פרשת שמות. בשבח האנושיות. לכל איש יש שם.

את אשר על לבי אני כותבת. אני רוצה לדבר היום על הילודה. על המשפחה שלי, על האנושיות.

לפני כמה שנים הזדמנתי לנילוס, ליאור הגדול (עם חברותיי למסעות- מאגמה). אותו נהר שהוא נהר החיים והמוות. זה נהר אדיר, שוצף, קוצף. מימין משמאל חיות ענק- פילים, היפופוטמים, תנינים, קרנפים. לא צילום- אלא לידי, הכי קרוב שיש! איזה יופי! איזה פחד... כשהייתי שם, חשבתי על משה הקטן, החשוף, בן שלושה חדשים, חסר האונים. על אמו שהעדיפה לשים אותו בתיבה בין הקנים, נשמר על ידי אחותו, חשוף לסכנות של ההיפופוטמים, הקרנפים, הפילים והתנינים. שהרי אחותו לא תוכל לעשות דבר מפני הקרנף. העדיפה את כל אלה- על פני המצרים.

פרשת שמות מתחילה ב... שמות. שמות של אנשים. באנשים שירדו למצרים. בניו של יעקב. ראובן. שמעון. לוי. כולם. שבעים נפש. שנספרים, וחשובים. לכל אחד יש שם, והוא נספר ונחשב. קבוצת הגרים, משתקעת במצרים, ובעיקר גדלה:  א,ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם

לימים- מת יוסף , ועבור המלך החדש, קבוצת הגרים הזו (בני ישראל) מתחילים להוות איום בטחוני. אם תהיה מלחמה- הגרים יחברו לאויבים- ויהיו בבחינת סוס טרויאני. מה שהתחיל בפרשה בשמות של כמה אנשים פרטיים, הופך להיות גוש מאיים עברו המצרים. אין ראובן, אין שמעון. יש גוש מפחיד של גרים בתוכנו.

אז הפתרון הראשון של פרעה, הוא לשעבד אותם, לענות אותם בעבודה קשה. אבל זה לא עובד:
"א,יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ..." כוחם של העברים- הוא ברחמם.

או אז, פרעה חושב על פתרון שני להרוג את הבנים של העבריים. איך? את זה הוא מפיל על המיילדות העבריות.  א,טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.

המיילדות, שיותר משהן מפחדות מפרעה, הן יראות את אלהים, לא פועלות לפי ההנחיות של פרעה, אלא מחיות את הבנים. איך? תולש פרעה את השערות, איך?! והמילדות עונות: " א,יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת:  כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ"

כלומר, הנשים העבריות היולדות יש משהו חייתי, לא מתורבת בלידה שלהן, הן לא מחכות למיילדות אלא פשוט יולדות. מדהים. למה? כי ככה זה לידה. לידה לא מחכה לרופא או לאחות או למיילדת. הלידה פשוט קורת.
התינוק הוא שמכתיב את הזמן ואת הדרך. ואנחנו צריכים לנווט בחכמה.

פרעה מבין שהישועה לא תצא מהמיילדות העבריות, והעברים ממשיכים להוליד את עצמם. מה עושים? הפעם הוא מצווה את כל עמו- כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן.

תחת הצו הקשוח, האובססיבי, ההיסטרי הזה- נולד בן לאיש ולאישה משבט לוי. ותחת הצו הזה מחליטה האם להחיות את בנה ולהציל אותו. ואחותו שומרת עליו, ובת פרעה- כן, בת פרעה, רואה אותו וחומלת עליו, ומשה אותו מן המים. ושמו משה. ופתאום, כשרואים אותו, ומבחינים בו-  לילד הזה יש שם. הוא לא חלק מהגוש העברי המאיים. הוא תינוק, קטן, יונק, ששמו משה.

והאיש הזה, שראו אותו, לימים יהפוך למנהיג שיוביל את ישראל מעבדות לחירות.

אבל אני מבקשת שלא לדבר היום על משה, אלא להתעכב על זירת הילודה בסיפור.כי שם מאבקי הכח. הילד, הילדה, האיש, האישה, האנשים הפרטיים- הופכים להיות כח לחימה לאומי. הילודה היא כח- את זה הבינו כבר מזמן טובי אויבינו. וגם בסיפור שלנו- הכח של העברים גדל- בזכות הילודה. ולכן הם מאיימים. וכך הם מגיבים. כאשר פרעה מנסה להתנגד להם- תגובתם היא תגובת ילודה- ככל שמענים אותם- כן ירבה וכן יפרוץ. הורדות ידיים, הורדות רחמיים. תגובת פרעה- היא לפנות למיילדות העבריות, שהן הקוסמות של הסיפור. הן בעלות הכח. כדי שימנעו את הילודה. והן לא משתפות פעולה עם פרעה, ומאפשרות לידה פראית, חייתית, של העבריות. ואז תור העם- להרוג את הנולדים. הילודה היא כח החיים של העם העברי בסיפור הזה.

אני מבקשת בהקשר זה לומר שני דברים- האחד אישי- משפחתי-לאומי, והשני אוניברסאלי.

אישי – משפחתי- לאומי: השבוע אחותי היקרה ילדה בן. בן חמישי, אח לשלושה בנים ובת. כולם בריאים חכמים ויפים. למחרת בת דודתי ילדה בן. אח לבת ולבן. כולם בריאים חכמים ויפים. ולכולם השלום. והמשפחה, תודה לאל, מתרחבת.  ולא יכולתי שלא לחשוב על אבא שלי, שהפך סבא לנכד עשירי, ועל אחיו, סבא לנכד רביעי, שזכו יום אחרי יום לחבוק נכד חדש, כל אחד. שני אחים. בנים להורים ניצולי שואה. סבתא שלי איבדה את בעלה הראשון ואת בנה הראשון בשואה, וספק היה אם עוד תוכל להביא ילדים לעולם. והנה, בדרך מהמחנות לישראל,  נולד אבי, ואחרי שנים רבות- ישראל, נולד דוד שלי. שני בנים לשני הורים ניצולי שואה. שגדלו כאן בארץ בשנות החמישים, של מדינת ישראל המתפתחת. והנה, יותר משישים שנה אחרי, נולד נכד עשירי לאבא שלי, נולד נכד רביעי לדוד שלי. כן ירבו. ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שזה סוג של נקמה בנאצים ועוזריהם. אנחנו כאן, חיים, מגדלים ילדים, מתרבים. והילודה שלנו, כן, היא כח. זה נשמע לאומי- עד לאומני. אבל, כן, לרגע מתנוסס בי דגל, לרגע הלב שלי מתכווץ ומתרחב חליפות, כשאני חושבת על סבא וסבתא שלנו, משני הצדדים, ששרדו, ולחמו, וילדו והנה אנחנו. והנה ילדינו. 

אוניברסאלי: מהצד שני, שזה אותו הצד למעשה. אינסוף פעמים במקרא (36 ) אנו מצווים שלא לענות את הגר, את הזר שחי בתוכנו. כי גרים היינו בארץ מצרים. אפשר להבין את פרעה שמרגיש מאוים מקבוצת הגרים שחיה בתוכו. ואפשר גם להבין את בני ישראל שמרגישים מאויימים-  הם ירדו למצרים ברשות (תחת חסות יוסף) , וברגע אחד, הפכו לפתע לשוהים בלתי חוקיים שצריך למגר. ואנחנו, הקרואים העבריים היום,  מגנים את דרכו של פרעה, ומייחלים לשחרור של העברים. ועכשיו?  והיום?  באיזה צד אנחנו? של המקומי או של הגר? אפשר להבין את מדינת ישראל, שמרגישה מאוימת מקבוצת המהגרים. אפשר להבין את תושבי השכונות, שמרגישים פחד קיומי, יומיומי. ואפשר להבין את השוהים הבלתי חוקיים, שהתגלגלו לכאן, וכעת- מקבלים תת יחס, של תת בני אדם. וכל מה שהם מבקשים, הוא מקלט ויחס אנושי.  אפשר להבין את כל אחד מהצדדים. מה ששובר את האיום בסיפור המקראי- ואפילו בת פרעה נשברת ומגלה חמלה- הוא היכולת לראות את האחר, של הפרטיקולארי, של האדם. להבין שמולך אדם עם שם. עם פנים, עם זהות. עם מאוויים, רצונות, צרכים, עבר, משפחה. אדם. לפני שתהיה פה שואה, לכל איש יש שם.
שבת שלום.

ילדים/ אביתר בנאי 

כל בוקר אני קם מוקדם 
להכין לך את הבוקר 
מסדר לך את התיק על הגב 
את הדלת פותח 
הרוח פורצת פנימה 
דרך עיניך הגדולות 
ולרגע נדמית בעיניי הדלת 
ללוע ארי 

וליבי מבקש תהיה נשמר 
תהיה אהוב וקרוב 
ותמיד תלך בשדות של אמת 
בשדות של שמחה ויופי 
וליבי כורע ומשתחווה 
חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד

פרשת שמות. נשים קטנות עושות מעשים גדולים.

אני משתדלת בדרך כלל, שלא ליפול למלכודות של "קריאות פמיניסיטיות" המאלצות את הטקסט לעמדת הכותב/ת. בין היתר, כי נדמה לי שגם גדולות הפמיניסטיות לא צריכות לאלץ את הטקסט המקראי להיות כזה. בתוך מציאות של חוקים ונורמות פטריארכליות, הטקסט המקראי (על סעיפיו וחלקיו הרבים השונים והמגוונים) בולט, לטעמי, בחתרנות הפמינסטית שבו. דוגמאות- האישה המכתיבה את סיפור גן העדן, ארבע האמהות- שרה, רבקה, רחל ולאה- שכל אחת מהן היא בעלת תפקיד משמעותי בעלילה וגם בעלת מרחב ואפיון ספרותי. נמשיך בספר בראשית לסיפור תמר ויהודה – שם לא רק שתמר תופסת את העניינים לידיים, גונבת זרע מיהודה והופכת להיות האם החד הורית הראשונה במקרא- אלא שגם יהודה וגם המספר המקראי אוהדים את המעשה שלה ותומכים בה. איך אני יודעת? גם הסיפור מופיע במקרא, גם אין בו ביקורת כלפי תמר, גם יהודה עצמו מודה שתמר צדקה ממנו, ואם זה לא מספיק- בסופו של דבר יוצא מהסיפור הזה מלך... נמשיך? ספר שופטים בו, מככבות דבורה ויעל ולא בתפקידים "נשיים". ספר שמואל בו חנה, אם שמואל, שעושה ופועלת (הרבה יותר מבעלה), ונמשיך למגילת רות שם הנשים מובילות את העסק (וגם משם יוצא מלך, כן, אותו המלך), ונחתום במגילת אסתר, שם אישה אחת עומדת לבדה מול כל ממלכת פרס ומצליחה בכוחות על להציל את עמה ואת מולדתה.

כך שנדמה לי , שלא צריך לאלץ את הטקסט המקראי כדי למצוא בו עמדה פרו- נשית, גם ובמיוחד לאור מציאות החיים הפטריארכלית בה נוצר ונכתב. (הדרת נשים זה לא רעיון של אלהים וזה לא במקרא)

האם הסיפור שלנו בפרשת שמות, הפרשה הפותחת את ספר שמות, הוא סיפור נשי? גברי?

הדמויות הראשיות בו הן גברים. פרעה, אהרון וכמובן במרכז- משה. הפרשה מתארת את סיפור לידת משה, את קורות חייו בארמון פרעה ואת ההתקדשות לתפקיד הנביא והמנהיג של ישראל- זה שעתיד להוציא את ישראל ממצרים. אז זה סיפור גברי? ועוד יש בסיפור הזה אלימות רבה- של פרעה כנגד ישראל, של המצרים כלפי העברים בעבודה הקשה, בין השוטר המצרי לבין העברי, בין העברים לבינם, וגם בתגובה האלימה של משה, שהורג את המצרי המכה. אלימות היא תכונה גברית? לא בהכרח. גם כי זה לא כך במציאות, וגם משום שמבחינה רטורית יצרנו חרב פיפיות- כי בסיפור שלנו, יש לדמות ה"גברית" של משה תכונות של חוש צדק, אמת, ומנהיגות. אז אלה הופכות להיות תכונות גבריות? 

אם כך, מוטב לנו ללכת על חיזוק הפן הנשי בסיפור, ולא על פסילת הפן הגברי (נכון בעיני גם בניתוח הספרותי וגם בחיים. לא תמיד החיים זה "סכום אפס". לא צריך לשלול דבר אחד כדי לקבל את האחר. בחלק מהמקרים יש "גם וגם". אם לא בפרקטיקה, לפחות ברמת האפשרות לניתוח והכלת אפשרויות לפני הכרעה).

אבל הסיפור שלנו, מה לעשות...  מנסה להרוג גברים. " כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן." (שמות פרק א פס' 22). מטרת הריגת הבנים הנולדים ליאור, היא השמדה והכחדה של העברים החיים תחת שלטון מצרים. (אלה שבאו פעם מזמן, קרובי משפחה של איזה אחד, יוסף....). למה צריך להכחיד אותם? כי פרעה, מלך מצרים החדש, מפחד שבעת מלחמה העברים יחברו לאויבים ויהיו מעין סוס טרויאני בתוך ממלכת מצרים. הרג הבנים יפתור גם את בעיית הכח הצבאי העברי (הגברים לוחמים) וגם יביא להכחדה של העברים (למרות שבטבע הרי מספיק אלפא אחד...) 

"... וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן" ציווה פרעה, ולא הבין שהוא טעה טעות אסטרטגית, כי הלוחמות בעם הזה, הן הנשים. אז מי הן הנשים בסיפור ומה הן עושות?

הנשים הראשונות המופיעות בסיפור הן המיילדות, שפרה ופועה. הן מצוות להרוג את הבנים העבריים מיד עם לידתם. המיילדות יראות את אלהים (ולא את פרעה) "... וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" (פרק א פס' 17). לא רק שהן נשארות נאמנות לה' ולא עושות כדבר המלך פרעה, כאשר פרעה שואל אותן למה הן פועלות כך, הן עונות איזה שקר כלשהו, ואומרות שהנשים העבריות יולדות כמו חיות, והן יולדות עוד לפני שהמיילדות מספיקות להגיע....  האקט הנשי של הלידה, הופך להיות מלחמה. מלחמת דמוגרפיה שפרעה מכריז עליה, וכרגע- העברים מנצחים בזכות הנשים יראות השם ושמות קצוץ על פרעה." וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" (פס' 20). שתי מיילדות שעשו היסטוריה. ואז פרעה מתעצבן ומצווה את הצו המפורסם " ויְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר  כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן. " (פס' 22).

הסצינה הבאה, בתחילת פרק ב,  היא לידת משה. איך יכול להיות שמשה שרד את הצו החמור והמחמיר להשלכת הבנים הנולדים ליאור? כמה נשים אחראיות לכך. מזמינה ראשית לקרוא את הפסוקים, ולשים לב תוך כדי קריאה לכמות הנשים בקילומטרז' פסוקים נתונים, ולעוצמה של המעשים:

"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.  ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר.  ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.  ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.  ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.  זוַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד.  חוַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד.  ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.  י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:" (פרק ב פס' 10-2)

אז מה קורה כאן?

דמות ראשונה- אם משה, יוכבד,שמצליחה לראות שיש בבנה משהו אחר, משהו טוב. חז"ל מפרשים "טוב" שאולי שמו היה "טוב" או "טוביה". יש המפרשים שנולד כשהוא מהול. ויש המפרשים שנולד והפיץ אור. מדוע מפרשים כך כיוון שהדבר הראשון שנאמר עליו "טוב" במקרא, הוא האור, בראשית א. אור<>אור. (תלמוד בבלי מסכת סוטה יב עא). ועל כך תתמה כל אם עבריה ושאינה עבריה... והבן שלי... ? לא "טוב"? כל אחת יודעת שהבן שלה הוא יחיד ומיוחד, חד פעמי, נזר הבריאה? או במילים של הרמב"ן: ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך לטענה כי טוב הוא. אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל". לפי הרמב"ן, כל הילדים טובים. הטוב שראתה אמו של הבן הזה, הוא טוב מחודש- וראתה שיהיה בו נס וינצל. לא רק שהיא רואה בו את הטוב, היא גם בחוצפתה עושה מעשה ומחביאה אותו במשך שלושה חדשים. ולא רק זאת, לאחר שעוברים שלושה חודשים, והיא מבינה שאי אפשר יותר להחביא את הילד, היא יוצרת בידיה תיבה ושמה בה את הילד. יולדת, רואה את הטוב, מחביאה את הילד, מבינה שצריך לשנות כיוון, יוצרת תיבה, שמה את הילד. כל זה לבד. מיוזמתה. מתושייתה. בלי תמיכה גיבוי או עזרה. כי ככה היא רואה ומבינה ועושה.

דמות שניה- אחות משה. היא עומדת בצד היאור. מתייצבת. איזה מילה חזקה של מחוייבות- להתייצב לצד מישהו. להשגיח, גם אם מרחוק. שידע שהוא לא לבד. זה חזק כל כך. (הייתי לפני שנתיים בנילוס. תנינים, היפופטמים, פילים. איזה פחד!!). וכשבת פרעה מגיעה (מיד נחזור אליה). היא מתנהגת בתבונה ולא קופצת. נותנת לדברים לקרות, וברגע הנכון- היא יוצאת ממחבואה ומציעה לבת פרעה להביא אישה עברית מיניקת עבור הילד (כמובן- אמו..., אמה). באומץ רב עומדת אחות משה, מרים, מול בת פרעה. אותו פרעה שציווה להרוג את הבנים. ובתבונה רבה היא

איך היא יודעת שזה בסדר לפנות אל בת המלך ולהציע לה מינקת עבריה? הרי בת פרעה זיהתה שזה בן עברים. הרי בת פרעה אמורה להשליך את הבן הזה ליאור, מיד כשהיא מגלה שזה בן עברי. אולם גם בת פרעה, כמו המיילדות, וכמו אם הילד, פועלת לפי צו ליבה ולא לפי צו פרעה " וַתַּחְמֹל עָלָיו". וכנראה שמרים מזהה את החמלה, ולכן מעיזה לבוא מול בת פרעה ולהציע את ההצעה. הצעה שיש בה כמה רווחים- להרוויח את חייו של הילד, להרוויח עוד זמן של הילד עם אמא. ולהרוויח עוד זמן של האמא עם הילד.

דמות שלישית, כאמור, היא בת פרעה, המלווה בנערותיה. כח נשי. היא יורדת ליאור לרחוץ, ושם היא רואה את התיבה. כמו שאם הילד ראתה כי הוא טוב- היא רואה את התיבה. אפשר לדבר בזכות אובייקט הראיה. ואפשר לדבר בזכות הרואות. היא לא רק רואה, היא גם סקרנית- ושולחת את אמתה להביא את התיבה. והנה שוב היא רואה- הפעם לא את התיבה אלא את הילד. רואה ומבינה שהוא בן עברים, וחומלת עליו. החמלה שלה עומדת בניגוד גמור לאכזריות של אבא שלה, המבקש להרוג את הבנים מיד עם לידתם או להשליך אותם ליאור. כאמור, בשלב הזה- לשאלה מה לעשות עם הילד- נחלצת אחותו ומיד מציעה את אימם כמינקת. כמובן, מבלי להסגיר שמדובר באמו, באחיה הקטן.

והעסקה נסגרת, בתיווך האחות מרים. האישה העברית תניק את הילד, בת פרעה תיתן לה את שכרה, והילד- חי כבנה של בת פרעה. עסקה שהנשים מובילות, יוזמות, וסוגרות- מתוך מקום של חמלה, של הבנת צרכים, יצירתיות ויוזמה. עסקה מנוגדת לחלוטין לצו המלך, פועלות לחלוטין לפי צו הלב.

הנשים הקטנות, עושות כאן מעשים גדולים. החל במיילדות המעיזות להמרות את צו המלך, מתוך יראת ה'. דרך האמא שרואה את בנה, רואה בו את נס ההצלה ומוכנה לסכן את חייה כדי להציל אותו, דרך האחות ששומרת ומגנה על אחיה, ויודעת מתי איך ומה להציע, דרך בת פרעה, שתכונות החמלה, הרגישות, האומץ והתבונה- עולות על המחוייבות שלה להתנהג כמו "בת מלך פרעה".

הגיבור של הסיפור הוא משה. כי הסיפור הזה מספר את סיפור לידתו והוא המנהיג הגדול החד פעמי שעתיד להודיע את עם ישראל. אבל נדמה לי שאין לו קיום ללא הנשים שהצילו את חייו. ולא כי ראו סנה בוער, אלא כי ראו מציאות והקשיבו לצן ליבן. והסנה בער בקירבן.

פרשת שמות. על תכונות נדרשות ממנהיג. למקרה שעוד מישהו יכריז על כניסה לעולם הפוליטיקה. למקרה שנעמוד בפני בחירה.

בימים אלה- גם בימים אלה- הזירה הפוליטית רוחשת ובוערת- סיימנו קיץ של צדק חברתי, של שיא מאבק חברתי למען החזרת גלעד שליט, הרבה קבוצות חברתיות שמתועררות ודורשות את זכותן, והנה עם בוא החורף, מצטרפות דמויות מוכרות לעולם הפוליטיקה- בתחושה שהם האנשים הנכונים ברגע הנכון.

בתמונה: משה והסנה הבוער. ילדי העולם מציירים תנ"ך.

איך יודעים מי המנהיג הנכון? איך יודעים מתי הרגע הנכון? אילו תכונות נדרשות לאדם שרואה את עצמו או מציע את עצמו כמנהיג?
פרשת שמות – פותחת בשמות- המון שמות. אבל רק אחד מנהיג. פרשת שמות מציגה בפנינו את המנהיג הבא.

הפרשה , פרשת שמות- תופסת את בני ישראל בבעיה קשה- משפחת יעקב כולה במצרים- כי יוסף סידר להם שם אוכל וחסות, הם הולכים ומתרבים, אבל אז יעקב ויוסף מתים, וקם מלך חדש- שלא ידע את יוסף. מלך שרואה במשפחה האת, בשבט הזה, איום- ומפחד שברגע מלחמה- הם יקומו נגדו. פרעה מחליט להעביד את העברים. אבל הם? וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ... אז פרעה מחליט להרוג אותם, עוד כשהם קטנים- כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו.
דרוש מנהיג.

ואז נכנס לתמונה משה. ודרך היכרות עם הדמות שלו, לא רק בפרשה הזו- אפשר לשאול שאלות על מנהיגות. הרגעים האלה, הרגעים הראשונים- הם רגעים מכוננים. בזכות מה נבחר משה להיות מנהיג?

יש דברים הקשורים בחומרים מהם הוא ניזון- הוא בן לאמא שהחליטה שהיא את הבן שלה לא הורגת. ויהי מה. ושמה אותו בתיבה ושלחה אותו ליאור. אני הייתי בנילוס- פחד אלוהים. ויש לו אחות ששמרה עליו. אז אולי יש משהו בגנים או בחוויה הבסיסית של אדם - לתושיה, לאי השלמה עם גורל, לעשיה, ליכולת לעשות מעשה, לעצב מציאות חדשה. זאת תכונה של מנהיגים.

ואולי זאת החמלה שהוא חש, כאשר בת פרעה חומלת עליו ומשה אותו מן המים. גם היא- פועלת באופן מנוגד להגיון, למעמד של בת פרעה-ופועלת מתוך חמלה. לא חשוב עכשיו מעמדות או הנחיות אכזריות. יש כאן תינוק. וזאת תכונה של מנהיגים.

אחר כך, משה, שגדל בבית פרעה, רואה מצרי מכה איש עברי. הוא מתערב, מכה את המצרי וטומן את גופתו בחול. יש לו חוש צדק מפותח, והוא מאוד מעשי, אבל הוא רצח. תכונה של מנהיג? לרצוח? לא. אבל חוש הצדק שלו עד כדי מפותח- שהוא לא מסוגל לראות פגיעה באדם חלש. גם במחיר חייו של החזק. והוא חייב לעשות. לא יכול להישאר אדיש מול עוולה חברתית וחוסר צדק. תכונה של מנהיגים.

מתברר ששמעו עליו, הוא בורח למדבר. וגם שם, כאשר בנות יתרו מול הבאר, ורועים אחרים מתנכלים להם ומבקשים לפגוע בהן-. פועל למען בנות יתרו. באומץ, בחמלה. ומתווסף כאן עניין משמעתי- הוא לבד במדבר, לא בן מלך ומתברר שתכונת הצדק קיימת בו ובתוכו. גם באופן בלתי תלוי בארמון שמאחוריו.

והרגע היפה ביותר הוא רגע הסנה. ה' מתגלה על משה בסנה פלאי, סנה שעולה באש אך לא אוכל. לא נשרף- ומבקש של נעליך.. ומצווה על משה להושיע את ישראל.. ומשה- אותו משה- לא קוטף בשמחה את המינוי ופותח בקבוק שמפניה- אלא שואל בעדינות ובזהירות מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.... וה' מסביר לו.ושוב משה צנוע- וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי ....וה' נותן לו סימנים- המטה הופך לנחש ובחזרה, והיד המצורעת... וה' כבר מדבר על המכה הראשונה, אבל משה... עדיין זהיר וצנוע אל מול המשימה שעומדת בפניו. -לא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.
אני לא מתאים לתפקיד- אתה אלוהים- בסדר- והניסים שלך- בסדר- אבל אני- אומר משה- לא מתאים. התפקיד מצריך תכונות שאין לי. אומר ולא מבין שבדבריו אלה הוא אומר בדיוק מה שנדרש למנהיג- צניעות, זהירות, לפעמים גמגום. זאת תכונה של מנהיג
ואחרי כל זאת- משה נפרד מיתרו- ואומר שילך לראות מה שלום אחיו- אלהים נגלה אליו עכשיו! עשה ניסים! קונצים! והוא עדיין רואה את העברים- כאחיו. הוא יודע וזוכר מה הזהות שלו ולמי הוא מחוייב.

מעניין שהפרשה מתחילה בשמות, ומתמקדת באיש אחד שה' בחר כדי להוביל את כל השמות. את ההמון הרב. מעניין במי נבחר אנחנו, לאור ההצהרות על המנהיגות שהצהירו השבוע. מעניין אם נמצא מישהו בתכונות ולו דומות לשל משה- בעל חוש צדק, מעשי, שיש בו חמלה כלפי כל אדם, אמיץ, ויחד עם זאת צנוע, מהסס, זהיר ומגמגם.

פרסומות:
הרשמה לקורסים שלי "קצרים" בעלמא, בית לתרבות עברית,
"נשים מפתות במקרא ולא במקרה"- 5 הרצאות בנושא נשים במקרא- בימי ג' מתאריך 14.2. לפרטים והרשמה
חמישה סיפורי נביאים- מי מסתתר מאחורי המסכה? בימי ג' מתאריך 29.4. לפרטים והרשמה

השיר מוקדש בהבה פרגון והערכה לכל מי שבוחר לעסוק במערובות חברתית ובשינוי פני החברה- מי בהפגנה ומי כמחוקק.

שבת שלום!