בקריאה ראשונה, נדמה כי פרשת בחוקותי עונה על שתי שאלות.
שאלה אחת – מה יקרה לעם אם יפעלו לפי מצוות ה'.
מה יקרה?
ברכות לגשם, לארץ שתתן יבול, לשפע פרנסה, להגנה מפני אויבים . שאיפה לנורמליות.
שאלה שניה- מה יקרה לעם אם לא יפעלו לפי מצוות ה'.
מה יקרה?
סדרת קללות על מחלות, תבוסה במלחמה, נקמת ה', מוות, אסונות, אובדן בין הגויים, ובסופו של דבר- גלות מהארץ- אותה הארץ שאם הייתם בוחרים נכון, אם הייתם נותנים לה שנת שמיטה, לדוגמה- הייתה נותנת לכם יבול בשפע. בחרתם רע- עכשיו לכו מפה. ואם נקרא את העונשים- קשים, אכזריים, מלאי נקמה וכעס.
מה זאת אומרת "אם תלכו בחוקותי"? מדוע בכלל אלוהים בעמדה של "ברכה" ו"קללה" מול העם, בכל הקשור לקיום מצוות? איך בכלל אלוהים הגיע למצב של "אם" על קיום המצוות? יש בכלל אפשרות של לא לקיים?! עצם הגדרת העונשים למקרה של לא... מעידה על כך שיש אפשרות ללא.... הרי גם הורה, כאשר הוא פותח צל של ספק, חריץ של אם... מה יקרה אם לא- סימן שיש אפשרות גם ללא – ועכשיו הילד יכול לבחור כיצד לפעול, והאם הוא בוחר לשאת במשמעיות ובעונשים של בחירה בדרך הרעה.
ונגיד שהורה נתן לילד את האפשרות לבחור- ולקח את הסיכון הילד יבחר בדרך הרעה...מה זאת האכזריות הזאת? מגפות, קללות, אסונות... איפה עובר קו הגבול של הורים, בכעס על הילדים? הרי מטרת העונש היא לחנך, ללמד- לא להוקיע ולנדות....מה פתאום אלוהים מעניש בגלות? בלשבור את הכלים? הייתכן?
אבל יש משהו גדול יותר מהמעשים הנקודתיים, ומהתגובה המיידית- שכר או עונש- אל מול המעשים. יותר גדול מהתנאי.
יש מסגרת של מערכת יחסים, בין העם לאלוהים. שלא מותנית רק במעשים, אלא בעצם הגדרת מחויבות הקשר.
ואני בוחרת להסתכל רגע על אלוהים שמדבר. לא על העם ששומע את הברכות ואת הקללות.
מי זה האלוהים הזה, שמבטיח צ'ופרים למי שילך בדרכו?
בתשובה לשאלה- מי זה האל הזה, בתום יחידת הברכות אלוהים עונה:
יג אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.
ומי זה האלוהים הזה, שמאיים איומים משולחי רסן, למי שלא ילך בדרכו?
בתשובה לשאלה – מי זה האל הזה, בתום יחידת הקללות אלוהים עונה- אבל תשובה מאוד מפתיע- אני אלוהים שאחרי שאעניש אתכם בעונש הנורא ביותר- של הגלות- אני האלוהים ש.....
לא יזנח אתכם.... כי אני ה' אלהיהם... וזאת האמת האמיתית של ה'! לא האיומים והקללות.
מד וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם. מה וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה.
האמת האמיתית שבשום שלב אלוהים לא מתכוון לנטוש את העם. בכל בחירה שהיא. ברכות וקללות- הן תגובות מיידיות. אבל הן לא מהות הקשר.
כשאתם בסדר- נזכור את יציאת מצרים. וכשאתם לא בסדר- אז אני – לוקח על עצמי לזכור את יציאת מצרים.
כל מה שתבחרו, כל מה שתעשו- ה' אתכם.
ואני חושבת שיש כאן מסר חשוב מאוד להורים ולמחנכים- במערכות יחסים שאינן הדדיות, ואולי גם בתוך מערכות יחסים של זוגיות וחברות- במערכות יחסים שיש בהן הדדיות.
יש משהו גדול יותר מעמידה בחוקים או אי עמידה בחוקים. משהו גדול יותר מתגובה של שכר ועונש, בהתאם למעשים. יש את עצם המסגרת של מערכת היחסים. התפקידים. שאמנם נבנים מרצף של מעשים, אבל יש גם הגדרות עקרוניות. שבה קבענו- ברית. וגם אם צד אחד מפשל- צריך להגיב, בתגובה ראשונית של ברכות וקללות, זה בסדר. אבל לא כל כך מהר שוברים את הכלים. כל אלה בתוך מעטפת עקרונית, הדדית, ושומרת וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם.
אולי קצת כמו ברכת חרונו האוהב של האב, בשירי הבן האובד, ללאה גולדברג....הקשיבו לקולה.
שיר סיום לשבת שלום- "הבן יקיר לי אפריים..."- אותה שאלה ששואל ירמיהו הנביא בפרק לא. האם אפרים, הבן המנודה, המוגלה, תמיד יהיה בנו של ה'? תמיד ה' יאהב וידאג?
שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.
