פרשת בשלח. על הייאוש והתקווה.

פרשת בשלח. שמות יג 17 עד יז 16.
אני רוצה לדבר היום על הפער, על המתח בין ההווה לעתיד, בין הייאוש לתקווה. בין הכאן והעכשיו הקשה לבין היכולת להרים ראש להישיר מבט ולראות אופק.

פרשת בשלח מספרת את סיפורם של בני ישראל, רגע אחרי שיצאו ממצרים. מאחוריהם – המצרים רדופים אחרים, לפניהם- ים סוף. מאיפה תבוא הישועה? ופתאום! בהנפת יד של משה- ה' פוער בפניהם את ים סוף. ישראל עוברים בחרבה, וים סוף ממהר ונסגר על המצרים. שמחה גדולה! אמונה גדולה " וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (יד 31) התפרצות של שירה! היא שירת הים (קישור לסרטון מקסים של שלמה בר שר את שירת הים). ואז מתחיל המסע. מדבר אינסופי של צעדים. עמוד ענן מוביל את הדרך. ומעבר אליו לא רואים דבר. ובמסע הזה, שהולכים בו במעגלים, כי לא באמת לוקח 40 שנה ללכת ממצרים לישראל, גם אם עושים עיקוף ונכנסים דרך איזור יריחו... אז במסע הזה- יש מעגלים בסיפור; תלונה, נס, אמונה, ושוב רפיון... כאשר הרעב והייאוש גוברים. אל מול צריך להתמודד משה, שהוא ואלוהים בכל פעם מחזקים אחד את השני, להמשיך ולהוביל, לא ליפול עם כובד צעדי העם.
והנה כבר בפרשה זו- עוד לא הספקנו לסיים להתפעל מקריעת ים סוף, ומתחילות התלונות.... מה נשתה... המים מרים... אין בעיה- משה מנופף בנס- המים מתוקים. ממשיכים לצעוד... אז מה מה נאכל? למה הוצאת אותנו ממצרים! מתגעגעים לסיר הבשר! במצרים היה לנו יותר טוב! צודקים. במובן של חוסר הודאות. לא הייתה חירות במצרים. אבל היה בטחון. וחוסר בטחון לפעמים קשה יותר מהעידר חירות. חוסר בטחון קיומי, בסיסי- של אוכל, שתיה, של מחסה.
בפרק טז, פסוק 4, מחליט ה' על פתרון גורף- להמטיר מן מן השמיים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא. "

את מי ה' מנסה? את הרעבים? את העבדים שלפני רגע יצאו לחירות? ועל מה הוא בוחן אותם?! על עמידה בחוקי התורה ש.. עדיין לא ניתנה? התורה תינתן רק בהר סיני, שזה עוד שלושה חודשים בזמן מדבר ועוד שבוע בזמן קריאת התורה! ניסיון... נארוז את המחשבה ונפגוש אותה בסוף הדרך...
אז יש מן. והנחיות ברורות- לקחת כל אחד לפי צרכו, ובכל יום לוקחים לפי כמות היום. מי שלקח יותר מדי- למחרת המן היה מקולקל. זה הנסיון. תלמדו חברים: תאמינו- כל יום יהיה. תאמינו- אל תמרו את פי האל.
ועוד חוק לעניין המן: ביום שישי לוקחים כמות כפולה כי בשבת לא יהיה.
וכאן יש רגע מדהים בעיני. שימו לב:
העם... לא לוקח ביום שישי מנה כפולה. בניגוד להנחיות.אז למה העם לא לקח?
אפשר לפרש זאת כחוסר אמונה, אבל יש הרבה הגיון במעשה שלהם- הרי דקה לפני כן, מיש לקח יותר מדי- למחרת המן התקלקל לו וה' אמר לא לקח יותר מדי. אז יש יום אחד שלא רק שמותר אלא צריך לקחת יותר? החוקים לא עקביים ולא ברורים.
והנה... למחרת, בשבת- אין מן! ניסיון שני. נכשלתם. ואז אלוהים ממש מתעצבן:
כח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עַד-אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי. כט רְאוּ כִּי-יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי (פרק טז)
על מה אלוהים מדבר? למה הוא מתעצבן?! מתי נתן את השבת?! השבת, כחלק מעשרת הדברות, זה מהתורה שעוד לא ניתנה! כועס על העם כי הם לא שמרו שבת..? אבל הם לא ידעו שיש בכלל חוק כזה, או מתנה כזאת! כלומר, יכול להיות שהם לקחו מהמן- כי הם לא ידעו שיש דבר כזה שבת. נצחית. עקרונית. הם שמעו את ההנחיה הנקודתית, אבל מאיפה הם אמורים לדעת שמאחורי ההנחיה לקחת אוכל כפול ביום שישי יש עקרון וערך מהותי כל כך? איך אפשר לשפוט את העם בניסיון על תורה שטרם קבלו? על שבת שטרם ניתנה להם?

וזאת הנקודה היפה בעיני. לעניין הניסיון, האמונה, הנקודתי הרגעי והנצחי, הגדול יותר ממני. הזה מציף בי הרבה מחשבות ואני מבקשת לשתף אתכם:
*הניסיון- לפי דברי הרמב"ן, אינו לשם הכשלה, אלא לשם בירור וחיזוק. "וה' היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בניסיון הזה, כי ממנו ייוודע שישמרו מצוותיו לעולם"
*עדיין אין תורה שלמה, יש רק חוק קטן לעניין המן. לפעמים אנחנו מוכנים ללכת עם רעיון רק כשיש תכנית ברורה, מסודרת, מאוגדת בקלסר. צריכים לראות תמונה שלמה, ולא מוכנים לזרום רגע עם משהו קטן, נקודתי. שגם הוא ואולי בעיקר הוא מבטא אמון, אמונה.
* לעניין האמונה- של אדם בעצמו או בעתיד, או בה'- או בקיצור- האמונה שיהיה בסדר : "דבר יום ביומו": מי שברא יום – ברא פרנסתו. מכאן היה ר' אלעזר המודעי אומר: כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר: מה אוכל למחר? הרי זה מחוסר אמונה, שנאמר "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". (מתוך מכילתא)

*ועוד מחשבה על אלוהים. הרי מפרשים שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכן הגיוני שהדרישה לעמוד בחוקי השבת תידרש עוד לפני שניתנת השבת לעם (הרי השבת, לפי התורה, היא חלק מסיפור הבריאה). אבל אני רוצה להציע כיוון מחשבה אחר. אני רואה פה אלוהים שנורא להוט שיאמינו בו כבר, שיקבלו את תורתו כבר. אלוהים שרואה כמה פרשות קדימה. ומתעצבן על העם שעובר את החוקים שהוא יודע שעוד רגע הוא יחוקק. כאילו לא מתאפק. כאילו מאיץ את התהליך שהם צריכים לעבור. הם קטנים, רעבים, עבדים במהותם עדיין. מתלוננים כל הזמן ורוצים לחזור למקום המוכר הבטוח- מצרים. וה' שם איתם בקטנות- כי ככה- אי אפשר להוביל אנשים רעבים, ואי אפשר שלא להתייחס לטענות ההווה של האנשים- המאוד קיומיות ומאוד משמעותיות. אבל נדמה שאלוהים כל הזמן צעד אחד קדימה, ולפעמים- אולי במקרה הזה- מרוב להט הוא דורש דרישה שמניחה שהם כבר יודעים, ושנו כבר תגדלו. אבל זה ייקח עוד זמן...

* עוד לעניין האמונה והיכולת לראות מעבר- ואולי זאת החירות הגדולה (ואולי בדברים אלה אני מתייחסת לשאלת החירות ששאל אותי דב אלבוים בתכנית מהשבוע שעבר. אני אמרתי שחירות היא לבחור רופא בקופת חולים- הוא הגיב שזה דבר קטן. ואני טוענת ועדיין שזה דבר גדול. כי בחוסר האונים המוחלט לראות שיש לך בחירה, ליצור את הבחירה- זאת חירות). אני זוכרת, לפני כשנה וחצי סבלתי מפרצית דיסק. גיהנום. סבל. פחד. תחושת שיתוק והרבה סימני שאלה – איך מתי ובעיקר האם אפשר לצאת מזה. הרופאים המליצו לי ללכת – "לעשות הליכות". אז הלכתי בחוף הים. מחוף גאולה לפרישמן. שעה וחצי. זה המון. הולכת ובוכה, הולכת ובוכה. אין מן, אין עמוד ענן, רק מר וכואב. הראש בחול. פתאום הרמתי את הראש וידעתי שיהיה בסדר. כאילו משהו משך אותי לראות מעבר לכאן ועכשיו. ופתאום, הרגשתי מהי אמונה, מהי תקווה.

שבת שלום:-)

פרשת מקץ. על ניסים ועשיה- לכבוד החנוכה.

פרשת מקץ פוגשת את יוסף בבור הכלא המצרי. יוסף כבר פתר את חלומות שר האופים ושר המשקים- והוא מחכה שמישהו שם למעלה ייזכר בו.
מתברר שלא רק יוסף יודע לחלום- אלא גם פרעה, מלך מצרים. המלך חולם חלום מוזר ביותר- שבע פרות רזות ושבע פרות שמנות עולות מן היאור- ובאופן מנוגד להגיון- הרזות אוכלות את השמנות- ואל נודע כי באו אל קרבן.
שוב –חלום- שיבולים דקות ושיבולים בריאות וטובות – עולות בקנה אחד- והדקות אוכלות את העבות.
חלום מוזר, מטריד- ופרעה מרגיש כנראה משדובר בחלום אחד- שום חרטום לא נותן פתרון... החלום מטריד... ושר האופים נזכר בבחור מהכלא- יוסף!
ויוסף, בעל החלומות, פותר את החלום! ומסביר לפרעה שעתידות לבוא שבע שנים טובות, ואחריהן שבע שנים רעות שיאכלו את השנים הטובות – כמו בחלום!
והפעם- יוסף לא רק בתפקיד חולם, ולא רק בתפקיד של פענוח- אלא גם בתפקיד מעשי- הוא מציע לפרעה תכנית כלכלית המבוססת על המידע המודיעיני על התכניות של אלהים,תכנית בה במשך שבע שנים פרעה יגבה מיסים בצורת תבואה- וכך יאגור תבואה במחסני הממלכה, ואחר כך, בשנות הרעב- הוא ימכור- לא יחלק- לא מדובר במדינת רווחה- הוא ימכור למצרים ולתושבי האיזור- את היבול שהם עצמם שילמו כמס.
הנס- ההתגלות, החלום ההזכרות ביוסף בעל החלומות, היכולת של יוסף לפענח. אבל נס וחלומות זה לא מספיק- צריך אדם שיבנה תכנית, ייקח אחריות ויהיה מנהיג.
בהמשך הפרשה- בשבע שנות הרעב, גם משפחת יעקב מכנען- סובלת מהרעב, והאחים יורדים להביא אוכל ממצרים. הם לא מתארים לעצמם שמשנה למלך המצרי שיושב מולם הוא אותו יוסף, שהם זרקו בבור בשנאה לפני שנים. יוסף מזהה אותם כמובן, אבל עדיין לא חושף עת עצמו... הוא משחק איתם, אולי מענה אותם, אולי בודק אותם, אולי נוקם אולי מתכנן תכנית . הוא מאשים אותם בגניבה, אוסר את האח שמעון, ואומר שהוא ישחרר אותו מכלאו- רק אם יביאו את האח הקטן- בנימין. האחים חוזרים לאבא יעקב – שמתנגד להוצאת בנימין הקטן מתחת כנפיו. ובצדק- כי בן אחד של רחל כבר מת. כי הוא יודע שצריך להיזהר מהאחים האלה, מהבנים שלו. לא תמיד בטוח להסתובב במחיצתם.... מה עושים? זה נס שיוסף חי, נס שהם עוד רגע, בפרשה הבאה, ייפגשו, ויוסף יפגוש את אבא- אבל בינתיים-אבא יעקב לא מרשה לקחת את בנימין- מעכב את העלילה ומסכן את המפגש!
ואז- יהודה- לא מחכה לניסים- אומר לאבא, אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ – אני אחראי באופן אישי לבנימין. כדי שנס המפגש יתרחש- צריך את עזרתו של יהודה, את המנהיגות, את ההתערבות האנושית- את כוח המנהיגות.
למה קראנו את הפרשה דרך הדיאלוג בין מרכיבי הנס והאחריות אנושית?
בין היתר- משום שאלה המרכיבים של סיפור חנוכה- סיפור אחד- היסטורי- מספר על ניצחון המכבים את היוונים וביטול הגזרות. סיפור שני- מאוחר, מציג נרטיב של נס- נס פך השמן.
ואולי כך גם בחיים שלנו- צריך לקחת אחריות, מנהיגות, לתכנן תכנית ולהוביל אותה. ויחד עם זאת- תמיד לקוות לנס. אלא לא מילים. באמת - תתבוננו רגע בחיים שלכם. מה אתם רוצים להשיג? צריך באמת לקוות לטוב, להאמין ולהיות מלא באופטימיות. וצריך גם לעשות, לפעול, להיות אחראי ולקדם את העניינים. כך נדמה לי.

שבת שלום!

פרשת כי תבוא. אל רחום וחנון האם שומע תפילה עבור ?

איך אפשר לבקש "סליחה" מאל קנאי ונוקם ומקלל? האם יש בכלל סיכוי?
פרשת כי תבוא, מכונה פרשת התוכחה הגדולה, לפי שעון החול של המדבר- לקראת סיום נאום הגדול של משה והכניסה לארץ. לפי מחוגי שעון לוח הקריאה בתורה- קרובים לסיום מעגל הקריאה בתורה, עוד פרשות ספורות ניפרד ממשה ונתחיל לברוא עולם. לפי מחוגי לוח השנה העברי – אנחנו בימי סליחות, חודש אלול. לפי המחוגים הפרטיים שלי- סתיו כבר מזמן.

הפסקה הבאה סוקרת עניינים מרכזיים בפרשה: פרשת כי תבוא פותחת בטקס הבאת ביכורים עם הכניסה לארץ, במילים שאולי מוכרות לחלקנו מהטקסט של הגדת פסח: ) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: ) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וכו' מנהג יהודי קדום- לפתוח את חגיגות "כמה טוב" ב" בכמה רע היה לנו"- בהמשך- טקס מעשר הקשור בארץ, טקס חידוש הברית, ואחר כך רשימה מפתה ומפחידה של ברכות מחד ושל קללות מאידך. הברכות- מובטחות למי שישמע למצוות ה'- איזה ברכות? הלוואי עלי- בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: (ד) בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ.... יִפְתַּח יְהֹוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ .... וברוח ראש השנה:
(יג) וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת ..."
פשוט כיף!

כאן מתחיל העניין של היום, למי שדילג:

ומיד לאחר מכן: הקללות- (דברים כח) אשר יבואו לא רק על מי שלא יעבוד את ה' ולא יקיים את המצוות, אלא על מי שלא יעשה זאת בשמחה ובטוב לבב מרוב כל... אוי ואבוי איזה קללות. רק דוגמאות, ונא לא לנסות בבית:
טז) אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה: ....(יט) אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ: ...
כג) וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל:...(כד) יִתֵּן יְהֹוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ...כח) יַכְּכָה יְהֹוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב:....(כט) וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ:

עוד כהנה וכהנה....
ואני לא מבינה- אנחנו בחודש אלול – חודש סליחות- למנהג הספרדים, והאשכנזים יצטרפו בתשרי, ויפה שעה אחת קודם. אמנם- עברות שבין אדם לחברו- יום כיפור אינו מכפר, לפי הרמב"ם אבל עבירות שבין אדם למקום- זה הרגע לבקש סליחה ומחילה. ממי?

ובכל יום, בתפילת עמידה, אומרים:
סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו, כי אתה אדוני טוב וסלח [וסלחן] ורב חסד …". זה לא האל של הקללות. זה גם לא האל שלא מרשה למשה להיכנס לארץ. מה זאת הנוקשות הזאת?
הרי הנחת היסוד של בקשת הסליחה- היא שמי שמולי- קשוב וסולח. והאל שמצטייר בסצינת הקללות- הוא לא אל רחום, לא אל חנון. משתמש במילים ארור, ועיוור ומוכה ואין מושיע.

ובסליחות, אנחנו שרים פיוטים: (קישור לאתר פיוט, כדאי כדאי)
אדון הסליחות / בוחֵן לבבות
גולה עמוקות / דובר צדקות
חטאנו לפניך – רחם עלינו.

איך אפשר להגיד על אלוהים שהוא אדון סליחות אחרי כל הקללות שבפרשת כי תבוא?
איך אפשר לקוות שהאל מלא סליחה וחסד, אחרי האיומים? אפשר אפשר לבקש רחמים?
ואם באמת מבקשים רחמים- באיזה חוצפה, אולי תמימות, אולי זחיחות ניגשים בבקשה לביטול ולמחיקת החטאים, מול מי שאיים בנחרצות וברצינות על מי שלא קיים מצוותיו. יאללה, בינינו, אתה רב חסד, אז חאלס עם האיומים?מה, עושים צחוק מהאיומים של אלוהים? מההבטחות שלו?
אז אם יש קללות ועונשים- אז אלוהים- תעמוד מאחורי זה, תהיה עקבי. ואם זה לא רציני- ואפשר להתארגן פעם בשנה על סליחות- ואל רחום וחנון האם שומע תפילה עבור אז ...למה כל האיומים? תהיה עקבי!
אני מבקשת להציע כמה כיווני מחשבה לדיסונאנס הזה.
אחד- מתוך הפרשה עצמה. הברכות והקללות אינם שרירותיים. הם כתוצאה מההתנהגות של האדם. תבחר בדרך כזו (לצורך הענין, בדרך המצות)- אז יבואו עלייך הברכות. תבחר בדרך אחרת (אי קיום מצוות)- יבואו הקללות. האל הוא רק מראה לבחירות של האדם. (לכן, אגב, כמעט בלתי אפשרי לבקש סליחה מגוף חיצוני – הרי האדם הוא הבוחר והוא החוטא והוא גם מקור הסליחה או הייסורים. אדם מול עצמו, ושב האל הוא מראה, או כלי).

שני- מושג שנקרא "13 המידות של ה'". בספר שמות, לאחר סצינת שבירת לוחות הברית על ידי משה, ה' מנחה את משה לקחת לוחות שניים, ולכתוב עליהם בדיוק מה שהיה כתוב בראשונים, ולרדת שוב לעם ולתת לעם את לוחות הברית- שיא של יכולת סליחה, של יכולת להמשיך הלאה ולתת הזדמנות שניה במלוא המובן. בלי קמצוץ ושאריות מפולניה. משה, בתגובה, מתפעל ומכנה את ה' בסדרת הכינויים הבאים: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: (שמות לד 7-6). חלק מהתכונות הן "טובות" רחום וחנון.... וחלקן "קשות"- נקה לא ינקה (לא ימחוק את חטא). אז יש סתירה? איזה מן אלוהים הוא זה? במרכז הפסוק- שיווי המשקל, נקודת המרכז- "אמת". אין תכונה אחת באל. התכונה שיוצאת מהאל, היא בהתאם לאמת. התכונה מותאמת למציאות. אפילו בני אדם הבינו שלפעמים מתאים לסלוח ולפעמים מתאים לא לשכוח ולא לסלוח. השאלה, כמובן, מתי.

הסבר אחרון, מתחבר להסבר ששמעתי מאבא שלי לתפילת כל נדרי. שעל פניו, כל נדרי היא תפילה מרגיזה ביותר. אדם מבטל את נדריו, על בסיס קבוע פעם בשנה- כל הנדרים שלי מבוטלים. כל אותן התחייבויות כבדות משקל שהתחייבתי להן באמצעות מילים, הנה במילים אני מתיר. אפשר להמשיך הלאה.
אבי פירש לי את התפילה אחרת, ועם הפירוש הזה אני יכולה לחיות- את תפילת כל נדרי- לא אומר האדם, אלא אומר אלוהים לעצמו. כל הנדרים שהבטחתי, שאיימתי, כל העונשים שנדרתי שאביא עליכם, כל הקללות, כל האיומים, כל ה"ארור....ארור...." אם לא תקיימו את המצות, לא כל שכן בשמחה ובטוב לבב מרוב כל- כל אלה בטלים ומבוטלים.
שאחרת, איך יפתחו שערי שמים? ואיך יוכל לסלוח?

אדון הסליחות, נקמת הטרקטור. מופלא.
שבת שלום. מוזמנים לפזם, לבקש סליחה, לסלוח, להפיץ, להגיב, לקרוא שוב, לקרוא עיתונים של שישי. כל אחד שירגיש בנוח.

פרשת ראה- הזכות והחובה לבחור

פרשת ראה, היא המשך ההנחיות של משה לעם ישראל לפני הכניסה לארץ. יש בה חוקים ונושאים רבים וחשובים ביותר- דוגמת נושא היחס לעבד, עניין אכילת בשר, נושא שנת שמיטה, עבודה זרה, הקרבת קורבנות ועוד- הרבה חוקים מתחומים שונים שמתחייסים לפרקטיקה של החיים בחברה שעתידה להיבנות בארץ כנען.
התימה המרכזית בפרשה, לדעתי, היא תימת הבחירה.
תחילת הפרשה-
רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה.

ראה- זה פיזי, זה מחשי, זה משהו שאפשר לראות, כמו מאזניי צדק, כמו שתי ידים שפרושות לפניך. ברכה וקללה. עכשיו תבחר- את הברכה.....
אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם

או את הקללה...
וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.

אני חושבת שהטקסט הזה מעלה הרבה שאלות. ואני רוצה להציף שתיים מהן-
שאלה ראשונה- איזו מן בחירה יש פה? מי רוצה לבחור במודע בקללה? ומי לא רוצה ברכה? הנה אלוהים נותן מתכון של איך להשיג ברכה בתריג צעדים – מי לא ייקח?
ונדמה לי שיש שתי תשובות-
אחת- שהברכה והקללה הן לא במושגים של שכר ועונש חיצוניים- אם תשחה 20 ברכות תקבל קפה קר מתנה- אלא במושגים של תוצאה- אם תשחה 20 בריכות תרגיש יותר טוב. רבי אלעזר מפרש את הפסוקים האלה- אמר ר' אלעזר: כשאמר הקב”ה דבר זה בסיני, באותה שעה (איכה ג') "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" אלא מאליה הרעה באה על עושה הרעה והטובה באה על עושה הטובה, אמר ר' חגי: ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם: (דברים ל'): "ובחרת בחיים". (דברים רבה, קישור לגיליונות נחמה ליבוביץ).

ויש בכך מימד של אחריות, של כלים לקבלת החלטות- אני מודע לתוצרות של הבחירות שלי, ולכן יכול וצריך לבחור באופן מושכל.

תשובה שניה- לשאלה- איזה מן אפשרויות בחירה מוזרות יש כאן... במבט פנימי- לפעמים האדם בוחר בקללה במודע, ומביא על עצמו את הקללה, ומוכן לשלם את המחיר ולשאת בתוצאות- מאכילה מופרזת, דרך סיגריות, דרך נהיגה פרועה, דרך הסתבכות פלילית, דרך הסתבכות אנושית- בחירות לא טובות, שאנחנו מודעים להם, ובכל זאת בוחרים בהם. כי ככה אנחנו.

שאלה שניה- לגבי עצם עניין הבחירה- באמת יש לאדם אפשרות לבחור? בתפישת עולם לפיה אלוהים קובע את התכנית של המציאות, ואנחנו רק פיונים – ממתי יש לאדם זכות בחירה? אז מתברר שמאז ומעולם... עץ הדעת טוב ורע- תבחר! קין, הנה אחיך המעצבן לפניך- תבחר! אברהם, לוט- הנה הארץ לפניכם- תתמודדו עם המחלוקת- ואברהם הוא זה שאומר ללוט- תבחר.
אמנם הכל צפוי, אך הרשות - נתונה. (פרפרזה על מסכת אבות)

בפרשה שלנו, הפועל בחירה מופיע בשני הקשרים-

האחד: "הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.." הכוונה לירושלים, למקום בית המקדש.
השני: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
בשני המקרים- אלוהים הוא זה שבוחר. או אם נדייק- אלוהים הוא זה שכבר בחר.
אבל עלינו מוטלת זכות וחובת הבחירה המתמדת, בהווה, כל הזמן- בין הברכה לבין הקללה.


אברהם בורג, בספרו "בלשון בני אדם" כותב על הפרשה שלנו על חשיבות הבחירה, ככלי שמחייב כל הזמן להטלת ספק ולבדיקה: "....מה חשיבותה של הבחירה החופשית? חשיבותה היא בכך שהבחירה מזמינה התלבטות, ספק וחוסר ודאות. מי שאין לו ספקות כלל והכל ברור לו- מסגל לא פעם גישה אבסולוטית, חסרת ביקורת. זוהי גישה שממנה נולדות לא אחת הקנאות והקטלנות. הודאות אודנה אחד מהגורמים המצמצמים והמגבילים ביותר את מושג הבחירה ויישומו. מציאות אנושית של אמונה מוחלטת, לא קשובה ולא רגישה לדעות אחרות ... עלולה להביא ליהירות אמונית הרת אסון.... על כן באה הפרשה שלנו ומציעה לאדם את דרך הספקות...."
עכשיו- ראה, ראי, ראו תרגישו- הנה הם כאן- הברכה והקללה. ממש אפשר לגעת. במה תבחר? במה תבחרי?
עמיר בניון, תמיד מרגיש לי על חבל דק, בין ברכה לקללה.


שבת שלום . מוזמנים לקרוא, להגיב, לבחור.
נויה שגיב

פרשת דברים- העם דורש צדק חברתי

פרשת דברים שלפנינו, פותחת את ספר דברים. מבין ספרי התורה- ספר דברים הוא ייחודי ומובחן בהיותו ספר חוקים בעל רוח הומינסטית, סוציאלית- חוקים בהם השוויון והדאגה לפרט ולחלש הם ערכים מנחים. זה ספר שמתייחס לאדם- לגברים, נשים, אדונים,עבדים, ישראל והעמים- באופן שוויוני, הומינסטי. זה ספר שמגן על זכויותיו של האדם – על ביתו, על קניינו, על משפחתו.
ראשית נאחל כי רוח הספר תשרה עלינו כולנו בימים אלה.

ספר דברים מתחיל בנאום פרידה ארוך של משה מהעם- רגע לפני הכניסה לארץ, כאשר משה כבר יודע שהוא לא ייכנס עם העם לארץ כנען. הוא נותן להם הנחיות אחרונות לחיים בארץ. לקראת בניית הבית הלאומי.
אי אפשר להגיד שהם מקימים יש מאין-
כי הרי במקום אליו הם מגיעים- חיים עמים אחרים. שיש להם בעלות על הקרקע, מנהגים ומסורות. ורכישת חזקה על קרקע- בין אם יש הבטחה ובין אם אין- תהיה כרוכה במאבק. גם בני ישראל עצמם הם במצב בעייתי ולא רענן... עבדים בני עבדים, נוודים, מרירים, עייפים רעבים ורדופים- הם אלה שצריכים להקים חברה חדשה, שיש בה חוקים, סדר, עקרונות, ערכים וגם- אהבה, שכנות, ילדות, שירה, ארוחת ערב, ודאגה לפרנסה. ואין בה גזל ואין בה עושק ויש בה צדק חברתי ומשפט.
ואז בני ישראל נכנסו לארץ כנען, וחיו בצורה שבטית- איש הישר בעיניו יעשה, עושים הרע בעיני ה' וגם הרע אחד בעיני השני- עד כדי מלחמה בין השבטים. אחר כך מחליפים שיטה- העם דורש... מלך. כמו כל הגויים. האם השיטה הזאת תצליח? שאול מפוטר, דוד- המלך המשיח- אם נקרא בסיפורי התנך- לא הצטיין מבחינה מוסרית, שלמה- הבן שלו- אמנם בחייו בונה את בית המקדש ועל פי המסופר בספר מלכים מצליח להפוך את ישראל לאימפריה- אבל בזקנתו, עם סיפורי 1000 הנשים והעבודה הזרה... לא מכבד את נעוריו.... ומשם החברה הולכת ומדרדרת, מבחינה מוסרית, דתית, צבאית. מהמלך ועד לעם. ממלכות ישראל לא שורדות- ממלכת ישראל מוגלת לאשור, וממלכת יהודה- נענשת בגלות לבבל, ובחורבן - חורבן בית המקדש וחורבן ירושלים- אותו אנו מציינים בשבוע הבא- ט' באב. יום ט' באב מסמל את יום החורבן של שני בתי המקדש- הראשון והשני. אסון לאומי שלא היה כמותו אז. שהיה כמותו מאז.

מה לנו היום ולחורבן בית המקדש? הרי זה היה פעם ואנחנו כאן היום. הרי בית המקדש קשור לעולם תוכן דתי, פולחני- ואנחנו חיים בחברה מודרנית. ולא רק זאת- אלא שחלק מהציבור היהודי מגדיר את עצמו חילוני ומשוחרר בהגדרה מכל אקט דתי. אז מה לנו ולחורבן?

החורבן הפיזי של המבנה הוא סמל, הוא תוצאה, הוא המחשה של חורבן פנימי, חברתי. הקריסה היא של הבית האנוש ושל התשתית החברתית.

בתודעה היהודית, כל ההסברים לחורבן מתייחסים להיבטים החברתיים- אותם היבטים שספר דברים כל כך מדגיש. לא להיבטים הפולחניים ולא להיבטים הצבאיים. בתודעת ההיסטוריה היהודית, אף אחד לא מאשים את הבבלים או את הרומאים בחורבן- אלא רק התבוננות פנימה.

לדוגמה- ההסבר של ישעיהו הנביא מסביר לחורבן בית המקדש הראשון , שהיה בשנת 586 לפני הספירה. את הקטע הזה, מישעיה פרק א, נוהגים לקרוא בהפטרה בשבת שלפני ט באב- שבת חזון- ומדוע, לפי ישעיהו, נחרב בית המקדש? בגלל הרוע של הבבלים? האכזריות של האויבים שלנו? לא! בגלל התנהגות חברתית קלוקלת. מתוך ישעיה פרק א:
יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה. {ס}

במילים פשוטות- אנשים עסקו בפולחן ראוותני, שבע, מדושן, מוקצן- זה פולחן לא רצוי, שמחלל את מהותו. המהות- האופן הנכון לעבודת האל- הוא בכלל אחר- צדק חברתי: שיפטו יתום ריבו אלמנה. המהות היא משפט צדק. וחמור מכך- זה סכום אפס- העושר, את זה כבר ישעיהו הבין, בא על חשבון העוני.
בקיצור- האם הקשיבו למשה שאמר וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ? לא...
דוגמה נוספת- ההסבר לחורבן בית המקדש השני נחרב בשנת 70 לספירה. ומדוע הוא נחרב? כי הרומאים היו רעים? ממש לא. בתודעת הזכרון היהודי, שמנציחה את החורבן, בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם (סיפור קמצא ובר קמצא המפורסם) בגלל שאנשים ריכלו אחד על השני, הלשינו, לא ידעו לסלוח, להקשיב, לרומם, לפרגן.
האם הקשיבו למשה- שוב... ממש לא...
כי כאשר בונים בית- לאומי, חברתי, אישי, משפחתי, חברתי- יש ראשית לדאוג לחוקים חברתיים. לצדק חברתי. מתברר שלא אנחנו המצאנו את זה בישראל 2011.
אבל מי אמור ליישם את צוואתו של משה ? מזה מסתלק, נותן הוראות אחרונות ו.... ממנה מנהיג חדש- יהושע- אבל הוא מנהיג צבאי, בטח ובטח שאינו בשיעור הקומה של משה. אז מי אחראי לכינון חברה צודקת? ובין השורות של הפרשה, באותיות הקטנות- טמונה צוואתו של משה:
"... וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ...."
ירושת הארץ- לבנים. לדור הבא. אלה שהיום לא יודעים בין טוב לרע- הם יירשו את הארץ. הנחת יסוד ראשונה, מובלעת, היא שהמנהיגים הנוכחיים- עבר זמנם. הנחת יסוד שניה- גלויה- שהאבחנה בין טוב לרע- היא תהליך נרכש ונבנה לאורך זמן. הנחת יסוד שלישית- שכדי לטפל בעניני הארץ- יש לדעת להבחין בין טוב לרע. בתקווה שכולם יודעים מה הם עושים. בתקווה שנבנה כאן בית לכולם, ערב לפני החורבן.

מוזמנים לקרוא להגיב להפיץ ולפעול למען צדק חברתי, בכל מישור. והציבור, כך מתברר, לא מטומטם.

שבת שלום, נויה.

פרשת נשא, ברכת הכהנים מגילת רות ובית אבא...

פרשת נשא עוסקת בעניינין שונים הקשורים בשבט לוי ובענייני הכהנים.

אחד הפסוקים המוכרים ביותר הוא ברכת הכהנים-

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ:

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

ואני קוראת את הפסוקים האלה, ובפי טעם ערב שבת, בדירה הישנה שלנו בתל אביב.

אבא שלי חוזר מבית הכנסת, מניח את שקית התפילין הכחולה, ולפני שהיה מקדש, ומברך על היין, ועל החלות. לפני שהיה מתיישב ליד שולחן שבת, היה עומד וקורא לנו. ראשית אחי הבכור- ומברך אותו-

ישימך ה' כאפרים וכמנשה,

יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ:

(כה) יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:

(כו) יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

אחר כך קורא לי ולאחותי הקטנה, לא משכל ימין ושמאל, אלא עוצם עיניים, מניח ידיו על ראשינו, ואומר בכוונה גדולה-

ישימך אלהים כשרה רבקה רחל ולאה

יְבָרֶכְךָ ה'וְיִשְׁמְרֶךָ:

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

ולא הבנתי עד הסוף את המילים, אבל אהבתי את מגע הידיים, את הקרבה אל אבא, ואת טעמן של המילים. והרגשתי את הברכה, את השמירה, את האור ואת החן, את החנינה את התחינה את השלום. והרגשתי שאני חלק מדבר גדול יותר ממני- שרה, רבקה, רחל לאה. גם אם אלה לא היו גיבורות הילדות שלי, הן היו שם- ברקע- ארבע האמהות של עם ישראל.

בשורה אחת עם ארבע האמהות עומדת רות המואביה, אחת הגיבורות של מגילת רות, המכונה על ידי חז"ל – אמה של מלכות.

רות? המואביה? הזרה? הגרה? עומדת בשורה אחת עם ארבע האמהות? הייתכן?

כן. רות, האלמנה, הגרה, הכלה – שפועלת בחסד עם נעמי ושבה איתה משדי מואב, ומצהירה הצהרת אל חזור:

....כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי:(יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ...

ובכך מקבלת על עצמה- את תורת ישראל, ברצון, באהבה- לא במתן תורה, אלא בקבלת תורה.

רות הגרה, הנזקקת, שדואגת לנעמי ולעצמה לאוכל והולכת ללקט שיבולים נשכחות בשדות בית לחם. ומוצאת חן בעיני בועז, ופועלת בחכמה מולו- עד שיגאל אותה ואת נעמי, ויפרוס עליה את כנפיו.

ומתוך החסד המאפיין את המגילה ואת גיבוריה- מגיעה המגילה לפתרון ולשיא- נישואי רות ובועז. ולא חשוב החוק, ולא חשוב האיסור לשאת מואביה- חשוב האדם, חשובה האישה, חשובה ההתנהגות האנושית, הבסיסית, מלאת החמלה והחסד.

והנה, בחתונתם- מברכים העדים את בועז, את רות:

יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל...

רות מתברכת- בכך שתהא כרחל וכלאה, ותבנה בית בישראל.

וחזל- מעלים את רות בדרגה- בשורה אחת עם רחל ולאה- אמה של מלכות

וכך, בערב שישי, כמו צמות חלת השבת- נשזרת ברכת הכהנים, עם ברכת העדים לרות המואביה, אמה של מלכות, עם זכרונות מבית אבא.

מוזמנים לתיקון ליל שבועות של מכללת עלמא, ביום שלישי, מוזיאון תל אביב, גם אני ארצה שם.

בהרצאה שלי תתארח אלונה דניאל המקסימה.

אלונה דניאל- באשר תלכי אלך....

פרשת בחוקותי, על מהות הקשר- ללא תנאי.

בקריאה ראשונה, נדמה כי פרשת בחוקותי עונה על שתי שאלות.
שאלה אחת – מה יקרה לעם אם יפעלו לפי מצוות ה'.
מה יקרה?
ברכות לגשם, לארץ שתתן יבול, לשפע פרנסה, להגנה מפני אויבים . שאיפה לנורמליות.
שאלה שניה- מה יקרה לעם אם לא יפעלו לפי מצוות ה'.
מה יקרה?
סדרת קללות על מחלות, תבוסה במלחמה, נקמת ה', מוות, אסונות, אובדן בין הגויים, ובסופו של דבר- גלות מהארץ- אותה הארץ שאם הייתם בוחרים נכון, אם הייתם נותנים לה שנת שמיטה, לדוגמה- הייתה נותנת לכם יבול בשפע. בחרתם רע- עכשיו לכו מפה. ואם נקרא את העונשים- קשים, אכזריים, מלאי נקמה וכעס.

מה זאת אומרת "אם תלכו בחוקותי"? מדוע בכלל אלוהים בעמדה של "ברכה" ו"קללה" מול העם, בכל הקשור לקיום מצוות? איך בכלל אלוהים הגיע למצב של "אם" על קיום המצוות? יש בכלל אפשרות של לא לקיים?! עצם הגדרת העונשים למקרה של לא... מעידה על כך שיש אפשרות ללא.... הרי גם הורה, כאשר הוא פותח צל של ספק, חריץ של אם... מה יקרה אם לא- סימן שיש אפשרות גם ללא – ועכשיו הילד יכול לבחור כיצד לפעול, והאם הוא בוחר לשאת במשמעיות ובעונשים של בחירה בדרך הרעה.
ונגיד שהורה נתן לילד את האפשרות לבחור- ולקח את הסיכון הילד יבחר בדרך הרעה...מה זאת האכזריות הזאת? מגפות, קללות, אסונות... איפה עובר קו הגבול של הורים, בכעס על הילדים? הרי מטרת העונש היא לחנך, ללמד- לא להוקיע ולנדות....מה פתאום אלוהים מעניש בגלות? בלשבור את הכלים? הייתכן?

אבל יש משהו גדול יותר מהמעשים הנקודתיים, ומהתגובה המיידית- שכר או עונש- אל מול המעשים. יותר גדול מהתנאי.
יש מסגרת של מערכת יחסים, בין העם לאלוהים. שלא מותנית רק במעשים, אלא בעצם הגדרת מחויבות הקשר.
ואני בוחרת להסתכל רגע על אלוהים שמדבר. לא על העם ששומע את הברכות ואת הקללות.

מי זה האלוהים הזה, שמבטיח צ'ופרים למי שילך בדרכו?
בתשובה לשאלה- מי זה האל הזה, בתום יחידת הברכות אלוהים עונה:
יג אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.
ומי זה האלוהים הזה, שמאיים איומים משולחי רסן, למי שלא ילך בדרכו?

בתשובה לשאלה – מי זה האל הזה, בתום יחידת הקללות אלוהים עונה- אבל תשובה מאוד מפתיע- אני אלוהים שאחרי שאעניש אתכם בעונש הנורא ביותר- של הגלות- אני האלוהים ש.....
לא יזנח אתכם.... כי אני ה' אלהיהם... וזאת האמת האמיתית של ה'! לא האיומים והקללות.

מד וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם. מה וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה.

האמת האמיתית שבשום שלב אלוהים לא מתכוון לנטוש את העם. בכל בחירה שהיא. ברכות וקללות- הן תגובות מיידיות. אבל הן לא מהות הקשר.
כשאתם בסדר- נזכור את יציאת מצרים. וכשאתם לא בסדר- אז אני – לוקח על עצמי לזכור את יציאת מצרים.
כל מה שתבחרו, כל מה שתעשו- ה' אתכם.

ואני חושבת שיש כאן מסר חשוב מאוד להורים ולמחנכים- במערכות יחסים שאינן הדדיות, ואולי גם בתוך מערכות יחסים של זוגיות וחברות- במערכות יחסים שיש בהן הדדיות.
יש משהו גדול יותר מעמידה בחוקים או אי עמידה בחוקים. משהו גדול יותר מתגובה של שכר ועונש, בהתאם למעשים. יש את עצם המסגרת של מערכת היחסים. התפקידים. שאמנם נבנים מרצף של מעשים, אבל יש גם הגדרות עקרוניות. שבה קבענו- ברית. וגם אם צד אחד מפשל- צריך להגיב, בתגובה ראשונית של ברכות וקללות, זה בסדר. אבל לא כל כך מהר שוברים את הכלים. כל אלה בתוך מעטפת עקרונית, הדדית, ושומרת וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם.

אולי קצת כמו ברכת חרונו האוהב של האב, בשירי הבן האובד, ללאה גולדברג....הקשיבו לקולה.

שיר סיום לשבת שלום- "הבן יקיר לי אפריים..."- אותה שאלה ששואל ירמיהו הנביא בפרק לא. האם אפרים, הבן המנודה, המוגלה, תמיד יהיה בנו של ה'? תמיד ה' יאהב וידאג?

שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.

פרשת אמור.מועדים, חגים וטקסים- מועדון אקסלוסיבי לעשירים בלבד.

אני מודה שהימים האלה, ימי אביב, אחרי חג הפסח, וראשית הקיץ- מרגשים אותי. רגשות עזים, חזקים עולים בי בעיקר בימים האלה- יום הזכרון לשואה ולגבורה, יום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות למדינת ישראל. הכל מתערבב לי חזק וביחד- סבא וסבתא, השואה, תקופת השירות הצבאי ואם היום הייתי מסוגלת, הנופים של הארץ היפה הזאת כשאני נוסעת לנסיעות עבודה, החיים שלי בתל אביב באופניים מול הים, החיים של אנשים אחרים במקומות שונים בארץ, אנשים שהם רחוקים ממני כל כך אבל בימים כאלה זה מרגיש לי קרוב, זה שאני מורה ועוד לתנ"ך, לפעמים תחושה שאני שליחה של הדורות שהיו לפני והקימו את המדינה שלנו, המשפחה שלי, החברים שסביבי שמתחילים להוליד ילדים וממקמים גם אותנו בשרשרת הנצח של העם היהודי.

ויש תחושה נורא חזקה של ביחד. של שותפות גורל, של אחדות. ואני מודה, שפתאום השבוע, כשישבתי בבית, בסלון, לראות את טקס הדלקת המשואות לזכר הניספים בשואה- קרה לי משהו, התהפכתי. פתאום עלו בי רגשות נוספים- של כעס, של תסכול, של אכזבה. בעיקר מהצביעות הנוראה.

למה צביעות? מיד אסביר.
פרשת השבוע, פרשת אמור, יש בה כמה נושאים. אחד מהם- פירוט החגים והמועדים של עם ישראל, כאשר הוא מגיע לארצו. החגים- לרובם יש מימד חקלאי- ארגון סדר החגים לפי לוח שנה חקלאי- חג סוכות, חג שבועות, חג פסח- שלושה רגלים, כלומר שלוש פעמים, בהם צריך לבוא לבית המקדש ולהביא מנחה- אחוזים מההכנסה התקופתית. לכאורה- אלה חגים שמיועדים רק לבעלי רכוש, לעשירים בעלי השדות, שהצליחו ביבול. כרטיס הכניסה- למועדון החוגגים- הוא העושר.
והנה- העשירים מצווים לדאוג לעניים: כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
מה פתאום שהעשיר ידאג לעני? ומה פתאום שהעני ייקח חלק בחגיגות החוגגות את היבול של האחר? אז נכון שהעני נהנה מעושרו של העשיר- ולכן עליו להודות גם הוא, אבל יש כאן תפישה עקרונית: עושר אינו כרטיס כניסה לחגיגה. והחברה כולה חוגגת ומודה על השפע. היום אחד עני, מחר אחר- לא יחדל אביון מן הארץ....
ולא רק זאת- אלא שבפרשה מתוארים גם יום כיפור ויום השבת- מועדים שכלל אינם קשורים לענייני יבול או הכנסות שנתיות. אלה מיועדים לכל אדם באשר הוא אדם, באופן שוויוני לגמרי- מעצם היותם בני אדם. כי יש דברים שבכלל לא קשורים לכסף, אלא לרוח.
ואני צופה בטלוויזיה בטקסים ובנאומים שלנו, ווחושבת על ניצולי השואה שיושבים בבית ואולי אין להם עם מי להיות בערב יום השואה, ועל הכספים שלא מגיעים אליהם ומגיעים להם כל כך, וחושבת כך: אולי- אנחנו- הצעירים, הבריאים, נתגייס כולנו, וכל אחד יתרום 5 שקלים לטובת ניצולי שואה. לא כתרומה, אלא כחוק, כצו 8, ואז התחלתי לכעוס והרגשתי מטומטמת- כי אני הרי משלמת מס הכנסה. והכסף נמצא בקופת המדינה, ומישהו החליט לא להעביר אל ניצולי השואה את הכסף. ואני מובכת כי אני מבינה שלא רק כי כרטיסי הכניסה שלנו לחברה נהיו גשמיים, ורק לעשירים, אלא שמי שמכתיב את זה- הם האנשים שאנחנו בחרנו לשלטון. אני רואה בטלביזיה את המנהיגים יפים וזחוחים. אלוהים אם רק היו מבטלים את הטקס ובכסף הזה היו דואגים לבריאותם ולכבודם של ניצולי השואה. (קידור לאתר "עמך")

ואנחנו ... גם אנחנו לא בסדר. אנחנו לא דואגים לכך שהגר היתום האלמנה העני ניצול השואה והעובד הזר ייקחו חלק בחג. אולי בשאננות של מי שחושב שהוא מוגן לנצח, אולי באופוריה של מי ששכח ימים יותר קשים. עובר חג פסח, עבר יום השואה, יעבור יום הזכרון ויעבור יום העצמאות, וחלק מאיתנו יחגוג, וחלק מאיתנו לא. יצרנו חברה שבה העושר הוא כרטיס הכניסה לחגיגה. כל כך רחוק מרוח המחוקק בספר ויקרא. החוק שמחייב את העשיר לפתוח את העיניים ואת היד ואת הלב ולראות את הכלל.
והמחשבות שלי המשיכו לנדוד, ופתאום הרגשתי כאב גדול, כי הבנתי שהאחדות והציונות והנחיריים הרוטטים האלה שאני חשה עם בוא יום העצמאות- הם פיקציה. אני אחדות עם החברים הקרובים לי, עם המשפחה שלי, עם אנשים שדומים לי. במעגל סגור ומצומצם.
ונכון שאני כבר לא בנוער העובד והלומד, והתפכחתי מפנטזיה של סוציאליזם, אבל אני מדברת על דבר בסיסי הרבה יותר- שאולי אם לחלק מאיתנו הייתה הצניעות, היינו פועלים לאורו- על כבוד, על שוויון בין בני אדם, על הומינזם. כי תבואו אל הארץ..תתנהגו כמו בני אדם, נדמה לי שלכך הפרשה מכוונת.
עם המשפחות השכולות, ועם עם ישראל כולו- בעצב ובשמחה. בשכול ובחירות. שבת שלום וחג שמח.

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת... בביצוע הגרובטרון....

מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ...

פרשת פקודי. בין הגלוי לנסתר. במרדף אחר החומק תדיר.

פרשת השבוע, פרשת פקודי, מתארת תיאור מדוקדק, פרטני, של תהליך התכוננות הכהן הגדול לקראת הכניסה לאוהל המועד- בבגדים, בשמן המור, הרחצה, הטקסים הקטנים, האיטיים. מרתק לראות, שזה תהליך דו כיווני. מצד אחד- יש בו התקרבות גדולה לדבר האמיתי- תנועה קדימה. מצד שני- יש בו התכסות- בבגדים, בפרוכת, במסך, ובסופו של דבר בענן. פעם הכהן מתכסה, ופעם המשכן. מתח שנארג לאורך הפרשה כולה, פתיל זהב, אחר פתיל זהב. אולי בהשראת חג פורים ומגילת אסתר- אני קוראת את הטקס הזה כטקס אירוטי ממש. שיש בו כל הזמן, ובמקביל, גילוי וכיסוי. איך זה קשור למגילת אסתר?


במגילת אסתר יש סצינות של מפגש אינטימי בין גברים לנשים, שיכולות להיות אירוטיות. שני מפגשים מלכותיים, למען האמת. אחד- בין ושתי לאחשורוש, בזמן המשתה. ושניה- כאשר אסתר פונה אל המלך אחשורוש, להציל את עמה ומולדתה.



מה קורה במפגש עם ושתי? אחשורוש שיכור, אחרי 180 יום של שתיה (בערך חצי שנה), קורא להביא לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.הקריאה להאדיר את יופיה של ושתי, כל כך בוטה וולגרית, עד כדי שהיא מעליבה את יופיה של ושתי- ואת ושתי עצמה. חז"ל, כדי להקצין את הסצינה, מפרשים שהוא ציווה להביא אותה "בכתר מלכות"- בלבד. היינו ללא בגדים. בסצינה הזאת, יש יופי, יש קרבה, יש אולי עירום- אבל אין בה אינטימיות.. יש אולי פשטות, אבל אין כבוד. המפגש פנים מול פנים- אין בו מתח, אין בו קסם, אין בו עניין. ואכן- ושתי מסרבת.

האיור-מגילת אסתר בקומיקס. הוצאת מטח.איורים- בלה גולדנברג טייב. כתיבה-נ.ש.

ומה קורה במפגש עם אסתר? אסתר בארמון המלך, מנותקת לגמרי מהמתרחש, לא יודעת שכבר נפל הפור להשמיד את עמה. לפתע, אסתר נדרשת על ידי הדוד שלה, מרדכי, להציל את עמה ומולדתה. מרדכי מבהיר לה, באמצעות שליח, שהיא נושאת על כתפיה את האחריות להצלת העם, ואין מישהו אחר בלתה- מי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות? מה תעשה אסתר? איך היא תיגש אל אחשורוש? איך תשכנע אותו? לפניה עומד מכשול ראשון וקריטי- אחשרוש לא קרא לה לבוא אליו, כבר שלושים יום. וכולם יודעים- שאסור לפנות אל המלך אלא אם נקראת לך. ומי שיפר את הצו- ימות. עם כל הבהלה, ועם כל האחריות על הכתפיים- אסתר ניגשת למשימה. באשר אבדתי אבדתי.

ואסתר- ראשית לובשת בגדי מלכות. מתלבשת, ולא מתפשטת. באה חתולית ומדויקת. מכובדת, מכבדת, ומסקרנת. ועומדת בחוץ, בחצר. מכסה ומגלה. רחוק- אבל מספיק קרוב כדי שנוכחותה תורגש. ואז הוא מזמין אותה. ואז היא נכנסת- ולא צועקת או בוכה- אלא באיפוק נוגעת בראש השרביט. מַה-לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ?
ושוב, היא לא בוכה או מתפרקת, אלא מכסה את כוונתה, ומגלה רק מעט- תבוא מחר למשתה, אתה והמן.... וכך לאט לאט, טווה אסתר חוטים סביב אחשורוש. בבגדים, בנגיעות קטנות, בנוכחות שגורמת לסקרנות- ובעיקר לא מגלה, אלא מכסה. ורק המשחק הזה של גילוי כיסוי- מצליח לגעת במלך הבהמי קצת הזה, שאת אשתו הקודמת ביקש שיביאו כדי להראות כמה יפה היא.

את הרעיון הזה של גילוי- כיסוי- של ארוטיקה, של זוגיות שמבוססת על שונות, מסביר הפילוסוף בן זמננו, עמנואל לוינס: הצד המרשים של האהבה הוא שניות של הוויות שלא ניתן לגבור עליה; הווה אומר, זהו יחס עם מה שהוא חומק תדיר ... (לוינס, האתיקה והאינסופי, 1995)

נחזור לפרשה שלנו- נדמה שקורה כאן תהליך לקראת מפגש עם החומק תדיר. מפגש אינטימי שלקראתו צריך לנוע בשני כיוונים, של גילוי וכיסוי, של התקרבות ושל מרחק, של מרדף אינסופי אחר החומק תדיר ובכל זאת תמיד נוכח.


וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לה וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לו וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. לז וְאִם-לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. לח כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל בְּכָל-מַסְעֵיהֶם


מצורף קישור לסרטון שיורם טהרבלב מספר את סצינת ושתי- בגרסא משלו. תודה לנעמי גולן על ההפניה! מזהירה מראש- מקסים, וקצת בוטה לסיום...

לסיום, שיר יפהפה תמיד, על היכולת האינסופית להתפעל כל הזמן, להיות מופתע מהנגלה, וללכת שבי אחר הסמוי.

מוזמנים לקרוא, לשמוע, להגיב, להפיץ...שבת שלום! נויה

פרשת בשלח. להרוג את הבריון שבתוכנו.

פרשת בשלח

נתמקד הפעם בסופה של הפרשה- במפגש בין ישראל לעמלק. או יותר נכון- במפגש בין הנצח לבין עמל- לבינינו. יש כאן בעיה קשה, ואני מקווה שסוג של פתרון.

התמונה: מתוך ילדי העולם מציירים תנ"ך. הקרב בין ישראל לעמלק.

הפרשה כולה, מספרת את קורות ישראל בצאתם ממצרים. תרגיל כמעט בלתי אפשרי במנהיגות עבור משה. תרגיל כמעט בלתי אפשרי בנאמנות עבור העם. כמעט בכל תחנה בה עוצרים- יש לעם תלונות- למה אין מים, למה הוצאת אותנו ממצרים, למה אתמול אמרת לנו שאסור לאסוף מן יומיים ברציפות והיום מותר? ומה זה בכלל שבת? יש לנו עוד פרשה שלמה עד אז! ומשה- חוצה את ים סוף, עמוד אש ועמוד ענן, הופך מים מרים למים מתוקים, מכה בסלע- ונדמה שלא משנה מה שהוא לא עושה- העם בוחן, כל הזמן- היש ה' בקרבנו אם אין....? ומשה, כל כך לויאלי לה'- רק אל ה' הוא צועק, בוכה, שואל. וה'- כל הזמן מחזק. ויהיה בסדר. לא עלייך, עלי הם מתלוננים.

ופתאום, בזמן שהעם עסוק בתלונות- משום מקום קופצים העמלקים ונלחמים בישראל. העמלקים, עם של נוודים, שכנראה חשו מאויימים מהקבוצה החדשה בנוף המדברי, שעושה הרושם שלפחות בחודשיים הראשונים היא שורדת- החליטו לתקוף את ישראל. גם כאן- מזה נעזר בכוחות ניסיים ומנצח במלחמה באמצעות הרמת יד. אקט של מנהיג שלא רק מנבא את הנצחון אלא גם קובע אותו.

ראינו כבר, כי אחת הטכניקות של המנהיגות, היא לתת לאנשים את התחושה שקורה כאן דבר גדול, שעכשיו כולנו נחקקים בקורות הנצח. אבל... בעיה... עם הנצח שנחקק עכשיו, לחלקנו ואני מקווה שלרובנו, פחות נוח: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם

ברגעים אלה, ניתן הצו למחות את זכר עמלק, כנקמה. צו שקורא להרוג אנשים, בגלל השייכות האתנית, בגלל הלאום שלהם.

ובספר דברים פרק ל- תזכורת: למחות, לנקום, גם כאשר אתה כבר הגעת למנוחה ולנחלה.
יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח..."

מה חטאם של עמלק? לפי ספר דברים- הם זינבו בנחשלים- בחלשים, במתקשים, כשהעם כולו עייף ויגע ו"לא ירא אלוהים"- כשאין בו אמונה, ואולי זאת נקודת התורפה המשמעותית ביותר. לפגוע במי שאין לו אמונה. הפרשן המלבי"ם מדגיש כי במתקפה של עמלק על ישראל היה רק רוע. הרי היו בדרך:" "לא הייתה לו שום סיבה מהסיבות שבעבורה ילחמו עם בעם".

הצו לחרם כל כך חזק וחצוב בנצח- אפשר לראות את הציפיה של שמואל הנביא לכך ששאול המלך יחרים , ישמיד, ולא יחמול על שום עמלקי- ממלך ועד בהמה. בתוגבה לכך ששאול משאיר וחומל- הוא מפוטר. שמואל א טו

אפילו במגילת אסתר, משוייך המן ה"רשע" לעמלקים באמצעות שיוך משפחתי לאגג, מלך עמלק. למה- כי עמלק הם רשעים ועשו לנו רע במדבר אז מותר לנו בכל עת להרוג אותם.
כאמור- לא נוח לי עם זה, עם צו שמתיר להרוג שלא לומר מעודד, שפוסק דין מוות על אדם בשל מוצאו, בשל דברים שאבותיו עשו אי אז במדבר, צו שלא מתיר מקום לסליחה או לשינוי.
לא נוח זה אנדרסטייטמנט. רע לי. רע ומר לי. לא רוצה להיות שייכת לקבוצה שמתירה להרוג קבוצה אחרת.

בחיפושי אחר פתרון לבעיה- מצאתי את הפירוש המהפכני ממש, של הרש"ר הירש.
"אל תשכח דבר זה, אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות."
מה שצריך לזכור ומה שצריך למחוק - זה את יצר הבריונות שבנו. את המקום, את הרגע שאנחנו רואים מישהו עייף, נחשל, חסר אמונה ומרגישים עליונים עליו, ודורסים ודורכים את מי שאין לו דרך ויכולת להתגונן. בבתי הספר קוראים לזה "אפס סבלנות לאלימות"- מחיקה מוחלטת, ביד קשה, חרם מוחלט על האלימות כלפי ילדים אחרים. ושלא בבית הספר- הרגעים הקטנים האלה, שאנחנו עליונים על אחר כשקשה לו. שמנצלים חולשה כדי להרגיש חזקים. את זה- למחות. למחוק. לא להשאיר שום זכר. זה לא תמיד קל.

מצורף שיר ישן ומופלא של הסמית'ס שאומר את הדברים האלה רק באנגלית ויפה כל כך. בגיל 15 וגם היום- אגרוף בבטן. מתחת לוידאו- המילים. כדאי. שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, להפנים.

Oh Mother, I can feel the soil falling over my head
And as I climb into an empty bed
Oh well. Enough said.
I know it's over - still I cling
I don't know where else I can go
Oh ...
Oh Mother, I can feel the soil falling over my head
See, the sea wants to take me
The knife wants to slit me
Do you think you can help me ?
Sad veiled bride, please be happy
Handsome groom, give her room
Loud, loutish lover, treat her kindly
(Though she needs you
More than she loves you)
And I know it's over - still I cling
I don't know where else I can go
Over and over and over and over
Over and over, la ...
I know it's over
And it never really began
But in my heart it was so real
And you even spoke to me, and said :
"If you're so funny
Then why are you on your own tonight ?
And if you're so clever
Then why are you on your own tonight ?
If you're so very entertaining
Then why are you on your own tonight ?
If you're so very good-looking
Why do you sleep alone tonight ?
I know ...
'Cause tonight is just like any other night
That's why you're on your own tonight
With your triumphs and your charms
While they're in each other's arms..."
It's so easy to laugh
It's so easy to hate
It takes strength to be gentle and kind
Over, over, over, over
It's so easy to laugh
It's so easy to hate
It takes guts to be gentle and kind
Over, over
Love is Natural and Real
But not for you, my love
Not tonight, my love
Love is Natural and Real
But not for such as you and I, my love
Oh Mother, I can feel the soil falling over my head
Oh Mother, I can feel the soil falling over my head
Oh Mother, I can feel the soil falling over my head
Oh Mother, I can feel the soil falling over my ...
Oh Mother, I can feel the soil falling over my head
Oh Mother, I can even feel the soil falling over my head
Oh Mother, I can feel the soil falling over my head
Oh Mother, I can feel the soil falling over my ...