פרשת דברים שלפנינו, פותחת את ספר דברים. מבין ספרי התורה- ספר דברים הוא ייחודי ומובחן בהיותו ספר חוקים בעל רוח הומינסטית, סוציאלית- חוקים בהם השוויון והדאגה לפרט ולחלש הם ערכים מנחים. זה ספר שמתייחס לאדם- לגברים, נשים, אדונים,עבדים, ישראל והעמים- באופן שוויוני, הומינסטי. זה ספר שמגן על זכויותיו של האדם – על ביתו, על קניינו, על משפחתו.
ראשית נאחל כי רוח הספר תשרה עלינו כולנו בימים אלה.
ספר דברים מתחיל בנאום פרידה ארוך של משה מהעם- רגע לפני הכניסה לארץ, כאשר משה כבר יודע שהוא לא ייכנס עם העם לארץ כנען. הוא נותן להם הנחיות אחרונות לחיים בארץ. לקראת בניית הבית הלאומי.
אי אפשר להגיד שהם מקימים יש מאין-
כי הרי במקום אליו הם מגיעים- חיים עמים אחרים. שיש להם בעלות על הקרקע, מנהגים ומסורות. ורכישת חזקה על קרקע- בין אם יש הבטחה ובין אם אין- תהיה כרוכה במאבק. גם בני ישראל עצמם הם במצב בעייתי ולא רענן... עבדים בני עבדים, נוודים, מרירים, עייפים רעבים ורדופים- הם אלה שצריכים להקים חברה חדשה, שיש בה חוקים, סדר, עקרונות, ערכים וגם- אהבה, שכנות, ילדות, שירה, ארוחת ערב, ודאגה לפרנסה. ואין בה גזל ואין בה עושק ויש בה צדק חברתי ומשפט.
ואז בני ישראל נכנסו לארץ כנען, וחיו בצורה שבטית- איש הישר בעיניו יעשה, עושים הרע בעיני ה' וגם הרע אחד בעיני השני- עד כדי מלחמה בין השבטים. אחר כך מחליפים שיטה- העם דורש... מלך. כמו כל הגויים. האם השיטה הזאת תצליח? שאול מפוטר, דוד- המלך המשיח- אם נקרא בסיפורי התנך- לא הצטיין מבחינה מוסרית, שלמה- הבן שלו- אמנם בחייו בונה את בית המקדש ועל פי המסופר בספר מלכים מצליח להפוך את ישראל לאימפריה- אבל בזקנתו, עם סיפורי 1000 הנשים והעבודה הזרה... לא מכבד את נעוריו.... ומשם החברה הולכת ומדרדרת, מבחינה מוסרית, דתית, צבאית. מהמלך ועד לעם. ממלכות ישראל לא שורדות- ממלכת ישראל מוגלת לאשור, וממלכת יהודה- נענשת בגלות לבבל, ובחורבן - חורבן בית המקדש וחורבן ירושלים- אותו אנו מציינים בשבוע הבא- ט' באב. יום ט' באב מסמל את יום החורבן של שני בתי המקדש- הראשון והשני. אסון לאומי שלא היה כמותו אז. שהיה כמותו מאז.
מה לנו היום ולחורבן בית המקדש? הרי זה היה פעם ואנחנו כאן היום. הרי בית המקדש קשור לעולם תוכן דתי, פולחני- ואנחנו חיים בחברה מודרנית. ולא רק זאת- אלא שחלק מהציבור היהודי מגדיר את עצמו חילוני ומשוחרר בהגדרה מכל אקט דתי. אז מה לנו ולחורבן?
החורבן הפיזי של המבנה הוא סמל, הוא תוצאה, הוא המחשה של חורבן פנימי, חברתי. הקריסה היא של הבית האנוש ושל התשתית החברתית.
בתודעה היהודית, כל ההסברים לחורבן מתייחסים להיבטים החברתיים- אותם היבטים שספר דברים כל כך מדגיש. לא להיבטים הפולחניים ולא להיבטים הצבאיים. בתודעת ההיסטוריה היהודית, אף אחד לא מאשים את הבבלים או את הרומאים בחורבן- אלא רק התבוננות פנימה.
לדוגמה- ההסבר של ישעיהו הנביא מסביר לחורבן בית המקדש הראשון , שהיה בשנת 586 לפני הספירה. את הקטע הזה, מישעיה פרק א, נוהגים לקרוא בהפטרה בשבת שלפני ט באב- שבת חזון- ומדוע, לפי ישעיהו, נחרב בית המקדש? בגלל הרוע של הבבלים? האכזריות של האויבים שלנו? לא! בגלל התנהגות חברתית קלוקלת. מתוך ישעיה פרק א:
יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה. {ס}
במילים פשוטות- אנשים עסקו בפולחן ראוותני, שבע, מדושן, מוקצן- זה פולחן לא רצוי, שמחלל את מהותו. המהות- האופן הנכון לעבודת האל- הוא בכלל אחר- צדק חברתי: שיפטו יתום ריבו אלמנה. המהות היא משפט צדק. וחמור מכך- זה סכום אפס- העושר, את זה כבר ישעיהו הבין, בא על חשבון העוני.
בקיצור- האם הקשיבו למשה שאמר וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ? לא...
דוגמה נוספת- ההסבר לחורבן בית המקדש השני נחרב בשנת 70 לספירה. ומדוע הוא נחרב? כי הרומאים היו רעים? ממש לא. בתודעת הזכרון היהודי, שמנציחה את החורבן, בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם (סיפור קמצא ובר קמצא המפורסם) בגלל שאנשים ריכלו אחד על השני, הלשינו, לא ידעו לסלוח, להקשיב, לרומם, לפרגן.
האם הקשיבו למשה- שוב... ממש לא...
כי כאשר בונים בית- לאומי, חברתי, אישי, משפחתי, חברתי- יש ראשית לדאוג לחוקים חברתיים. לצדק חברתי. מתברר שלא אנחנו המצאנו את זה בישראל 2011.
אבל מי אמור ליישם את צוואתו של משה ? מזה מסתלק, נותן הוראות אחרונות ו.... ממנה מנהיג חדש- יהושע- אבל הוא מנהיג צבאי, בטח ובטח שאינו בשיעור הקומה של משה. אז מי אחראי לכינון חברה צודקת? ובין השורות של הפרשה, באותיות הקטנות- טמונה צוואתו של משה:
"... וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ...."
ירושת הארץ- לבנים. לדור הבא. אלה שהיום לא יודעים בין טוב לרע- הם יירשו את הארץ. הנחת יסוד ראשונה, מובלעת, היא שהמנהיגים הנוכחיים- עבר זמנם. הנחת יסוד שניה- גלויה- שהאבחנה בין טוב לרע- היא תהליך נרכש ונבנה לאורך זמן. הנחת יסוד שלישית- שכדי לטפל בעניני הארץ- יש לדעת להבחין בין טוב לרע. בתקווה שכולם יודעים מה הם עושים. בתקווה שנבנה כאן בית לכולם, ערב לפני החורבן.
מוזמנים לקרוא להגיב להפיץ ולפעול למען צדק חברתי, בכל מישור. והציבור, כך מתברר, לא מטומטם.
שבת שלום, נויה.
