פרשת תולדות. פרשת מלחמה ושלום.

שני סיפורים. אחד על שנאה תהומית ושני על פתרון נקודתי.  

פרשת תולדות מגוללת את סיפור תולדות יצחק.

בשבוע שעבר עזבנו את יצחק באוהל, עם רבקה, מתנחם על מות אמו.

כדי לספר על "תולדות" צריך ילדים, אבל פרשת השבוע מתחילה בעקרותה של רבקה...  יצחק, במעט תושייה שהוא מפגין בסיפורי המקרא, עותר לאלהים ומתפלל בעבור אשתו, בעבורו. והנה, רבקה מתעברת והרה. אבל מרגישה משהו מוזר, מתרוצץ ומוגזם. היא פונה, בלי אלהים, לאלהים, ואלהים עונה לה:

"וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". (בראשית כה פס' 23)

ה' מסביר  לאם הצעירה, רבקה- שבתוכה יש תאומים. ומנבא כי מתוך התאומים יצאו שני עמים גדולים (ישראל ואדום). ושני העמים הללו לנצח יהיו מסוכסכים. ולא רק זאת, אלא שצאצאי האח הצעיר הם יהיו השולטים בצאצאי הבכור.

אז מה זה אומר?

זה אומר שלנצח יהיו מערכות יחסים כוחניות בין עמים. שהכוחניות טבועה במערכות היחסים. שיש בכוחניות הזו אגו, השפלה, שעבוד, היעדרות חירות, היעדר עצמאות. ולא רק זאת – אלא  אין לכך פתרון- כי זה חלק מהאופי של העמים ושל מערכות היחסים ביניהם.

נבואה קשה. לא כל כך לרבקה- כי היא מיד יודעת באיזה צד להיות. אבל קשה עבור עשיו, שמעכשיו ירגיש מרומה, מושפל, גזול ועשוק, מדוכא ונרמס. ובצדק. וקשה עבורנו.

אז זה הסיפור שלנו? מאבקי כח אינהרנטיים שאין להם פתרון?

צריך לזכור שהסיפור המקראי זה הסיפור שאנחנו כתבנו או אימצנו או מסרנו לאורך השנים. זה הנרטיב שלנו שאנחנו מספרים לעצמנו. על עצמנו ועל האויבים שלנו. ייתכן שזה סיפור שבא להסביר בדיעבד מערכות יחסים בינינו לבין עמים שכנים- כלומר להסביר מדוע יש איבה בין ישראל לבין אדום.  ובכל זאת, גם אז, יש בכך משהו חמור וקשה. זה הסבר שאומר "אין מה לעשות", השנאה והכוחניות אינן בשליטתנו. מאבקי הכוחות והמלחמה- יש להם נימוקים היסטוריים, אלוהיים, ולנו לא נותר אלא להילחם את שנובאנו להילחם. גישה פסיבית שמקבלת מלחמה כנתון.

בהמשך הקריאה בפרשה, יש סצינה שמראה שאפשר גם אחרת. יש רעב בארץ, ויצחק מחפש מקום שאפשר לחיות בו. ה' אומר לו לא לרדת למצרים, אלא מכוון אותו לגרר -  בין עזה לבאר שבע. איזור שמבחינת אלהים זה איזור שהוא חלק מהארץ המובטחת לעם ישראל. אלא מה? שגרים שם עכשיו פלישתים.

ויצחק מתיישב שם, מתנחל שם, ולא רק זאת אלא גם מתחיל להצליח:  וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה..." (פרק כו פס' 14)

ובתגובה: ".... וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים :"  (פרק כו פסק' 14)

בקנאתם-הפלישתים סותמים את בארות המים של יצחק. יצחק פותח, והם סותמים, יצחק חופר ומוצא באר- הפלישתים משתלטים עליה. עוד באר- והם שוב משתלטים. מבחינת הפלישתים- מקורות המים  שייכים להם. מבחינת יצחק- הם שלו. בשטח שלו, המובטח לו.

בסופו של דבר, יצחק עובר לבאר שבע ומוצא שם בארות רחוקים מספיק שהפלישתים לא יציקו לו.  האם אלהים כועס עליו על הנסיגה? ממש לא. בא אליו ושוב מבטיח לו את הארץ והגנה. ואז- קורה דבר מדהים. משלחת ובראשה מלך גרר באה אל יצחק. למה? הרי יצחק כבר התרחק, הפסיק להוות איום על מקורות המים של גרר, ואף קיבל לכך חיזוק מאלהים. מה עכשיו? עוד מלחמה?

ויצחק עצמו שואל? :וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם"? (פרק כו פס 27).

הפלישתים, מתברר פניהם לשלום. הם אומרים- רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ. ומציעים כריתת ברית שלום, או לפחות הפסקת אש., המבוססת על שמירה הדדית על הסכם של אי פגיעה: " אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'.  " (פס' 29). לא התחלנו לאהוב אותך או משהו, ולא קבענו מי צודק. אנחנו מכירים ורואים בכח שלך, ומעדיפים, בסופו של עניין, בראשיתו של עניין, לחיות בחיי שלום.

ויצחק מסכים "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: "וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (פס' 30-31).

אז מה אפשר ללמוד מהפרשה?

אני כותבת הרהורים שלי, ומזמינה אתכם לשתף.

אחד, שיש במקרא כמה נרטיבים של התמודדות עם אויבים. אחד – הנצחת המלחמה והצדקתה. שני- מציאת פתרונות של שלום. של יישוב סכסוכים.

שני, שיש אפשרות להיות פסיבי ולנופף בדגל ה"ככה זה", ושיש אפשרות כמו מלך גרר לקום, לבוא אל האויב ולעשות מעשה של פניה לשלום ולהסכם.

שני, שלא צריך לאהוב את האויב. יצחק לא מבין איך מי ששונא אותו מבקש ממנו הסכם שלום. צריך להבין ולדייק את האינטרסים של עצמך ושל הצד השני, כדי ליצור מציאות חיים שאפשר לחיות בה.

שתהיה שבת שלום. שאזרחים חפים מפשע לא ישלמו בחייהם ובנפשם. שהמנהיגים שלנו ישכילו למצוא דרכי שלום. לא בהכרח מתוך אהבה, אלא מתוך מציאת האינטרס ההדדי. 

אם תתבוננו היטב בים הגדול- תראו שעוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד.
כל שנבקש לו יהי. 

שבת שלום. באמת.