פרשת השבוע- פרשת ויצא
"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים;
וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ " . (בראשית כט 20)
במרכז הפרשה- אהבתו האינסופית
של יעקב לרחל (מי יודע, אולי בקריאה של השנה הבאה משהו אחר יעמוד במרכז הפרשה).
איך אפשר לאהוב שנים ארוכות כימים
אחדים? בציפיה? בהמתנה? בתשוקה אינסופית? בחוסר מימוש מתמיד? בחומק תדיר, בלעולם
בלתי אפשרי, במתאווה הקבוע, הצמא שלעולם לא רווה? כמה אהבה ואמונה נדרשים מהאוהב,
כדי לעבור יום ועוד יום, לילה ועוד לילה, עונה ועוד עונה, שנה ועוד שנה, שניה ועוד
שניה... תמיד רעב, תמיד מתגעגע. רגיל בכאב, תמיד אוהב ולא נוגע.
מאיר שלו, שכותב הרבה על יעקב
רחל ולאה, על המשולש הזה, מסביר במילותיו הרכות, כי לעולם יש אישה בלתי מושגת,
נפלאה, לעולם יפה, אוטופית ובלתי אפשרית. ומולה, אישה ארצית, ולדנית, עם ורידים
ברגליים, שעושה כלים ובאה עם שקיות מהסופר, ועיניה רכות. אחת רחל, אחת לאה.
האם בחיים שלנו שתיהן, רחל
ולאה, יכולות להתקיים באותו מושא אהבה?
כימים אחדים. כשנים רבות.
אביא הפעם בעיקר מדבריו של
מאיר שלו, שמיטיב ממני לצייר את הדברים. גם מתוך ספר המאמרים "בעיקר על
אהבה" וגם מתוך הרומן המופלא כימים אחדים.
"בעיקר על אהבה" (עם עובד 1995)
פרשנויות רבות יש לבכיו של יעקב באותה פגישה, ואין האחת טובה מרעותה.
האם יעקב בכה משום שאחרי כל התלאות במדבר הרגיש שהגיע סוף-סוף אל המנוחה? ואולי
בכה משום שהיה אדם חששן ודאגן, ואחרי היציאה המבוהלת מתחת יריעות האוהל של אמו
והפחד מנקמת אחיו מצא לו סוף-סוף מחסה ומקלט? ואולי בכה משום ההתרגשות החזקה,
הכרוכה בהתאהבות כה מהירה? ואולי צדקו האומרים שבכוח הנבואה ראה יעקב פתאום את
עתידו הנפתל והמיוסר, שהוא נפרש לפניו?אין ספק שהמעמד כולו היה
מעמד מרגש מאוד, ואני סבור שההתרגשות הזאת, והבכי, והנשיקה הראשונה, והמאמץ המרהיב
והמרשים הכרוך בגלילת האבן, הם שעמדו ליעקב ולרחל במשך השנים שתבואנה. שבע שנות
עבודתו ברחל, ושבע השנים הנוספות, לאחר שניתנה לו לאה במרמה.
ואכן, מן
הפגישה, הנשיקה והבכי ליד הבאר בחרן מתחיל מסע אהבה שאין דוגמתו: סיפור האהבה של
יעקב ורחל. סיפור של המתנה, של ציפייה, של מסירות, של רמייה, של סבלנות, של שברון
לב ושל אמונה. גם האודיסיאה עוסקת בציפייה ממושכת של בני-זוג, והיא מפורטת וארוכה
הרבה יותר, אבל ככל שהדבר נוגע ליחסי הזוג, סיפורם של יעקב ורחל מורכב ומעמיק
שבעתיים.אם כן, המסע לא תם שם,
על-יד הבאר, וגם לא בנישואי יעקב ורחל. הוא נמשך גם בנתיבים של נדודים ממש, וגם
בנתיבי הנפש ובנפתולי האהבה של בני הזוג.שבע שנים
עבד יעקב ברחל, "ותהיינה בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". כה פשוט. בלי
הסבר. בלי פרטים.
כימים אחדים, (עם עובד, 1994)
זוג אחרי זוג נעקרו החסידות מן השמים ונחתו על ארובותיהן וקֹניהן הישנים. את צוואריהן הִטוּ לאחור, קירטעו במחולות החיזור והנאמנות שלהן, להראות שעוד שנה חלפה ואהבתן בעינה עומדת. הן הקישו מקורים אדומים, הגישו תשורות של אביב זו לזו ורגליהן הסמיקו מתשוקה.
"כי האהבה אותה האהבה, אצל החסידות המכוערות בדיוק כמו אצל הקנריות שלי היפות."
רוח האביב שיחקה בשמלותיהן של הכובסות, הידקה וריפתה את הבד נגד ירכיהן, וקרני השמש תיארו את הצללים הכחלחלים של הוורידים בפרקי הידיים הסוחטות. האור, בהיר ושביר כחרסינה, שירטט את התמונה שיעקב יקרא לה במליצה מפתיעה: "תמונת התמיד של האהבה".
כה פשוט וכה יפה. תודה רבה.
השבמחק