מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת השבוע נויה שגיב פרשת השבוע שלי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת השבוע נויה שגיב פרשת השבוע שלי. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 28 באוקטובר 2011

פרשת נוח- לשאלת האחריות האישית

ראשית- התנצלותי- לכל השואלים והפונים- בפרשת בראשית נסעתי לראות במו עיני את פלאי הבריאה ברחבי הארץ. בראשית אישית.


היום, פרשת נוח, אני מבקשת לקרוא את הפרשה דרך התימה של אחריות.


בתחילת הפרשה- ה' מחליט להעניש את כל הארץ, כי כל הארץ מלאה חמס, ואין הבדל בין אדם לאדם, ואין הבדל בין חיה לאדם, ואין הבדל בין האדמה לבין אדם- לא בהתנהגות, לא בדין האלוהי ולא בעונש:


"יא וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. יב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ עַל-הָאָרֶץ. {ס} יג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ: " (בראשית ו)



אלוהים אדירים, הרי אתה בראת את היצור הזה! אמנם, כבר לקין נאמר שביכולתו לבחור- להרוג או לא להרוג את אחיו – אבל את החטא אלוהים ברא, ואת האפליה בין האחים, אלוהים יצר, אז אי אפשר להאשים רק את קין. ואם נלך אחורה- גם בסיפור גן העדן- אמנם נאמר לאדם לא לאכול מפרי עץ הדעת- אבל אלוהים שם את העץ בגן! גם את עצם הפיתוי, וגם את תוכנו- ידיעת טוב ורע. אז אי אפשר להאשים רק את האדם הראשון- אלוהים נטע שם את העץ! רוצה לאמר, שהאנושות אמנם הולכת ומדרדרת מבחינה מוסרית- אבל נדמה שאלוהים מעניש – את האדם, את קין, את האנושות כולה-משתולל מכעס! להשחית הכל! להשמיד הכל! אבל... אלוהים לא שואל את עצמו את שאלת האחריות על היצור הזה שהוא ברא. אולי יש באג בייצור?


ואז המבול. ואז נח נדרש לבנות תיבה כדי שהוא ומשפחתו וחיות נבחרות ינצלו- למה דווקא נח? "...כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה:" (בראשית ז 1)


למה בכלל להציל מישהו? שאלה טובה. זה אלוהים, הוא הרי יכול להשמיד עולם ולברוא חדש במחי ויאמר.
ואז יש מבול, ויוצא עורב וחוזר, ויוצאת יונה וחורת עם עלה זית, ויוצאת יונה ולא חוזרת.


והנה נח, המעשה הראשון שלו כאשר הוא יוצא מהתיבה, הוא מעשה של הבעת תודה- הוא מקריב קורבן. כלומר- שוב הוא הורג יצור חי... אז מה עשינו?! למה כל המבול היה טוב אם שוב האדם הורג יצור חי?
ואז, לראשונה, נדמה כי אלוהים מתבונן. התבוננות אמיתית ביצור שברא, והתבוננות פנימית בעצמו- והוא מבין- יצר לב האדם ... ובאותה נשימה גם לוקח אחרית- לא אוסיף לקלל עוד את האדמה...



"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי." (בראשית ח 21)



רבים מדגישים בפליאה, כי הברית של הקשת בענן היא חד צדדית- ה' מבטיח שלא יהיה יותר מבול והאדם לא נדרש להתחייבות. בוודאי שלא- האדם בסדר גמור! בראו אותו, ואז בכל פעם יש בפניו מכשולים, פיתויים, בעיות- פעם עץ, פעם מנחה שה' לוקח רק לאח שלך. ולא האדם יצר את המכשולים האלה. ואז האדם בוחר – ובין אפשרויות הבחירה יש גם רע. ולא האדם ברא את אפשרויות הבחירה האלה. ואז האדם בוחר ברע- כי אף אחד לא לימד אותו אחרת. ואז אלוהים מרשה לעצמו להתעצבן!? להשתולל? להרוס הכל?! האדם בסדר גמור. אין, לא צריכה, ולא יכולה להיות ברית הדדית. אלוהים היה עד כה מחנך לא מוצלח, והוא זה שצריך להשתנות, כמבוגר האחראי.


ואז, מתוך ההבנה של אלוהים את אופי היצור שברא, ומתוך ההבטחה של אלוהים לקחת אחריות על העצבים המשתוללים שלו, אז בא שינוי בגישה החינוכית של אלוהים, בפרק ט.
ראשית- יש חוק קונקרטי ובהיר- מותר לאכול חיות. אסור לאכול את הדם. מי שיהרוג אדם ייענש עונש מוות, כולל חיות. לא רק כי אלוהים מבין שזה אופי האדם , אלא כי צריך להבהיר, כדי לעשות סדר שלא יגידו אחר כך לא אמרתי. ועוד דבר חשוב כאן- הוא האחריות האישית לעונש . שימו לב כמה פעמים מופיע הפועל לדרוש:


"וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט 5)



לא לחכות שכולם יחטאו ואז כולם ייענשו- אלא טיפול ממוקד בכל מקרה לגופו. נכון שגם לאדם הראשון ולקין הייתה אחריות, אבל הם היו לבד. נדמה לי שבתוך הקולקטיב, קל מאוד לאבד את האחריות, להגיד כולם ואחרי המבול.


ייתכן, ותחושת האחריות האישית וההבנה שיש לאחריות גם תוצרים חיוביים, של כוח, של יצירה, של קיום- הביאה אחר כך למגדל בבל. אולי מתוך היצור המחונך, יצא יצור יצרני, שרואה שיש קשר בין המעשים והתוצאות. יצור שמבין שיכולות להיות תוצאות חיוביות לפעולה שלו, ולחיבור הסינרגטי שלו עם עוד אנשים. טוב, זה שה' לא אהב את זה- זה כבר סיפור אחר...
נדמה לי, שהיו כאן שני מישורי שינוי של אחריות. אחד של אלוהים- שמפסיק להציב מכשולים ולהעניש- אלא לוקח אחריות על החינוך של היצור שברא. ושני של האדם- שבפעם הראשונה נדרש לאחריות אישית, בתוך ההמון, ומתוך רגש האחריות שנוצר בו, הוא גם מבין את הכוח שיש לו, בהשפעת המעשים שלו על חייו ועל חיי אחרים.


מצורף קישור לסרטון המתעד מפגש לימוד עם גיל קופטש בנאות קדומים, בנושא פרשת נח.
שבת שלום, מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, לקחת אחריות.

מבול, רונה קינן.
והכל יקפא, פתאום, אם יהיה לנו רגע לעצור פבינת רחוב, לחבק ולעזוב, כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות, לאהוב פחות.


יום שישי, 2 בספטמבר 2011

פרשת שופטים. מדוע מגבילים את כוחם של המנהיגים?



פרשת השבוע – פרשת שופטים.
הימים האחרונים, בשילוב עם הפרשה, מציפים הרבה מחשבות והרהורים בסוגיות של מנהיגים ומנהיגות.
אפשר לראות בפרשה מעין חוברת מכרזים – לבעלי התפקידים הדרושים בחברה תקינה, בחברה שיש בה חוק וסדר.
דרושים: שופטים, שוטרים, מלך, כהנים, נביאים, צבא, עדה וזקני העם- פונקציות רבות, בעלי תפקידים בחברה.
היינו מצפים שבצמוד לכל בעל תפקיד, תהיה רשימה של הסמכויות הנובעות מתפקידו ושל ההנאות הנובעות מתפקידו –
מה שכרו, מה כוחו, מה הפריבילגיות הנלוות לתפקיד, איזה רכב נלווה לתפקיד, איזה מחשב, מה תקציב הלשכה, האם מגיעה לו חסינות וכדומה. ואם לא- אז רשימת הסמכויות. מה מותר לו?
אבל לא...אין טובות הנאה, אין שכר, אפילו לא פירוט החובות- אלא רק איסורים והגבלות:
שופט- אסור לו לקחת שוחד.
מלך- אסור לו להרבות בנשים , בכסף בזהב, ובסוסים- ואסור לו, שלבו יתרומם מעל אחיו
כהן- אנשי שבט לוי, שמשכורתו בעבור מתן שירותי דת ניתנת באמצעות תרומות של יתר השבטים- אין לו נחלה משלו- אין לו אוכל עצמאי- גם הוא מוגבל- לא כל מה שבא לו לקחת- חלקים מאוד מסויימים.
צבא- סצינה של לשכת גיוס שקודם כל פוטרת מגיוס- מי לא יכול לשרת בצבא- מי שטרם בנה בית, טרם נישא לאישה, טרם חלל את גפנו, ובכלל- מי שפחדן. ועוד- מה אסור בצבא- אסור להתנפל מיד על עיר, אלא ראשית להציע לה כניעה. אם צבא תוקף עושה מצור על עיר- אסור לחסל את עצי המאכל. רק איסורים כל הזמן, במקום שישה אפשר להילחם ככה בכיף.
והנביא? איסור על נבואת שקר ושרטלנות במקצוע. איך יודעים מי נביא שקר- מאוד פשוט- דבריו לא מתקיימים. והוא עצמו ימות.
וגם בסיפור עגלה ערופה- זקני העיר כבעלי תפקידים. לא יכולים להשאיר מקרה מוות- עלום, בלי פתרון. מישהו חייב לקחת אחריות.

כל בעלי התפקידים, כל פונקציות ההנהגה בחברה מתוקנת- החוק לא מדגיש את סמכויות הכח שלהם, ואת שכרם ואת הפריבילגיות הנלוות לתפקיד- אלא את ההגבלות שלהם.


מדוע? אין כבוד והערכה לאנשי ציבור? לאנשים שלוקחים על עצמם את עול ההנהגה? לא סומכים עליהם?


תשובה ראשונה היא- לא. באופן פרדוקסלי- לא סומכים עליהם. למה? לא בגלל מה שהם עשו. אלא בגלל מה שהם יעשו. לכן שמואל הנביא היסטרי בשמואל א פרק ח, כאשר העם מבקש מלך, והוא מצייר להם תסריט עתידי של התשעבדות העם למלך. בהגדרה, אדם שיש לו כח, שיש לו נגישות לאוצר, שצריך לקבל החלטות שקשורות באנשים- מועד למעילה, לכשלון, לטעות. לא כי הוא לא בסדר- אלא כי הסיטואציה מזמנת את הדבר, יש פיתוי מעצם המיקום והכוח. אנשים נהיים מספרים, כסף קופץ מארנק לקופה, לחיצת כפתור הופכת למלחמה. בשונה מאזרח רגיל, למנהיג יש כח, כל תזוזה שלו משפיעה על מעגלים רחבים, שלפעמים הוא לא רואה את סופם. והשררה מונחת לפתחו. ולכן צריך הגבלות, ופיקוח והגבלות. כי גם המלך שלמה מתחיל ברגישות ובחכמה לשתי נשים זונות שבאות לפניו בשאלת חיים, ומסיים את תפקידו עם אלף נשים, כסף, זהב, סוסים, עבודה זרה ותהום בינו לבין המלך הצעיר ששפט והתפרסם כחכם מכל אדם במשפט המפורסם....


תשובה שניה- כן! כשחז"ל מדברים על נושא המנהיגות, ומשווים מנהיגים שונים בסיפורי המקרא- מסכמים ואומרים- שמי שנתמנה פרנס על הציבור- גם אם הוא קל שבקלים- כמנהיג- צריך לנהוג בו כאביר שאבירים, ולקבל אותו כמנהיג. מתות מסכת ראש השנה, תלמוד בבלי, דף כה עמוד א: "שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו - כמשה בדורו, בדן בדורו - כאהרן בדורו, יפתח בדורו - כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור - הרי הוא כאביר שבאבירים".

אז מה משתמע מכאן? שמתפשרים על ההנהגה? ואולי גם הפרשה רומזת לפשרה....? "וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל-הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט ..." (דברים יז 9)
מדוע כתוב אשר יהיה בימים ההם? מה, אני יכולה לפנות למנהיג שאינו בימים שלי? לשופט שיהיה בעתיד, או היה בעבר? ברור שאלך אל השופט שבהווה שלי. קצת מרגיש כמו פשרה- תסתפק במנהיגים שיש כרגע.


פירוש רשי מחזק את תחושת הפשרה- "ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו - אתה צריך לשמוע לו . אין לך אלא שופט שבימיך." זה מה יש ועם זה תסתדר...


לדוגמה- אם בעבר היה נהוג להעריך מנהיג לפי פרמטרים כמו שירות צבאי, הנה קמו לנו מנהיגים שלא נמדדים בפרמטר הזה. שעושים שירות לאומי למען האומה בדרכים אחרות, לא כל שכן שקיבלו פטור משירות צבאי בדין, שאגב היה עובר גם את לשכת הגיוס של הפרשה שלנו.


אז מה יצא מדברי חזל ומרשי- שצריך לקבל כל מנהיג? להסתפק במנהיגות מעצם היותה? אסור להביע ביקורת? אסור להוביל מחאה? כל מנהיג- אביר, ועלינו לשתוק?
ממש לא.
והפסוק הזה- על שופט אשר יהיה בימים ההם- הוא אולי לב העניין- שמחבר בין הקבלה של המנהיגות לבין עניין ההגבלות על בעלי התפקידים. אסביר:
א.שופטים, בעלי תפקיד – הם זמניים. מוגבלים בזמן, הם אינם אמת נצחית אחת על זמנית, אלא מנהיגים מתחלפים, בשר ודם. (ולא משנה אם הקורא מאמין בקיומו של אל נצחי מחוקק. מוסכם על כולנו ששלטון אנושי במהותו אינו נצחי)
ב.תחת הכותרת "מנהיג"- יכול להיות פעם משה, פעם יפתח- זה עילוי וזה כסיל.לבעלי התפקידים, יש תפקיד מכריע בעיצוב חיי היומיום של החברה אותה הם מנהיגים. ואנחנו צריכים את המנהיגים שיובילו. הרי לא כולנו היינו יכולים להיות ראש הממשלה, או שר האוצר, או ממנהיגי המחאה החברתית. כראיה – רובנו לא. יש הסכמה עקרונית של החברה, כל חברה, לקבל את המנהיגות, אחרת לא הייתה זו מנהיגות.
ג. כיוון שהמנהיגים אינם בוראי אמת נצחית (סעיף א), וכיוון שיש הסכמה עקרונית לקבל מנהיגות- וכיוון שאנחנו, כציבור, חייבים להיות מסוגלים לסמוך על ההנהגה, ולקבל אותה כסמכות (סעיף ב)- דווקא משום כך חייבים להיות איסורים, חייבות להיות הגבלות. ולכן- המנהיגים הם אינם מעל החוק, אינם מעל העם- אלא מחוייבים שבעתיים. חייב להיות מנגנון של פיקוח על ההנהגה. מה שקוראים בדמוקרטיה- הפרדת רשויות, מה שקוראים במקרא "לבלתי רום לבבו מאחיו".
שבת שלום. מוזמניים לקרוא, להגיב, להפיץ לחשוב, להפגין. ניפגש בכיכר המדינה, כשמו כן הוא. מוצאי שבת 21:00..




יום שישי, 27 במאי 2011

פרשת במדבר. מה קורה למי שלא סופרים אותו....

פרשת במדבר, הפרשה הראשונה בספר בדבר, היא מעין רשימה- רישום של האנשים בעם- לפי השבטים. ראשי השבטים נדרשים לפקוד את אנשיהם- אחד אחד, ממש ברמה השמית, המספרית. משהו כמעט טכני, לצרכים שונים, דוגמת צרכי צבא.

ובתוך הרשימה הטכנית היבשה- קורה אסון.

נדב ואביהוא, שניים מתוך ארבעת הבנים של אהרון- מתים. אהרון, אחיו המסור של משה. אהרון- הכהן, בן משפחת לוי. בניו מתו... מדוע? פירושים רבים לשאלה.

אני רוצה לקשור בין הספירה הטכנית של השבטים, לבין האסון- ומה שקורה לאחריו.

ברשימת הפקודים בעם, מצוין באופן מיוחד כי הלווים אינם מתפקדים: מז וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם.

אנשי שבט לוי מצויינים באופן מיוחד כחריגים, בכך שאינם מתפקדים בתוכם....

ולמה שלא יתפקדו? כי יש להם תפקיד אחר...לשרת את ה'- את המשכן.

וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת-הַלְוִיִּם עַל-מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל-כֵּלָיו וְעַל כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ

כלומר- כיוון שיש לך תפקיד מיוחד- אתה לא בספירה.

מה המשמעות של לא להיות בספירה- מכיוון אחד- נהדר- אני יכול לעשות מה שאני רוצה, מעל החוק. מכיוון אחר- אף אחד לא מסתכל...לאף אחד לא אכפת... אני לא חלק...

ואז מה קורה?

אולי מתוך תחושת האני יכול לעשות מה שבא לי, ואולי מתוך התחושה שבעצם לאף אחד לא אכפת- שני הבנים של אהרון, משבט לוי- מקריבים "אש זרה". וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה...


עושים משהו שאינו חלק מ... ואולי הם חשובים- שמותר להם להחליט לבד, ואולי.. אולי הם חושבים שאף אחד לא מסתכל. כלומר- יכול להיות שהם מתו כיוון שהם לא התפקדו, לא היו נוכחים, לא הרגישו חלק.

בתגובה לאסון, למות שני בני אהרון, מצווה ה' את משה לפקוד את שבט לוי-

יד וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר. טו פְּקֹד אֶת-בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל-זָכָר מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם

אולי במובנים רבים- יש כאן תיקון.

התפקיד- אינו פוטר מהתפקדות. גם למען הסדר החברתי והנראות, גם למען הפקיד עצמו- שידע שהוא תחת ביקורת ולא רק זאת- אלא שירגיש שייך, נוכח, בתוך החברה אותה הוא משרת.

אהוד בנאי, מלהטט במילים על נציגי ציבור....הפקידים המופקדים....


יום שישי, 25 בפברואר 2011

פרשת ויקהל: על התרומה כערך אליטיסטי, ועל התרומה כפרטיקה אנושית יומיומית מהלב.






בתמונה- "ילקוט בצלאל" זאב רבן

אני מודה שלפעמים נדמה לי שיש צביעות מאוד גדולה בכל הקשור לתרומה ולהתנדבות בחברה שלנו. מצד אחד- התרומה לקהילה היא ערך נעלה וחשוב בחברה הישראלית: אנחנו מעודדים את התרומה לקהילה, ומחנכים לתרומה – בתנועות הנוער, וגם בבתי הספר במדינת ישראל, בכיתה י יש חובת מחוייבות אישית. בני נוער רבים הולכים לשנת שירות, על חשבון זמנם הפרטי, מתוך רצון כן ואמיתי לסייע. מצד שני- בחברה הבוגרת- יש אמבילונטיות. יש קבוצה שתורמת, שפעילה, שמתנדבת. לא כאקט חינוכי- אלא כאקט חברתי, אפילו הישרדותי. אין סוף לארגוני ההתנדבות למבוגרים. ומצד שני- יש המפנים אצבע מאשימה כלפי הממסד- למה הממסד מפיל על האזרחים את ההתנדבות, ולא מטפל בעצמו בזקוקים לכך.
למעשה- עולה השאלה, האם ההתנדבות היא ערך תיאורטי, אליטיסטי, שיפה לנו להתהדר בו, אך באמת של החיים- זהו מנהג שפוטר את השלטונות ומקבע את תרבות השנור.
ולא רק במערכת יחסים של נזקק- ומתנדב, בה יש לכאורה חוסר שוויון. גם בתרומה הבסיסית של כל אחד למען הכלל, יש צביעות. המס שצריך לשלם מעצם החברות שלנו בקהילה. ולא מס של כסף, אלא מיסים של תשומות הלב ושל אכפתיות לתחזוקה של הדבר הזה שנקרא "רשות הרבים". למה אני זורק מהאוטו לכלוך? תראה אותו! למה אני עוקף? עקפו אותי קודם. למה אני לא משלם ועד בית- קודם תראי לי שאחרים משלמים. וכן הלאה....


פרשת "ויקהל" מבקשת כל אחד לתרום לטובת בניין המשכן. מדובר בשני סוגים של תרומות.
האחד- של חומרי גלם: כסף, זהב, נחושת וכדומה.
שני- עבודה, כשרון, ידיים טובות, מה שנקרא. הראשון, הוא בצלאל בן אורי, על שמו נקרא בית הספר העברי הראשון לאמנות בראשית המאה ה- 20: "בצלאל".
כמה להביא ולמה להביא? אין מספר ברור, ואין סיבה נוקשה כמו "חוק" או "צו". אלא-
כל אחד לפי לבו.
קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת...
כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה...
שיטה קצת מוזרה. השיטה מסתמכת על הרצון הטוב, ועל הנחת היסוד שכל אחד ייתן את המקסימום למען הכלל, ברצון, באהבה, מתוך אכפתיות ואולי מתוך הבנה שכשטוב לכלל- טוב גם ליחיד....
ואם אין לי בלבי לתת? ואם בלבי קמצנות נוראה, ושאחרים ייתנו, אלה, הדובוני אכפת לי, ואני- מה אכפת לי...
אמנם- לב במקרא- הוא איבר שנתפש כאיבר המחשבות- ואם כך, אפילו עוד יותר טוב לסיפורינו. התרומה ניתנת לא רק מהלב, מהרצון, אלא מתוך מחשבה ותבונה.


אני מודה שבאופן אישי אני מרחמת ונגעלת מהאנשים שחושבים ככה. שידם ולבם סגורים.
ואני לא מפסיקה להתרגש מהאנשים שנותנים בלי חשבון, באהבה ובחן.


מה ההבדל בין האנשים? אפשר להסביר בכל מיני דרכים.

הסבר אפשרי אחד- מצאתי בפרשה שלנו, פרשת ויקהל. כאשר מתואר בצלאל בן אורי,הוא מתואר כך:
וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה.
ועל עוזריו נאמר:
מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל-מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁ
כלומר- אולי מי שמרגיש מלא, מי שמרגיש שניחן במתנות האל של טוב חכמה כשרון ולב- יכול לתת ברוחב לב, ולא לפחד שיתרוקן לו. לא לפחד שיחסר. ואלה האנשים שיודעים, שהנתינה, אותה נתינה של תלמידי כיתה ו בתנועת הנוער, או של החבר'ה של שנת שירות, או של המבוגרים המתנדבים- אין בה צביעות או חינוך לערכים שאין להם אחיזה של ממש במציאות. עבורם הנתינה היא נתינה שלמה, שאין בה צביעות, אלא יש בה אפילו הכרת תודה על הטוב שניתן לך, ושימוש הוגן והגון ביכולות ובמתנות שניתנו לך, למען הכלל.
החדשות הטובות: תמיד אפשר לעבור צד.

מצורף אחד השירים הכי יפים בעיני. שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.