פרשת תזריע מצורע. על נידוי מהמחנה. מי זה העם הזה שדורש צדק חברתי? אל תקרא לי עם.

בקיץ האחרון, כך נדמה היה- היינו כולנו אחד- היינו "העם".
העם דרש צדק חברתי. ונראה היה ש"כולנו" זה "אנחנו", וש"אנחנו" לא רק הרוב אלא "כולם". כולנו למען אותה המטרה- צדק חברתי. תחושת אופוריה נהדרת, אוהלים בכל מקום, עם ישראל יוצא מעבדות לחירות.
והנה, תם השרב הגדול, ובא הסתיו. חלף הסתיו ובא החורף. ועם החורף- ועדות, ציפיות, אכזבות. יש שטענו שהרווח הגדול של הקיץ הוא לא דיור בר השגה אלא המודעות של הציבור. ההתגייסות. הציבור התעורר. נהיה לנו אכפת ואנחנו מוכנים להתגייס ולעשות למען. והנה, סרו ענני החורף ובא אביב. ניצנים נראו בארץ. ניצנים חדשים -
ישנים. של ציבור ישן נושן, של ציבור שכבר הכרנו, של אנחנו- הרבה מאוד אנחנו. נפרדים ושונים. מקבילים ולא נפגשים. וברגע האמת- לא אוהבים ולא מאוחדים. אלא שונאים, ומתרשלים ולא סובלים אחד את השני.

פרשות "תזריע-מצורע" מדברות על החולה בצרעת- על הרחקתו מהציבור ועל דרכי ההיטהרות. ארבעה חולים בצרעת יש במקרא- מרים, אחות משה, אשר דיברה על אשת משה ושאלה איך ייתכן שמשה נושא אישה כושית, ולא עומד בחוקים שהוא עצמו קבע. במדבר יב פסוקים 2-1 : " וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה':"
שני ושלישי- נעמן שר הצבא הארמי (מלכים ב ה),
אשר היה איש גדול, ורק כאשר הקשיב לאנשים הקטנים ועשה מעשים קטנים- נרפא מצרעתו.
שלישי, מאותו סיפור, הוא גיחזי, נערו של אלישע, הנביא מירשאל שסייע לנעמן להירפא.
גיחזי חמד את המתנות שהציע נעמן לאלישע, והציג את עצמו כמי שמוסמך לקבלן. הצרעת- עברה אליו כעונש. הרביעי הוא עוזיהו מלך יהודה, אשר התערב בעבודת הכהנים וחשב שכמלך הוא יכול לעשות הכל. דברי הימים ב כו
19-16: " וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל: וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים: וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת
לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:"


מדוע כל אלה נענשו בצרעת? מדוע יש לבודד את כולם מהמחנה, מהציבור? משום גאוותם. משום שלא ידעו את מקומם החברתי ונכנסו לתחום לא להם. אל מול היחיד שסרח- עומדת חברה, מגובשת בערכים שלה, שיודעת
להוקיע מתוכה את החוטא, כמו גם שיודעת לרפא, לטהר ולהמתין (במקרה מרים) עד לריפוי ולחזרה למחנה, אל תוך הציבור. הקונצנזוס על ערכי המוסר הוא בהיר וקוהרנטי. והאמון בין אדם לאדם הכרחי-המלך חייב לסמוך על הכהנים שהם ידעו לעשות את תפקידם ואסור לו להתערב. בתמורה- הכהנים חייבים להיות בקיאים ומעולים כדי שאפשר יהיה לסמוך עליהם. כמו שאני סומכת על רואה חשבון שלי, על השוטר, וההורים והילדים סוכמים עלי שאני כתבת ספרי לימוד טובים ראויים ונכונים.

מקרה מעניין נוסף לשאלת האחריות והערבות ההדדית הוא סיפור עכן והמעילה בחרם, בספר יהושע. מה הסיפור שם? ביהושע פרק ו, מתואר כיבוש יריחו, ושם היה צו לחרם מוחלט של הרכוש. בתחילת פרק ז, רגע
לפני הכיבוש הבא- של העי, מתברר לנו, לקוראים, שמישהו מעל בחרם יריחו. האם כיבוש העי – היעד הבא- יצליח? בוודאי שלא. המעילה היא הגורם לכשלון. מי מעל בחרם? נקרא את פסוק 1: "" וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל
מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם..." פרק ז פס 1 אז... מי מעל
בחרם? אחד לקח, כולם מעלו. מדוע כולם אשמים? המקרה, אירוע, מעמידים במבחן ומסייעים
לחדד ערכים ותובנות. בחברה שבה יש ופשע- כנראה שיש לגיטימציה לפשע. תחושה שלא יקרה
לי כלום. ולצורך העניין הפושע הוא רנדומלי. כי אף אחד לא מנע. ומהצד השני- אחריות
היחיד על החברה- כי מי שחטא פוגע בחברה כולה, בשמה הטוב, בערכיה, ופגיעה של ממש
בהשיגי החברה.

אז יש לפנינו שני מודלים. אחד, של אחדות הציבור אמון בין בעלי תפקידים בציבור. כאשר אחד חורג מתפקידו ופוגע בסדר החברתי- הוא מנודה מהציבור דרך צרעת, ורק כאשר יפנים את מקומו החברתי- יוכל לחזור.
מודל שני- של אחדות הציבור באחריות ובערבות ההדדית. החברה אחראית ואשמה בחטאו של
היחיד. והיחיד אחראי על הציבור. לא תמיד אפשר לנדות את החוטא ולהציל בכך את החברה.
לפעמים החברה כולה משאירה ומכילה את החוטא, ומשלמת מחיר .

אני מודה, שהאביב הזה, כתנועת מטוטלת לקיץ, מרסק עבורי את שני המודלים.
התרסק לי האמון בבעלי התפקידים. באמון שאנחנו חייבים לתת אחד בשני. איך יכול להיות שבית ספר מתרסק בגלל רשלנות של קבלן? רק בנס נמנע אסון. איך יכול להיות שעמוד תאורה מתרסק בגלל רשלנות של אנשי התאורה? והפעם לא נמנע אסון. בחורה צעירה שילמה בחייה. איך יכול להיות שאוטובוס סוטה ומרסק שני רכבים פרטיים וגורם למוות? ואנחנו לא מענישים את מי שנדחף בתפקיד של אדם אחר- כי כל אחד יכול לעשות הכל, ואנחנו לא מקפידים לעשות כל אחד את עבודתו במאה אחוז.
התרסק לי האמון באחריות ובערבות ההדדית שלנו כחברה. אין קונצנזוס על ערכים. ריבוי דעות הוא נפלא חיובי והכרחי. אבל חייב להיות תשתית של הסכמיות לבסיס ערכי משותף. ואנחנו חיים ביחד- ואני לא יודעת מה הבסיס הערכי המשותף שלנו, אם יש קולות התומכים בקצין שמכה מתנדב ברובה. קצין בצבא שחרט על דגלו את ערך טוהר הנשק, על כל חלקיו. מה הבסס הערכי המשותף שלנו אם זה ממש בסדר בעיני אנשים בחוף בוגרשוב
שחוברת נערים מזיינת בחורה? מה הבסיס הערכי המשותף שלנו אם המדד למקצועיות של בכיר
במשרד החינוך, היא עמדתו הפוליטית, ובמעשה בריונות פוליטי, הוא מותקף ומוקע- איפה
הדמוקרטיה המעשית ואיפה החינוך לערכי הדמוקרטיה? מה הבסיס הערכי המשותף שלנו, אם
יש טקסים גדולים לזכר השואה ויחס מחפיר מחפיר מחפיר כלפי ניצולי שואה שעוד חיים
איתנו? לא הממשלה, ולא אנחנו, האזרחים דואגים להם. רק אנחנו אשמים.
התרסק לי העם שדורש צדק חברתי. כי הבנתי פתאום שהעם- כל אחד מאיתנו
תכלס לא רוצה שידפקו אותו. וכל אחד דורש צדק חברתי לעצמו.מה זה צדק חברתי- שלא
ידפקו אותי. ואם אפשר לשלוף אצבע משאימה כלפי השלטון- יופי. ואם מישהו אחר מהעם
הזה דופק את הצדק החברתי שלי- אז אני אדפוק אותו. וכל דאלים גבר. וזה מפחיד אותי.
מאוד. אין לנו סנקציות חברתיות כנגד מי שחורג מהקונבנציות של החברה, כי אין הסכמה
על גבולות מוסר ברורים.

מזמינה אתכם לסדרת "קצרים בעלמא" איתי מה 29/4, בנושא חמישה נביאים מהתנ"ך- מי מסתתר מאחורי המסכה? לפרטים והרשמה https://www.alma.org.il/event.asp?pageid=92&id=194

מזמינה אתכם ליצור קשר עם ארגון "עמך" להתנדב כל השנה עם ניצולי שואה http://www.amcha.org/

שבת שלום
שלום חנוך. אל תקרא לי עם. זה מה שאני מרגישה כרגע.

פרשת תצווה. שמתי לי פודרה?

פרשת תצוה.
שמות כז 20 עד ל 10. במרכזה של הפרשה- פירוט של בגדי הכהן הגדול בבואו אל המשכן. "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.... (שמות כח 2) בגדי זהב, ציץ, תפארת, שהם, אבנים, פיתוחים, חותם... פסוקים ארוכים המתארים את בגדי הכהן.
תיאור תהליך קפדני שבסופו תוצאה מהודרת- תיאור שאותי כמעט מביך. מביך בהידור, בהתעסקות ה"לא רוחנית" הזאת. בגשמי ובמפואר. הכהנים, זה ידוע, הם פקידים, טכנוקרטיים. אבל גם בבירוקרטיה, אפשר להבחין בין סעיפים שהם מהות לבין סעיפי הידור. כל כך הרבה פרטים, השקעה, מלל על ההידור הזה, על הפרטים, על הזהב, על הכבוד, על התפארת...
זה מביך כי לא ככה אני מדמיינת את עבודת ה'. אני לא אדם דתי ולא אדם מאמין, אבל יש לי חיבה לסיפורי החסידים על הילד השורק וכך נפתחים שערי שמיים, ויש לי סלידה מזה שאנשים משלמים מאות דולרים לכיסא בבית כנסת, או מנשקים מזוזה, או ספר תורה. כי המהות היא לא בקליפה.

זה מביך אותי כי מי שמכיר אותי יודע שאני מתלבשת תמיד מאוד פשוט. ג'ינס. חולצה אפורה או שחורה. תמיד פחות או יותר אותו סוודר. מתאפרת מאוד בעדינות. וגם רק לעתים. קצת דומה לחלק מהאנשים שסביבי, ומאוד שונה מהרבה נשים ואנשים שעסוקים הרבה במראה- האיפור הבגדים התכשיטים העקבים המותגים. אין בזה טוב או רע. זה פשוט לא אני. שאני נכנסת לחנות בגדים אינ מחפשת שם את הבגדים שכבר יש לי בארון. למה? הרבה סיבות. בין היתר כי זה לא הכי חשוב בעיני. זה חשוב. אבל לא הכי חשוב. מדויק ומכבד -כן. גוזל הרבה זמן מהעיסוק בדברים שלי הם חשובים יותר- לא.

אמנם, מי שעוסק בתורה, חייב לשמור על בגדים נקיים, כדי לכבד את התורה שהוא עוסק בה- מתוך דברי חז"ל: "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" (מסכת שבת קיד א). אבל איך מכביסה וגיהוץ הגענו לכסף וזהב?

הרי כאשר דוד המלך, בעוד הרבה פרקים, ישב בארמונו המפואר, ויראה את המשכן באוהל המועד, "עלוב" הוא מיד נזעק: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמואל ב ז פסוק 1)

גם נתן הנביא מסכים איתו, ומיד הם מחליטים שצריך לבנות בית מקדש- בית מפואר לארון ה', לתורה, לברית. זאת התכנית שלהם... אבל לה' יש תכנית אחרת! עוד באותו הלילה ה' נגלה אל הנביא ונוזף בו, ומבטל את תכנית המקדש, הבית המפואר לארון ה'. מי ביקש מכם בכלל...? ממתי ה' צריך בית?
והנה כאן – לא רק גשמיות, ביגוד חיצוני, מעטפת. אלא שהביגוד יש בו הידור, זהב, כסף, פאר... כמעט כפירה בעיקר.
אני מבקשת להציע שלוש הצעות להתמודדות עם המבוכה שלי.
אחת – הקשורה לנצח. אהרון ובניו חיו בדור שהיה שם. בהר סיני. הכהנים הבאים – שאמורים לתפקד בקודש- אמורים להיות ניזונים מהעבר. מהתרשמות, ובעיקר- מהנחיות ברורות. ועל כן, בגדי הכהן, כמו כל פירוט עבודת הכהנים, צריכים להיות מפורטים ובהירים. (למעוניינים- אפשר להיכנס לתורת המקורות ולטענה כי למעשה פסוקים אלה הם מקור כהני).
זה מסביר את הפירוט, אבל זה לא מסביר את הלבוש, ואת ההידור.
אם כך, להצעה השניה. בימים אלה, אנו נערכים לקראת חג פורים. חג שאחד ממנהגיו הוא מנהג התחפושות. מקור המנהג הוא לא במגילת אסתר, אלא מנהג אירופאי מאוחר, שאימצו היהודים (כנראה קרנבלים בונציה, מהמאה ה-14). אולם גם בתוך מגילת אתר עניין הלבוש והבגד הוא מוטיב. ושתי שנדרשת לבוא בכתר מלכות (וחז"ל דורשים- בכתר מלכות בלבד, כלומר ללא בגדים), מרדכי שלובש שק ואפר ומסרב להחליף את בגדיו, המן שמצווה להלביש את מרדכי בבגדי המלך, להושיבו על סוסו של המלך, להוליך אותו ברחובות ולהכריז- ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו! ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!. הבגד נוכח, והבגד הוא דרך, בתוך המחזה הזה, להביע רגשות, עמדות ותפקידים.
אחד הרגעים היפים ביותר הקשורים לבגדים במגילת אסתר, הקשור ב.. אסתר.
כאשר מרדכי מעביר לאסתר מסרים בהם הוא דורש ממנה לקחת אחריות ולהציל את עמה, ולא לחשוב שהיא מוגנת כשהיא בארמון המלך... מרדכי אומר לה משפט נוקב, חזק, ושואל אותה: ... וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת? (פרק ד פסוק 14). http://kodesh.mikranet.org.il/i/tr/t3304.htm
מהי המלכות...? מינוי? תחושה? שליטה? אחריות? כוח? זה רגע אחד או קו שעוברים לנצח? זה תפקיד? תכונות פנימיות? כורח הנסיבות? רגע שמחייב לפעולה ולא רק מוציא אלא ממציא מתוך אדם כוחות? שווה להתעכב רגע ולחשוב על השאלה הזאת בחיים שלנו.
אסתר משתכנעת ומבינה שהיא צריכה לעשות מעשה. ואז... כדי להיכנס לתוך התפקיד, המינוי, האחריות שהיא לקחה על עצמה... היא לובשת בגדי מלכות " וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת..." פרק ה פסוק 1
כלומר- לשיטתה- ואולי גם לשיטת הכהן הגדול- כדי להיכנס לתפקיד, כדי להיות שם לגמרי, דווקא כדי שזאת לא תהיה תחפושת – צריך ללבוש בגד חיצוני, שמחלחל אל הפנים.

אולם עדיין לא ענינו על שאלות ההידור. מה ההתקשטות המרובה הזאת? ולהצעה השלישית... כשקראתי את הדברים, פתאום הכהן היה נדמה לי כמו כלה ביום חתונתה. ואז הבנתי משהו שלא הבנתי בפעמים הקודמות שקראתי את הפרשה. אנחנו עדיין בסצינת הברית. משה עדיין בהר. הטקס עדיין בעיצומו. בכל מיני פלגים וזרמים ביהדות, וגם אפילו בתוך התנ"ך עצמו, אפשר לזהות תפיסה של יחסי ה' וישראל כמו יחסי בעל ואישה ואת הברית- כברית נישואין .הנה ירמיהו, פרק ב פסוק 2 " כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" .http://kodesh.mikranet.org.il/i/tr/t1102.htm
כאמור, אני לא אדם דתי, אבל אני אוהבת את הרעיון הזה. שאולי, אולי, אולי הכהן, כנציג העם בקודש, מתקשט ומתייפה כמו כלה ביום חתונה, לקראת הברית עם הקדוש ברוך הוא. הברית המתחדשת תדיר.
קצת כמו בשיר שהלחין ושר אביתר בנאי למילותיה של שריל פרו מתוך ספר הילדים אמא אווזה, בתרגומו של אורי סלע. אסוציאציה פרועה שלי...

שבת שלום. מוזמנים להתלבש יפה לכבוד משהו

כיצד לדבר על הכל ולהמשיך לאהוב? פרשת קדושים

פרשת קדושים (עיקרה בויקרא יט) היא אחת הפרשות המרגשות בעיני. מתואר בה רצף של התנהגויות ראויות ורצויות בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו- התנהגויות שמבקשות ליצור חברה מוגנת, הוגנת, מוסרית.
ובכל שנה אני מתרגשת מחדש כשאני קוראת את הפרשה. כי מתוארים בה ניואנסים של התנהגות- הרגלים קטנים של יומיום, שיש בהם עולם ומלואו של ערכים. לא ללכת רכיל... לא להלין שכר... לא לשים מכשול בפני עיוור... לא לקלל חרש...
ובכל שנה, יש צו שמדבר אלי יותר מאחרים- על פי רוב בעקבות משהו שקרה. אירוע במציאות חיי.

היום אני מבקשת לדבר על הצו: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא"הנחיה ראשונה- לא לשנוא את אחיך בלבבך. קשה לצוות לא לשנוא. וקשה לצוות על מה שבלב.
הנחיה שניה- הוכח תוכיח את עמיתך. כלומר- חובה על אדם להוכיח, לתת ביקורת לאדם אחר. להגיד לו במה הוא לא בסדר.
מדוע – לא תישא עליו חטא- אפשר להבין : כדי למנוע ממנו את החטא. ואפשר להבין:שאני אשא על עצמי את החטא- אם לא אמרתי ולא הוכחתי.

אז מה זה אומר? שמהיום מותר להגיד "שמנת?" "אתה מסריח מהפה"? "אתה לא יודע לנהוג"?
לכאורה כן. באמתלה של אכפתיות, של חברות, של דאגה, של אהבה.
אבל זה לא עובר במבחן האמת של החיים.

את הקושי ביישום הצו, כבר חז"ל העלו:
"א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה – אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך, אומר לו טול קורה מבין עיניך.
כלומר- הבעיה היא שאנשים לא יודעים לקבל ביקורת. מיד מתגוננים ו.. מתקיפים.

אמר ר' אלעזר בן עזריה:תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח.
כלומר- אנשים לא יודעים לתת ביקורת. הבעיה היא שאנשים לא יודעים כיצד להגיד את הביקורת - ולכן מעוררים זעם.

חז"ל מדברים על "הדור הזה"- תקופת התלמוד.
וכמו אז- כך גם היום. בדור הזה
מי מאיתנו באמת מעיר למישהו אחר- במטרה למנוע ממנו חטא?

אנחנו לא מעירים. למה? כי לא נעים לי. כי זה לא ענייני. כי אנחנו מפחדים מתגובה. כי זה מביך.

ואם אנחנו כן מעירים- זה מתוך כוונה להקטין, ולא מתוך כוונה להצמיח.

והצד שני עונה- מה פתאום הוא מבקר אותי?! מי הוא חושב שהוא?!

אז מה עושים? כיצד לקיים את הצו- ואת מהותו- כיצד באמת לתת לאדם שמולי משוב שיגרום לשיפור?

ציר אחד- הוא עם "עמיתך"- בנימוסים והליכות, בתקשורת מכבדת. בהתנהגות מכבדת כלפי מי שהפסוק מכנה "עמית". כל "אחר בחברה שלנו, שהוא אוביקט. וכמו אז גם ה יום- אפשר וכדאי להוכיח אדם על טעותו. במטרה להגדיל ולתקן ולא להקטין. וצריך לדעת איך. כי קשה מאוד לקבל ביקורת.

ציר שני- הוא בקשר האישי עם "אחיך בלבבך". מי שאינו "אחר- זר", אלא אח, חבר, אהוב. וקשה – קשה מאוד להוכיח. אפילו יותר קשה כשמדובר על אחיך בלבבך. כי בתוכחה- יש חשיפה של חולשות. ובחברות יש רצון אמיתי שלא לפגוע. וקשר ואהבה. ופה לב העניין. שדווקא מתוך הקשר, האמון והבטחון- אפשר לדבר. בעדינות רבה, כמו רופא שמטפל בפצע. והאהבה, כמו רשת בטחון שמונחת מתחת לרגעים לא פשוטים שלא רק אפשר לדבר אלא גם צריך.

הנחת היסוד של הפרשה- הוא בשמה- קדושים. כיוון שאנחנו קדושים- כשם שהאל קדוש- אנחנו מחויבים לכל אלה. קדושים? אנחנו? והרי קדוש הוא מיוחד, נשגב.ופה לב העניין. הקדושה היא בהתנהגויות יומיומית, קטנות, מעשיות, שגרתיות, קדושות, של כבוד, תקשורת חברות ואהבה.

החברים שלי הם החיים שלי, רשת הבטחון שלי בעולם הזה. אוויר לנשימה. מצורף השיר המדויק של ריטה- חברה

.מוזמנים לקרוא, להגיב, להוכיח, להפיץ.

שבת שלום.