פרשת ויקהל: על התרומה כערך אליטיסטי, ועל התרומה כפרטיקה אנושית יומיומית מהלב.

בתמונה- "ילקוט בצלאל" זאב רבן

אני מודה שלפעמים נדמה לי שיש צביעות מאוד גדולה בכל הקשור לתרומה ולהתנדבות בחברה שלנו. מצד אחד- התרומה לקהילה היא ערך נעלה וחשוב בחברה הישראלית: אנחנו מעודדים את התרומה לקהילה, ומחנכים לתרומה – בתנועות הנוער, וגם בבתי הספר במדינת ישראל, בכיתה י יש חובת מחוייבות אישית. בני נוער רבים הולכים לשנת שירות, על חשבון זמנם הפרטי, מתוך רצון כן ואמיתי לסייע. מצד שני- בחברה הבוגרת- יש אמבילונטיות. יש קבוצה שתורמת, שפעילה, שמתנדבת. לא כאקט חינוכי- אלא כאקט חברתי, אפילו הישרדותי. אין סוף לארגוני ההתנדבות למבוגרים. ומצד שני- יש המפנים אצבע מאשימה כלפי הממסד- למה הממסד מפיל על האזרחים את ההתנדבות, ולא מטפל בעצמו בזקוקים לכך.
למעשה- עולה השאלה, האם ההתנדבות היא ערך תיאורטי, אליטיסטי, שיפה לנו להתהדר בו, אך באמת של החיים- זהו מנהג שפוטר את השלטונות ומקבע את תרבות השנור.
ולא רק במערכת יחסים של נזקק- ומתנדב, בה יש לכאורה חוסר שוויון. גם בתרומה הבסיסית של כל אחד למען הכלל, יש צביעות. המס שצריך לשלם מעצם החברות שלנו בקהילה. ולא מס של כסף, אלא מיסים של תשומות הלב ושל אכפתיות לתחזוקה של הדבר הזה שנקרא "רשות הרבים". למה אני זורק מהאוטו לכלוך? תראה אותו! למה אני עוקף? עקפו אותי קודם. למה אני לא משלם ועד בית- קודם תראי לי שאחרים משלמים. וכן הלאה....

פרשת "ויקהל" מבקשת כל אחד לתרום לטובת בניין המשכן. מדובר בשני סוגים של תרומות.
האחד- של חומרי גלם: כסף, זהב, נחושת וכדומה.
שני- עבודה, כשרון, ידיים טובות, מה שנקרא. הראשון, הוא בצלאל בן אורי, על שמו נקרא בית הספר העברי הראשון לאמנות בראשית המאה ה- 20: "בצלאל".
כמה להביא ולמה להביא? אין מספר ברור, ואין סיבה נוקשה כמו "חוק" או "צו". אלא-
כל אחד לפי לבו.
קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת...
כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה...
שיטה קצת מוזרה. השיטה מסתמכת על הרצון הטוב, ועל הנחת היסוד שכל אחד ייתן את המקסימום למען הכלל, ברצון, באהבה, מתוך אכפתיות ואולי מתוך הבנה שכשטוב לכלל- טוב גם ליחיד....
ואם אין לי בלבי לתת? ואם בלבי קמצנות נוראה, ושאחרים ייתנו, אלה, הדובוני אכפת לי, ואני- מה אכפת לי...
אמנם- לב במקרא- הוא איבר שנתפש כאיבר המחשבות- ואם כך, אפילו עוד יותר טוב לסיפורינו. התרומה ניתנת לא רק מהלב, מהרצון, אלא מתוך מחשבה ותבונה.

אני מודה שבאופן אישי אני מרחמת ונגעלת מהאנשים שחושבים ככה. שידם ולבם סגורים.
ואני לא מפסיקה להתרגש מהאנשים שנותנים בלי חשבון, באהבה ובחן.

מה ההבדל בין האנשים? אפשר להסביר בכל מיני דרכים.

הסבר אפשרי אחד- מצאתי בפרשה שלנו, פרשת ויקהל. כאשר מתואר בצלאל בן אורי,הוא מתואר כך:
וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה.
ועל עוזריו נאמר:
מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל-מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁ
כלומר- אולי מי שמרגיש מלא, מי שמרגיש שניחן במתנות האל של טוב חכמה כשרון ולב- יכול לתת ברוחב לב, ולא לפחד שיתרוקן לו. לא לפחד שיחסר. ואלה האנשים שיודעים, שהנתינה, אותה נתינה של תלמידי כיתה ו בתנועת הנוער, או של החבר'ה של שנת שירות, או של המבוגרים המתנדבים- אין בה צביעות או חינוך לערכים שאין להם אחיזה של ממש במציאות. עבורם הנתינה היא נתינה שלמה, שאין בה צביעות, אלא יש בה אפילו הכרת תודה על הטוב שניתן לך, ושימוש הוגן והגון ביכולות ובמתנות שניתנו לך, למען הכלל.
החדשות הטובות: תמיד אפשר לעבור צד.

מצורף אחד השירים הכי יפים בעיני. שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.