פרשת קדושים (עיקרה בויקרא יט) היא אחת הפרשות המרגשות בעיני. מתואר בה רצף של התנהגויות ראויות ורצויות בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו- התנהגויות שמבקשות ליצור חברה מוגנת, הוגנת, מוסרית.
ובכל שנה אני מתרגשת מחדש כשאני קוראת את הפרשה. כי מתוארים בה ניואנסים של התנהגות- הרגלים קטנים של יומיום, שיש בהם עולם ומלואו של ערכים. לא ללכת רכיל... לא להלין שכר... לא לשים מכשול בפני עיוור... לא לקלל חרש...
ובכל שנה, יש צו שמדבר אלי יותר מאחרים- על פי רוב בעקבות משהו שקרה. אירוע במציאות חיי.
היום אני מבקשת לדבר על הצו: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא"הנחיה ראשונה- לא לשנוא את אחיך בלבבך. קשה לצוות לא לשנוא. וקשה לצוות על מה שבלב.
הנחיה שניה- הוכח תוכיח את עמיתך. כלומר- חובה על אדם להוכיח, לתת ביקורת לאדם אחר. להגיד לו במה הוא לא בסדר.
מדוע – לא תישא עליו חטא- אפשר להבין : כדי למנוע ממנו את החטא. ואפשר להבין:שאני אשא על עצמי את החטא- אם לא אמרתי ולא הוכחתי.
אז מה זה אומר? שמהיום מותר להגיד "שמנת?" "אתה מסריח מהפה"? "אתה לא יודע לנהוג"?
לכאורה כן. באמתלה של אכפתיות, של חברות, של דאגה, של אהבה.
אבל זה לא עובר במבחן האמת של החיים.
את הקושי ביישום הצו, כבר חז"ל העלו:
"א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה – אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך, אומר לו טול קורה מבין עיניך.
כלומר- הבעיה היא שאנשים לא יודעים לקבל ביקורת. מיד מתגוננים ו.. מתקיפים.
אמר ר' אלעזר בן עזריה:תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח.
כלומר- אנשים לא יודעים לתת ביקורת. הבעיה היא שאנשים לא יודעים כיצד להגיד את הביקורת - ולכן מעוררים זעם.
חז"ל מדברים על "הדור הזה"- תקופת התלמוד.
וכמו אז- כך גם היום. בדור הזה
מי מאיתנו באמת מעיר למישהו אחר- במטרה למנוע ממנו חטא?
אנחנו לא מעירים. למה? כי לא נעים לי. כי זה לא ענייני. כי אנחנו מפחדים מתגובה. כי זה מביך.
ואם אנחנו כן מעירים- זה מתוך כוונה להקטין, ולא מתוך כוונה להצמיח.
והצד שני עונה- מה פתאום הוא מבקר אותי?! מי הוא חושב שהוא?!
אז מה עושים? כיצד לקיים את הצו- ואת מהותו- כיצד באמת לתת לאדם שמולי משוב שיגרום לשיפור?
ציר אחד- הוא עם "עמיתך"- בנימוסים והליכות, בתקשורת מכבדת. בהתנהגות מכבדת כלפי מי שהפסוק מכנה "עמית". כל "אחר בחברה שלנו, שהוא אוביקט. וכמו אז גם ה יום- אפשר וכדאי להוכיח אדם על טעותו. במטרה להגדיל ולתקן ולא להקטין. וצריך לדעת איך. כי קשה מאוד לקבל ביקורת.
ציר שני- הוא בקשר האישי עם "אחיך בלבבך". מי שאינו "אחר- זר", אלא אח, חבר, אהוב. וקשה – קשה מאוד להוכיח. אפילו יותר קשה כשמדובר על אחיך בלבבך. כי בתוכחה- יש חשיפה של חולשות. ובחברות יש רצון אמיתי שלא לפגוע. וקשר ואהבה. ופה לב העניין. שדווקא מתוך הקשר, האמון והבטחון- אפשר לדבר. בעדינות רבה, כמו רופא שמטפל בפצע. והאהבה, כמו רשת בטחון שמונחת מתחת לרגעים לא פשוטים שלא רק אפשר לדבר אלא גם צריך.
הנחת היסוד של הפרשה- הוא בשמה- קדושים. כיוון שאנחנו קדושים- כשם שהאל קדוש- אנחנו מחויבים לכל אלה. קדושים? אנחנו? והרי קדוש הוא מיוחד, נשגב.ופה לב העניין. הקדושה היא בהתנהגויות יומיומית, קטנות, מעשיות, שגרתיות, קדושות, של כבוד, תקשורת חברות ואהבה.
החברים שלי הם החיים שלי, רשת הבטחון שלי בעולם הזה. אוויר לנשימה. מצורף השיר המדויק של ריטה- חברה.מוזמנים לקרוא, להגיב, להוכיח, להפיץ.
שבת שלום.
תודה, אהובה.
השבמחקשבת שלום.
הנכון הוא, החיבור המוקפד בין שתי ההוראות:
השבמחק"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך".
כמעט כמו תנאי, רק אם אתה באמת לא שונא אותו, אפילו עמוק בלב, אתה יכול להוכיח אותו.
שבת שלום
איזה יופי! כמה חכמה ורגישות בפוסט. מאוד מזדהה, עם הרעיון והפיתוח שלו:
השבמחקיש לתת ביקורת- ללמוד איך לתת אותה באופן שלא יגרום לחבר להרגיש מאויים וחשוף לפגיעות.
במקביל כדאי שנעבוד על עצמנו ונלמד גם לקבל ביקורת, לא להתגונן, לא בהכרח להגיב. להפנים ולהוכיר את המאמץ שנעשה לטובתינו. לא לפחד להשתנות, אם כדאי.
שנקיף עצמנו אוהבים ומבקשי טובתינו, ונשפר זה את זה, נאתגר זה את זה, נצביע על כשלים ומהמורות בשביל לגדול ולהתפתח ובמקביל, נדע גם לפרגן. באמת ומכל הלב. ולקבל מחמאות אם מגיע לנו - אבל זו כבר פרשה אחרת.
שבת שלום,
ילדת פלא.
כמו תמיד כייף,לקרוא אותך על כל התובנות וההבטים שאת מעלה מהפסוקים.
השבמחקתודה ושבת שלום.
בלה
תודה
השבמחקאיזו פרשה חשובה אהבתי את החיבור שלך בין שני הצירים
כמו תמיד באת לי בזמן, לקראת שיחה חשובה שתיערך בקרוב
שבוע טוב
מיכל