פרשת משפטים (שמות כא 1 - כד 18).מידה כנגד מידה.
".... וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. כד עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (שמות כא, 25-24)
עקרון ענישה שמובא כחלק מהמשפטים שמוסר משה לעם. עין תחת עין. שן תחת שן.
בגן זה יוצא משהו כמו "הכל עובר עלייך!" יחד עם הרבה בוץ בפרצוף של זה שהתחיל, או אצבע בעין, או בעיטה במגדל שזה שהרס לי בנה. כל ילד יודע את העקרון הזה גם מבלי לקרוא את פרשת משפטים. וכל מ שאי פעם גנבו לו קלמר, או הרביצו לו בהפסקה, או עשו עליו חרם, או הלשינו עליו בצבא, או דפקו לו את האוטו או גנבו לו את החברה, או בגדו בו, או נאפו בו, או עשקו אותו או רצחו לו. איך כל אחד יודע ש"הכל עובר עלייך.."? כי כל אחד, אחרי העלבון, רוצה לנקום, שמישהו ישלם את המחיר. זה לא רק פיצוי (בצורת כסף או בקשת מחילה) כי פגעו לי באגו. בכבוד שלי. בי. ואני רוצה לדפוק בחזרה. איפה? כמו שפגעת בי בנקודת התורפה- הכל עובר עלייך- בנקודת התורפה שלך. לכל אחד יש עין, לכל אחד יש שן. לכל אחד יש אהבה או ילד או הורה או חולשה שאפשר לתקוף. ואיפה שפגעת בי- אפגע בך. בעיניים אדומות ויבשות וצרות מרוב כעס.

אבל אם כל ילד יודע את זה, אז מדוע צריך לחוקק כזה חוק?
מה החידוש בחוק הזה? ומה המימד האלוהי פה, אם כל ילד יודע את זה? ואם גם בתרבותיות אחרות היה כזה חוק, אז מה ייחוחדה של התורה, בהקשר זה? (לקריאה נוספת על עקרון מידה כנד מידה"טאליו" בתרבויות מקבילות)

בפרשת משפטים מובא עקרון הענישה "מידה כנגד מידה". יש משהו מאוד ילדותי ופרימיטיבי, מאותו מקום של האינטואיטיביות, בתגובה הזאת. ככה משיגים צדק? אם לי רע שגם לך יהיה רע? נוצרת משוואה מתמטית, ואולי מירוק הנפש הנפגעת, בתחושה שלא רק אותי דפקו- אבל ככה משיגים חברה מתוקנת? ב"הכל עובר עליך"? אז ככה אלוהים מתכוון להשיג חברה מוסרית וצודקת?

כדי להבין את עוצמת החוק ואת חשיבותו, נחזור רגע לגן...
מה יעשה הילד הנפגע, אם הוא רצוץ ושבור ואין לו כוחות להחזיר? לא כוחות גוף ולא כוחות נפש?
ומה עושים במקרה הפוך- כשהנפגע מחזיר, ומחזיר, ולא מסתפק ב"הכל עובר עלייך" אלא ממשיך , לעניין המה יש בידייך, ומה עשה חתול... מה אז? איך עוצרים את זה?
ומה עושים כשמי שפגע- אין לו נקודת חולשה, הוא כל כך מחוספס וקשה ואדיש, שאין לו חולשות, שכלום לא אכפת לו, וכלום לא יפגע בו, לפחות כך נראה?
ונגיד והפוגע יבקש סליחה, מה יעשה הילד הנפגע עם ה"סליחה" ? כמה סליחות אפשר לבקש עד שהיד תירפא, עד שהעלבון יתפוגג?
ונגיד והפוגע יפצה את הנפגע. במקרה שאפשר לפצות- יקנה לו קלפים חדשים במקום אלה שקרע לו, יביא לו לגו חדש... מי קובע כמה? והאם היכולת הכלכלית של הפוגע לקנות בכל יום לגו לנפגע, מקנה לו את הזכות לבעוט לו במגדל? (רוצים יותר חמור? אם לילד הפוגע יש כסף בלי סוף, האם מותר לו לבעוט בשיניים של הנפגע ולממן לו רופא שיניים בכל פעם?)
ומה עושים כשאין גנן או גננת בסביבה לעצור את הפוגע, או לחבק ולעצור את הילד שפגעו בו, שרוצה פיצוי, נקמה, והחתול...?

ונעלה כיתה. נדמה לי שזה כוחו של החוק בפרשת משפטים :מידה כנגד מידה.
*יש שוויון מהותי בין בני אדם- לכולנו יש עין, שן, נפש, עור. תסתכל עלי. תתבונן בי רגע לפני שאתה מכה או פוגע. תסתכל על עצמך.
* השוויון נותן לנו כוח. כשם שיש כוח לפגוע, יש כוח להחזיר. ולדרוש.
*כיוון שכך- בחוק יש כוח הרתעה. לכולנו יש נקודות חולשה. מאזן אימה. אז אתה אל תפגע בי ואני לא אפגע בך. גם לך יש עין, אם אתה מבין את כוונתי...
*אסור שיהיה יתרון לעשירים, בכל הקשור בזכויות היסוד של האדם- על גופו, על נפשו. אפשרות התשלום בעבור הפגיעה, מנציחה מעמדות והופכת את העני לחסר זכויות על הרכוש הבסיסי ביותר שלו- הוא עצמו.
*אין מחיר כספי, לפי חוקי התורה, לפגיעה באדם אחר. אי אפשר לפצות בכסף עבור יד, או שן, או עין. אלה איברים של אדם, אדם שנברא בצלם. (אחר כך, בפרקטיקה של החיים, במשנה יבחינו בין יד של פסנתרן, לדוגמה, לבין יד של איש אחר, וינסו לתמחר את השווי של הפגיעות- בהתאם למקצוע של כל אדם ולמידת הרוויות של האיבר לצרכי פרנסה. למעשה חכמי המשנה קובעים קביעה הפוכה לחוקי התורה. פעמים רבות המשנה, במפגש עם המציאות של החיים, מתרגמת את חוקי התורה להלכות מעשיות, גם אם לפעמים נוגדות את הכתוב בתורה) עוד על כך במאמר מרתק של ד"ר מיכאל ויגודה.
* הכל מדיד... המשנה קובעת "אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, הביכורים, והראיון, גמילות חסדים ותלמוד תורה" (פאה א, א; חגיגה ז ע"א). כלומר- איך אפשר למדוד את הדברים הללו? והנה כאן- יש מידה, יש דרך לכמת. לא את העלבון, לא את הצער, לא את ההשפלה, לא את השלכות הפגיעה- אבל הנה אני והנה אתה. מידה כנגד מידה. לא בכסף. אלא במהות.
*הגבלה – באופן פרדוקסלי, אני מבקשת לטעון שהח הזה מגביל. מידה תחת מידה. לא פחות- אבל גם לא יותר.רק עין תחת עין. למרות שבא לך לנקר לו את שתי העיניים מרוב עלבון. רק חבורה תחת חבורה. לא להרוג במכות. השופך דם האדם- באדם דמו יישפך. באדם אחד, לא בכל המשפחה וכל הכפר (זה ההבדל העקרוני בין גאולת דם לבין נקמת דם). וכמו שהחוק מתיר להעניש ודורש צדק, כך גם החוק מגביל את התגובה הנקמנית, ודורש רק צדק. לא יותר.

לפני שנמשיך לעיסוקי סוף השבוע, מבקשת לחלוק אתכם שני שירים. אחד של דליה רביקוביץ, "דברים שיש להם שיעור", מתוך תהום קורא" 1978. ושני של סטינג "שביר". אולי בשביל צריך את אלוהים. כדי לזכור, למי ששכח, כמה שבירים אנחנו.
לב תחת לב, מבט תחת מבט, חמלה תחת חמלה, הקשבה תחת הקשבה. אהבה תחת אהבה. מידה כנגד מידה.
אלה שירים שרואים את האדם. רואים אותי. רואים אותך. בגובה העיניים. וכך נוצרת דרישה. נוצרת מחוייבות ביני לבינך. שלא לדבר על אהבה או על חברה מתוקנת.

דברים שיש להם שיעור/ דליה רביקוביץ

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ עַכְשָׁו
בְּכָל כֹּחִי .
עוֹד יָמִים אֲחָדִים וְאֶחְדַּל.
וְכָךְ זֶה הָיָה בַּהַתְחָלָה:
אָהַבְתִּי אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁחַמָּנִית אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
וּכְמוֹ שֶׁהִיא נוֹטָה אֵלָיו.
וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַשֶּׁמֶשׁ
וְלֹא שֶׁאֲנִי חַמָּנִית.
אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּגְלַל מַה שֶּׁהוּא
וּמַה שֶּׁאֲנִי.

לִפְעָמִים כְּשֶׁצַּעֲרִי גּוֹבֵר עָלַי
אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לוֹ
אֲדוֹנִי, אַתָּה בְּכָל הָעוֹלָם,
בְּכָל הָעוֹלָם, וְרַק לֹא פֹּה.
וּמִלְּבַד זֶה, אֲדוֹנִי,
חַיַּי נְתוּנִים בְּכַפְּךָ.
אֲבָל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר
וְאֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טָעוּת.
אֵלֶּה דְּבָרִים
שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם.

שבת שלום