פרשת אמור.מועדים, חגים וטקסים- מועדון אקסלוסיבי לעשירים בלבד.

אני מודה שהימים האלה, ימי אביב, אחרי חג הפסח, וראשית הקיץ- מרגשים אותי. רגשות עזים, חזקים עולים בי בעיקר בימים האלה- יום הזכרון לשואה ולגבורה, יום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות למדינת ישראל. הכל מתערבב לי חזק וביחד- סבא וסבתא, השואה, תקופת השירות הצבאי ואם היום הייתי מסוגלת, הנופים של הארץ היפה הזאת כשאני נוסעת לנסיעות עבודה, החיים שלי בתל אביב באופניים מול הים, החיים של אנשים אחרים במקומות שונים בארץ, אנשים שהם רחוקים ממני כל כך אבל בימים כאלה זה מרגיש לי קרוב, זה שאני מורה ועוד לתנ"ך, לפעמים תחושה שאני שליחה של הדורות שהיו לפני והקימו את המדינה שלנו, המשפחה שלי, החברים שסביבי שמתחילים להוליד ילדים וממקמים גם אותנו בשרשרת הנצח של העם היהודי.

ויש תחושה נורא חזקה של ביחד. של שותפות גורל, של אחדות. ואני מודה, שפתאום השבוע, כשישבתי בבית, בסלון, לראות את טקס הדלקת המשואות לזכר הניספים בשואה- קרה לי משהו, התהפכתי. פתאום עלו בי רגשות נוספים- של כעס, של תסכול, של אכזבה. בעיקר מהצביעות הנוראה.

למה צביעות? מיד אסביר.
פרשת השבוע, פרשת אמור, יש בה כמה נושאים. אחד מהם- פירוט החגים והמועדים של עם ישראל, כאשר הוא מגיע לארצו. החגים- לרובם יש מימד חקלאי- ארגון סדר החגים לפי לוח שנה חקלאי- חג סוכות, חג שבועות, חג פסח- שלושה רגלים, כלומר שלוש פעמים, בהם צריך לבוא לבית המקדש ולהביא מנחה- אחוזים מההכנסה התקופתית. לכאורה- אלה חגים שמיועדים רק לבעלי רכוש, לעשירים בעלי השדות, שהצליחו ביבול. כרטיס הכניסה- למועדון החוגגים- הוא העושר.
והנה- העשירים מצווים לדאוג לעניים: כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
מה פתאום שהעשיר ידאג לעני? ומה פתאום שהעני ייקח חלק בחגיגות החוגגות את היבול של האחר? אז נכון שהעני נהנה מעושרו של העשיר- ולכן עליו להודות גם הוא, אבל יש כאן תפישה עקרונית: עושר אינו כרטיס כניסה לחגיגה. והחברה כולה חוגגת ומודה על השפע. היום אחד עני, מחר אחר- לא יחדל אביון מן הארץ....
ולא רק זאת- אלא שבפרשה מתוארים גם יום כיפור ויום השבת- מועדים שכלל אינם קשורים לענייני יבול או הכנסות שנתיות. אלה מיועדים לכל אדם באשר הוא אדם, באופן שוויוני לגמרי- מעצם היותם בני אדם. כי יש דברים שבכלל לא קשורים לכסף, אלא לרוח.
ואני צופה בטלוויזיה בטקסים ובנאומים שלנו, ווחושבת על ניצולי השואה שיושבים בבית ואולי אין להם עם מי להיות בערב יום השואה, ועל הכספים שלא מגיעים אליהם ומגיעים להם כל כך, וחושבת כך: אולי- אנחנו- הצעירים, הבריאים, נתגייס כולנו, וכל אחד יתרום 5 שקלים לטובת ניצולי שואה. לא כתרומה, אלא כחוק, כצו 8, ואז התחלתי לכעוס והרגשתי מטומטמת- כי אני הרי משלמת מס הכנסה. והכסף נמצא בקופת המדינה, ומישהו החליט לא להעביר אל ניצולי השואה את הכסף. ואני מובכת כי אני מבינה שלא רק כי כרטיסי הכניסה שלנו לחברה נהיו גשמיים, ורק לעשירים, אלא שמי שמכתיב את זה- הם האנשים שאנחנו בחרנו לשלטון. אני רואה בטלביזיה את המנהיגים יפים וזחוחים. אלוהים אם רק היו מבטלים את הטקס ובכסף הזה היו דואגים לבריאותם ולכבודם של ניצולי השואה. (קידור לאתר "עמך")

ואנחנו ... גם אנחנו לא בסדר. אנחנו לא דואגים לכך שהגר היתום האלמנה העני ניצול השואה והעובד הזר ייקחו חלק בחג. אולי בשאננות של מי שחושב שהוא מוגן לנצח, אולי באופוריה של מי ששכח ימים יותר קשים. עובר חג פסח, עבר יום השואה, יעבור יום הזכרון ויעבור יום העצמאות, וחלק מאיתנו יחגוג, וחלק מאיתנו לא. יצרנו חברה שבה העושר הוא כרטיס הכניסה לחגיגה. כל כך רחוק מרוח המחוקק בספר ויקרא. החוק שמחייב את העשיר לפתוח את העיניים ואת היד ואת הלב ולראות את הכלל.
והמחשבות שלי המשיכו לנדוד, ופתאום הרגשתי כאב גדול, כי הבנתי שהאחדות והציונות והנחיריים הרוטטים האלה שאני חשה עם בוא יום העצמאות- הם פיקציה. אני אחדות עם החברים הקרובים לי, עם המשפחה שלי, עם אנשים שדומים לי. במעגל סגור ומצומצם.
ונכון שאני כבר לא בנוער העובד והלומד, והתפכחתי מפנטזיה של סוציאליזם, אבל אני מדברת על דבר בסיסי הרבה יותר- שאולי אם לחלק מאיתנו הייתה הצניעות, היינו פועלים לאורו- על כבוד, על שוויון בין בני אדם, על הומינזם. כי תבואו אל הארץ..תתנהגו כמו בני אדם, נדמה לי שלכך הפרשה מכוונת.
עם המשפחות השכולות, ועם עם ישראל כולו- בעצב ובשמחה. בשכול ובחירות. שבת שלום וחג שמח.

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת... בביצוע הגרובטרון....

מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ...