פרשת
וארא. אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים.
לפעמים,
דווקא כשתקועים, קשה להרים את הראש ולחשוב על דרך להיחלץ מהמצוקה. הכאן ועכשיו,
כמו בוץ, סוחב אותנו למטה. נראה שאין מוצא
ואין ברירה ושאנחנו כבולים. כדורי ברזל קשורים לרגליים, תקרת בטון לוחצת על הראש.
ואין חלון ואין שמיים ואין סימן. עבדים בגוף ובנפש לעול בלתי נראה. כבויים
וכבולים, בגלל קוצר רוח ועבודה קשה. חמור מכך- מתרגלים לסבל, והוא נראה לנו נורמאלי.
הראש למטה, ואנחנו לא רואים. לא רואים עבר, לא רואים עתיד. שקועים בכאן ועכשיו. עד
כדי כך ששוכחים. שוכחים להרים את הראש ולהסתכל אחורה. לאט, לראות ולהיזכר שיש לנו
עבר להישען עליו. על עצמנו או חברינו, או אבותינו. לאט, לסובב את הראש ולהסתכל
קדימה, לראות שיש אופק. שיש עתיד, שיש תקווה, עתיד, חזון. שלא הכל הוא הבוץ
התובעני שאנחנו שקועים בו עכשיו. מעבדות לחירות. וזה מתחיל בראש. הבעיה היא,
שדווקא כשתקועים, קשה לראות מעבר. מצב טאוטולוגי.
נתחיל
הפעם בסיפור תלמודי שמדגים את הרעיון. ואחר כך נגיע לפרשת השבוע, פרשת וארא.שלושה
חלקים לסיפור. בשני החלקים הראשונים יש חולה וחבר שבא לבקר. בשני החלקים מופיע רבי
יוחנן. פעם אחת, הוא בתפקיד המבקר, ופעם שני בתפקיד החולה.
בחלק
ג- יש שאלה ותשובה של הגמרא- על שני הסיפורים.
חלק
א:
רבי חייא בר אבא חלה
בא אליו (לבקרו) ר' יוחנן
אמר לו (רבי יוחנן לרבי חייא) : חביבין
עליך יסורין?
אמר לו (רבי חייא לרבי יוחנן)
:
לא הן [ייסורין] ולא שכרן.
אמר לו (רבי יוחנן לרבי חייא) : הב
[=תן] לי ידך.
נתן לו ידו והקימו (מן המחלה = ריפא אותו.
חלק
ב
ר' יוחנן חלה
בא אליו (לבקרו) ר' חנינא.
אמר לו (ר' חנינא לרבי יוחנן) : חביבין
עליך יסורין ?
אמר ליה: לא הן ולא שכרן.
אמר ליה: הב [=תן] לי ידך.
נתן לו ידו והקימו (מן המחלה = ריפא אותו.
חלק ג
אמאי לוקים ר' יוחנן לנפשיה? [=למה שלא
יקים ר' יוחנן את עצמו?
אמרי [=אומרים]: אין חבוש
[=אסיר] מתיר עצמו מבית האסורים [=מהכלא[.
תלמוד בבלי, מסכת
ברכות, דף ה עמוד ב
מה פשר השאלה של
הגמרא בחלק ג?
הרי לרבי
יוחנן יש יכולת לרפא, כפי שראינו בסיפור בחלק א, למה הוא לא מרפא את עצמו בחלק ב?
התשובה- שאדם לא יכול לרפא את עצמו, לא יכול להתיר את עצמו מבית האסורים. צריך
עזרה.
פרשת השבוע, פרשת
וארא- מדברת על כך במימד הלאומי.
בני ישראל "חולים".
שקועים בשעבוד במצרים. הם לא מסוגלים לגאול את עצמם, ולא מסוגלים לראות אפילו כמה
קשה להם וכמה המצב לא הגיוני. והנה מגיע משה, ובפיו דברי גאולה לעם, אמפטיה לסבלם,
הבטחה לעתיד טוב יותר (מתוך שמות פרק ו)
א
וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: כִּי
בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ. {ס}
ב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'. ג
וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה',
לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. ד וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת
לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. ה
וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם,
מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי. ו לָכֵן אֱמֹר
לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם,
וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה,
וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי
לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם,
מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר
נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי
אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'.
ותגובת
העם?
ט
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה,
מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. {פ}
הם
לא מסוגלים לראות ולשמוע. מדוע? כי הם שקועים בקוצר רוח ובעבודה קשה.מרוב מצוקה-
הם לא רואים שהם במצוקה. ולכן, גם כאשר בא גואל מבחוץ, ומציע להתיר אותם מבית
האסורים, הם לא מסוגלים לעשות זאת.
בסיפור
התלמודי, בשונה מהסיפור המקראי- ה"חולה" מושיט יד למי שבא לגאול אותו. ובכך,
כמו מכיר בצורך שלו בעזרה, בגאולה. לא תמיד יש לאדם או לעם את הכוחות להרים את
הראש. צריך להכיר במצוקה, בחולי. חובת החולה להושיט את היד. רק קצת. להרים מעט את
הראש מהקוצר הרוח והעבודה הקשה, רק מעט.חובת הסובבים להתירו מבית האסורים.
ועוד שני דברים:
א. מעניינת ההקבלה בין המחלה לבין "בית אסורים"
ב. משה תמיד בתפקיד הגואל והמרפא. בשונה ממנו, רבי יוחנן, שהוא בתפקיד משתנה בסיטואציה
האנושית. לפעמים הוא החולה לפעמים המרפא. נדמה לי שאנחנו, בני האנוש, דומים יותר לרבי יוחנן.
שבת שלום. מדברים בשקט. עידן רייכל.
