פרשת וישלח. מאבק פנימי, עד עלות השחר.

 פרשת וישלח (בראשית לב 4 - לו 43). יעקב נערך לפגישה עם אחיו עשיו, אחרי 20 שנה שלא נפגשו, אחרי שבמפגש האחרון ביניהם,  יעקב קנה מאחיו עשיו את הבכורה וגזל ממנו במרמה את הברכה וברח, במצוות אמם רבקה, לדוד לבן. מפגש אחרון לא סימפטי. בשנים שלא ראה את עשיו, יעקב עשה חיל, נשא נשים, הוליד בנים ובנות וצבר רכוש. עשיו- גם הוא לא חסר לו, אבל תמיד חסר לו... הבכורה, הברכה, תחושת הגזל, הרמיה מהמשפחה שלו עצמו. לא רק אחיו אלא גם אמא רבקה, שבחרה היטב לתמוך ביעקב.

יעקב נערך לפגישה עם עשיו בדרכים שונות, במתנה, בתפילה ובמלחמה. והנה, רגע לפני המפגש, מתרחשת סצינה, שמעכבת את המפגש עם עשיו ומסכנת את יעקב ואת את השיירה כולה.

לילה, יעקב מעביר את נשותיו ואת ילדיו ואת רכושו את מעבר נחל יבוק, והוא עצמו... נשאר לבד.  

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. כט וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם. לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. (בראשית לב 31-25)

הקטע מעלה שאלות רבות. הנה כמה...

מדוע יעקב נשאר לבדו, ולא עובר עם כולם?

מי הוא הנאבק איתו?

אם מלאך הוא- כיצד ייתכן שהמלאך לא מצליח לגבור על יעקב? הרי המלאך נאלץ לפגוע בירך יעקב, ומתחנן בפני יעקב שישחרר אותו? אמנם, יעקב יודע ברגעי סופרמן לגלול לבד אבן מעל פי הבאר, אבל מלאך ה' יודע לעשות דברים קצת יותר מורכבים כמו להחריב את סדום ועמורה ועוד מפגעים עונשים ואסונות.  אז להתחנן בפני יעקב שישחרר אותו?

מדוע המלאך צריך לשאול את יעקב לשמו, מה, הוא לא יודע? מדוע משנה המלאך את שמו של יעקב?

ומצד שני- באיזו חוצפה שואל יעקב לשמו של המלאך?

מדוע מבקש יעקב שוב ברכות שכבר ברשותו? (יש המסבירים שכדי לאשש וכדי לקבל הפעם ביושר את הברכות שגזל)?

ומדוע יעקב מרגיש שהוא נפגש עם אלהים, הרי לפניו היה מלאך? הרי אין זו הפעם הראשונה שיעקב נפגש במלאכים. מפגש ראשון בסיפור חלום יעקב עם הסולם והמלאכים העולים ויורדים, שני מפגש עם מלאכי אלהים, בתחילת פרק לב, שם פגש במלאכי אלהים, והנה שוב עכשיו. יעקב הלא  יודע לזהות מלאך. אז מדוע הפעם הוא מדגיש שפגש לא מלאך, אלא את אלהים?

מדוע צריכה עלילת הסיפור את סצינת המאבק עם המלאך, רגע לפני המפגש של יעקב אחיו?

שלאות רבות, ויש עוד ודאי.

יש המפרשים כי היה זה חלום. יש המפרשים כי המלאך היה מלאך במובן שליח- שליחו של עשיו, והמאבק הוא מאבק סמלי בין ישראל לבין האומות.

אני מבקשת לטעון טענה אחרת. לא מצאתי לה סימוכין או פרשנות דומה. אם כבר פירשו כך- אנא שלחו לי מראה מקום, ואלמד. אם טרם וחידשתי דבר מה בעולם, אז זאת תחושה נעימה של חידוש והתחדשות.

ובכן, אני מבקשת להציע שיעקב לא נפגש עם מלאך, אלא עם עצמו. ראשית,  אין הפסוק משתמש בלשון "מלאך" אלא בלשון "איש". שנית, מצוין כי יעקב נשאר "לבדו". לא עם מלאך. אלא לבד לבד. עם עצמו.  סצינת המאבק, סצינה של לילה, של מעבר, בין גדה לאחרת, כאשר הנהר הוא נקודת מעבר סמלית בין צד אחד לצד שני שיעקב קרוע ביניהם. בין יעקב הרדוף, הנאבק, הפושע הבורח, לבין יעקב האיש הלגיטימי, המבורך בדין, שעומד שווה מול אחיו, כפי שהיה רוצה לראות את עצמו. הרי איך יוכל לעמוד מול אחיו, רמאי וגזלן? שמענו על יעקב שבורח, על יעקב שמרומה בבית לבן, כמעין נקמה של הטקסט בו, אבל בכל שנות הבריחה של יעקב, לא שמענו פעם אחת שיחה של יעקב עם עצמו, בה הוא מתחרט או מבקש סליחה או מתמודד עם עצמו עם מה שעשה. אני רוצה לחשוב שיעקב בצד הרווחים, גם הרגיש רע עם הפגיעה בעשיו, ורוצה לחשוב שרגע לפני הפגישה עם עשיו, הוא מנהל סוף סוף שיחה, מאבק, דיאלוג עם עצמו על אותו לילה מלפני 20 שנה. אולי שיחה שמתנהלת בינו לבינו כבר שנים, על זהותו, על שייכותו, על מעשיו, על עברו, על עתידו. והנה השיחה הזאת חייבת להסתיים, וחייבת הכרעה, רגע לפני המפגש עם המציאות. המאבק, נדמה כמו מאבק בין שני שווים. בין דומים, בין זהים. מאזן אימה של המלאך הטוב ושל המלאך הרע, של יעקב של צד אחד, יעקב של צד שני. של יעקב החזק, התחמן, המזיז אבנים, המאכער, הנאבק ביעקב החלש, הבוכה באהבתו, שלא יודע בעצם איך להיערך לקראת המפגש עם אח שלו. בשרו ודמו. מכין מתנה, תפילה ומלחמה, מתוך מבוכה גדולה, כי הוא לא יודע את מי הוא יפגוש, במפגש שלו עם עצמו. אני מדמיינת את יעקב ואת יעקב אוחזים אחד בשני, מפחדים לנצח, מפחדים להפסיד, מאזן כוחות שאסור כרגע להזיז. אדם נאחז בעצמו. קפאון. איילה שנתפסה בעיניה בין פנסי המכונית באמצע הלילה.

איך קוראים לך, אחד שואל. איך קוראים לך, שני שואל. והנה, לאט עולה השחר. וזמן המאבק הפנימי נגמר. והמאבק חייב להיות מוכרע. בתנועות מהירות, חדות, רכות ומפתיעות, המאבק נגמר בשינוי זהות. מעכשיו אתה לא מי שהיית. מעכשיו אתה איש חדש. זהות חדשה. מעכשיו אתה ישראל. ניצחת, לא רק את אלהים, אלא גם אנשים, ואולי בראש ובראשונה את עצמך. אחרי לילה מסויט שמי יודע כמה זמן ארך, אחרי תנועה אינסופית בין גדה אחת לאחרת, אחרי מאבק ומאזן אימה בין דמות לדמות, בין עצמך לעצמך, לאט עולה השחר, וברגע אחד, קורא לעצמך בשם חדש, ונהיית שלם, אחד עם עצמך. "...וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי."

והפגישה עם עשיו? עצמו, בשרו, דמו, יקירו ?

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ" (בראשית לג 4)

 שבת שלום. שנדע להפסיד, לנצח, ולראות את האור.