פרשת שמיני-הפטרה- גבולות ההיסחפות.

פרשת שמיני- כמה מילים על היסחפות.....
בפרשת השבוע שלנו – נדבר דווקא על ההפטרה.
ההפטרה היא פסוקים נבחרים מתוך ספרי הנביאים (יהושע, שמואל, מלכים, ירמיהו, ישעיהו) שחז"ל הצמידו לקריאת הפרשות בתורה. בכל שבוע – פסוקים אחרים כמובן.
ההפטרה שלנו היום, היא מתוך ספר שמואל ב פרק ו. מסופר שם על אירוע מרגש, היסטורי, חד פעמי, על רגע של התרגשות ואסקטזה, סיפור של היסחפות ושיא סיפור שמלמד לקח ברור וחד משמעי- אסור להיסחף!
יש זמן, מקום ומסגרת לכל דבר. גם ברגעי השיא- יש דברים שמותר ואף רצוי לעשות- וגם ברגעי השיא- יש דברים שאסור.
אז מה הסיפור?

מסופר שם על המסע להבאת ארון ה' לירושלים, בתקופת דוד המלך.
מאיפה הביאו את הארון?
אפשר להגיד שמקרית יערים, אחרי קרבות בהם פלישתים גנבו את הארון כשבוי מלחמה
ואפשר להגיד שלמעשה- זהו מסע שראשיתו במעמד הר סיני, מסע בו הארון נדד עם עם יששראל במשך דורות, טומן בחובו את התורה, את הברית- והנה- מגיע סוף סוף למקומו- לירושלים. אל ההיכל, אל בית המקדש!
סיבה מצוינת להתרגש ולהיסחף? כן.. ו...לא.
חלקו הראשון של הסיפור מספר על עוזה, איש חביב שהיה חלק מהשיירה שהביאה את הארון. בפיתולי הדרך הקשה, היה רגע אחד , תמים, בו הארון כמעט ונשמט. עוזה, לתומו- שלח יד כדי לאחוז בארון. המעשה הציוני הנפלא הזה- עלה לו בחייו. ברק יצא מהשמיים והרג אותו!
מדוע? הרי עשה מעשה טוב!
יש הוראת מאוד ברורות כיצד ומי יכול לזאת את הארון. גם ברגע מתח ודרמה- שהארון כמעטו נופל, במדע החשוב הזה- אסור לעבור את הגבולות של מה מותר ומה אסור. יש חוקים ברורים.
עונש מוות? לא מוגזם?
לא רק עוזה התפרץ- אלא גם ה'- בתגובה שלו " פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה "- ולכן קורא דוד למקום, "פרץ עוזה".

דוד משנה טקטיקה, מדייק בהנחיות, מדייק באיוש התפקידים של האנשים הקרובים לארון- כדי שלא ייפגעו עוד אנשים. ואנחנו מגיעים לסצינת ההסחפות הבאה!

תופים ומחולות, שמחה וריקודים – שיירת דוד ואנשיו- עם הארון- מגיעים לירושלים. איזו שמחה! כולם באקסטזה.
ודוד? בראש הרוקדים! מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז לִפְנֵי ה'....
היחידה שלא נסחפת היא מיכל, אשתו של דוד- שעומדת בחלון, מסתכלת על השיירה- ובזה לדוד בלבה . מיכל שואלת את דוד בציניות מרושעת: מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל? וארס נוטף מדבריה, והיא מיד ממשיכה- אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. אתה, אומרת מיכל, אתה לא מתנהג כמו נכבד, אתה לא מתנהג כמו מלך- אתה נסחף ומבזה את עצמך- אתה נגלת היום כמו אחד העבדים, כמו אחד מהפשוטים. פירוש מחמיר יותר, אומר שמיכל רומזת שדוד נגלה- כלומר- בעת הריקוד- הוא חשף את איבריו המוצנעים, רחמנא ליצלן.
איך יגיב דוד לדברי הבוז?
שתי תגובות –
האחת- במילים. דוד עונה למיכל. על הדרך- הוא גם טורח להזכיר לה שגם אם יש לה טענות כלפיו כמלך, אלוהים בחר בו- בדוד, והעיף את אבא שלה מהמלוכה, אז שתירגע. ואחרי שהוא מסיים להעליב אותה בחזרה- דוד עונה תשובה ברמה העניינית- ומסביר מדוע הוא נסחף, מדוע הוא מרשה לעצמו להיות כמו אחד העבדים- מול ה', ברגעי השמחה- אין מעמדות. כולם שמחים ורוקדים.
כאן- בזירת השמחה- אין מותר ואסור, אין חוקים, אין מעמדות, אין תפקידים- הכל מותר. ואין בכך התבזות או עלבון. ההסחפות- בזירה הזאת, בהקשר הזה-מותרת ואף רצויה.
תגובה שניה של דוד- במעשים- מסור בסוף הפרק כי למיכל לא היהה ילד עד יום מותה. האם כעונש מדוד? אפשרי בהחלט.

ראינו אם כך שתי סצינות של הסחפות- בעזרה לארון הנשמט ובשמחת הבאת הארון. ומתברר שגם להיסחפות יש גבולות, מסגרות והקשרים. ובמסגרת אחת- ההסחפות היא אסורה. ובמסגרת אחרת- היא רצויה ונהדרת.
אני לרגע מסתכלת על ילדים, על בי נוער ועל מבוגרים. ונדמה לי שעשינו קצת בלאגן.
ילדים- באופן טבעי- לא תמדי מבינים איפה מותר ואיפה אסור להיסחף. מה ההבדל בין כביש לגן שעשועים.
בני נוער- בגיל המקסים והנורא הזה- נסחפים- במקומות שאסור ומסוכן להיסחף, מעבר לגבול. ומצד שני מונעים את עצמם ממקומות שכיף ונעים ומוגן ובטוח לכרכר בעוז. אולי חלק מחוסר איזון של הגיל. אולי דרך להגיד משהו למבוגרים. אולי דרך לעצב את הדמות שאישית הייחודית של כל אחד. ואז נהיים מבוגרים....
ומבוגרים: יש חופשיים, נסחפים, ממצים את הפונטיצאל של המקומות המותרים הנהדרים להיסחפות. זה ההבדל בין אירוע משפחתי כזה או אחר, זה איך נראות שעות הפנאי שלנו, זה איך אנחנו מתלבשים, ואיזה דרור אנחנו נותנים למחשבות, ואם זה בסדר או לא בסדר לקחת לעצמנו שעה ביום לעצמנו, או מדי פעם לנסוע למקום שמעולם לא היינו בו. או סתם לאכול ארוחת ערב בים. וגם- איך אנחנו מסתכלים על אנשים אחרים. אבל לא כולם חופשיים, לא כולם מנצלים את מרחב ההסחפות המותר. מי שנסחף- אנחנו מסתכלים עליו במבטי הבוז של מיכל. ורבים - עומדים בחלון ומסתכלים בבוז על אלה שנסחפים, על אלה ששמחים ומכרכרים במקומות שמותר. במקומות שאפשר, במקומות שרצוי ונהדר. לבזים:תפסיקו יא קנאיים, ולרוקדים כשאחרים מסתכלים עליכם - תמשיכו לרקוד, מה אכפת לכם:-) ולאלה שרוצים אבל לא מעזים- איך זה שכוכב אחד מעז לרקוד עד אור הבוקר? יאללה, בואו. תגבירו את הווליון ותהנו מאוד מאוד


שבת שלום. תרקדו ותשמחו. אביב בפתח.