור מכבלי היומיום.
*לא תרצח- הזכות החיים. ולאף אחד אין רשות ליטול את הזכות הזאת או לפגוע בה. לאף אחד. וכולנו מחוייבים לאמנה הזאת. וכולנו ראויים להרגיש מוגנים בחברה בה אנו חיים.
*לא תנאף- שמירה על התא המשפחתי כערך. על האמון בין בני אדם.
*לא תגנוב- שמירה על הזכות לקניין. לרכוש. חוקי התורה מתייחסים כל כך הרבה למי שאין לו- חובת המעשר, ולקט, ושכחה, ופאה ,ושמחת בחגך. אבל – הנה חוק שמגן על מי שיש לו. גם עליו צריך להגן. ואולי החוק מגן שוב על מי שאין לו- שלא יחטא אל מול מי שיש לו, מרוב קנאה, שנאה או פיתוי או צורך. בכל מקרה לא גונבים. יש חוקים אחרים שמסדירים התמודדות עם מצב שלמישהו אין.
*לא תענה ברעך עד שקר- הזכות למשפט הוגן. כמה בסיסי וחסר.
*לא תחמוד. אחד הקשים. איך אפשר לאכוף? איך אפשר לדעת? רש"י מפרש שהעיניים הרואות, מדווחות ללב שמדבר עם הידיים שגונבות, רוצחות, נואפות. לא תחמוד הוא מעין סייג לכל. אבל מה שיפה, זה שהסייג הוא פנימי. כל אדם בינו לבינו. לא צריך לעבור מדרכה או לירוק. כל אחד בינו לבינו יגדר ויסייג את עצמו.
*הרבה לאווים- הרבה לא תעשה. וכל היתר בעולם הזה- לעשות, לעשות, לעשות. ליצור ולברוא.
"כל שחוכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והפכתו על פניו... אבל כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו... " (משנה אבות ג יז).
מוזמנים לקרוא להגיב להפיץ לחיות על פי חוק
הלוואי , יהודית רביץ שרה שירת נשים נהדרת למילותיו של אהוד מנור.