ערב פסח- חג החירות. מהי החירות?

מוקדש באהבה לנשות הפורץ אוגנדה 20011, מגמה צ'לנג'.

את השבת האחרונה ביליתי באוגנדה הרחוקה שבאפריקה, בחברת נשים ישראליות, במסגרת מסע פורץ למקורות הנילוס – מסע נשים אתגרי של מגמה צ'לנג'. בתמונה: אנחנו מתארחות ב"אבויודיה"- קהילה יהודית מקומית. (כן...כן...)ותמונת השיירה שלנו, לצד ילדים שחזורים מבית הספר.

אחרי ימים ארוכים של נסיעה בג'יפים, של נופים, חיות, פירות טרופים, יערות גשם – נחנו בשבת ואת שעת אחר הצהריים, בילינו יחד בשיחה שהתגלגלה סביב שאלת החירות. אולי הקרבה לנילוס, אולי הקרבה לחג הפסח, אולי הקרבה לאנשים שחיים כל כך קרוב לטבע, שנראים כל כך חופשיי, אבל אין לנו באמת מושג למה הם כבולים ומול אילו קשיים הם מתמודיים, אולי השבת ואולי המרחק מהבית ותחושת החופש האדירה- ניסינו לברר את מהות מושג החירות בחיים שלנו- וכל אחת מהנשים- שלפני כן לא הכרנו- סיפרה על רגע של חירות בחיים שלה. ומתברר שאלה רגעים, רגעים שצריך לתפוס- רגע של תקווה, משפט שמישהו אמר, רגע של יצירה, התבוננות, יוזמה, להרגיש בבית אחת אמרה. להיות לבד- אמרה אחרת. ולא היה בינינו דבר משותף למעט היכולת להגיד- זאת חירות עבורי. לרגע. (גם ההתרגשות והתודה ההדדית על גילויי הלב).

מהי חירות אמיתית ? האם חירות אפשרית בחיינו- לא רק כאנשים בעולם המערבי, השונה כל כך מאנשי אוגנדה המקומיים- אלא כבני אדם, המחוייבים לצרכי הישרדות, לקשרי קהילה, זוגיות ומשפחה, החיים בתוך מסגרת חוקים, כללים ונורמות, השואפים למימוש עצמי- האם כל אלה לא כבלים? האם בתוך כל אלה כלל אפשרית חירות?

ומהי אותה חירות? ההגדה של פסח- מסודרת על פי סדר- כמו הומפייג' באינטרט, כמו תוכן עניינים. במרכזה- הקריאה לחירות. סיפור העבר הלאומי – שנמסר מסירה אישית- והגדת לבנך, והקריאה לחירות אישית- בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. חייב? זאת לא חירות. אבל חייב- להרגיש את תחושת היציאה מעבדות לחירות. איך עושים את זה? איך מרגישים בן חורין? איך מייצרים בהווה, בכל פעם, תחושת הזדהות עם העבר?

בהגדה יש קטע שלהבנתי יש בו שתי תשובות על החירות:

אחת- כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. כלומר- כל הרעב יבוא ויאכל, כל מי שצריך יבוא ויעשה את הפסח. החג הזה משחרר מכבלי המעמדות החברתיים. העבד והאדון, העשיר והעני, כולם זכאים וחייבים בחג. חובה לפתוח את הבית ואת הלב- כך שכולם ירגישו, כולם יהיו זכאים לחירות, משוחררים לרגע מכבלי כסף ומעמד.

וההמשך- "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין". זה לא רק שהשנה אנחנו עבדים ובשנה הבאה נהיה בני חורין- כי הרי כל שנה אומרים את זה. החירות היא עצם היכולת לתכנן תכנית, לראות מעבר לכאן ועכשיו, גם אני כרגע במצב הנמוך ביותר- של עבדות, של שפל כלכלי, של שפל בריאותי, של חוסר מזל, לא משנה מה- היכולת לראות עתיד, להיות מי שנושא תקווה ורואה חזון, בכל הווה שהוא. החירות היא היכולת להתבונן במציאות באופן אחר, ליצור זווית ראיה ייחודית שלי . וזאת החירות האמיתית – היכולת לראות אחרת את הדברים, לתכנן עתיד, לקוות, להאמין ומשם לפעול.

הרב קוק, בהקדמה שלו לפירוש ההגדה של פסח, כותב: החרות הצביונית (המהותית) היא אותה הרוח הנישאה שהאדם... מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שווים את ערכם. .... הראי"ה קוק, מתוך ההקדמה לפירוש ההגדה של פסח חג שמח! לינק לארית'ה פרנקלין האחת והיחידה....חג שמח!