מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 30 באוגוסט 2013

פרשת ניצבים. ובחרת בחיים. בין דטרמינזם לבחירה חופשית.

פרשת ניצבים- וילך
שבת אחרונה של השנה. זמן של מחשבות, הרהורים, חשבון נפש. מילים גדולות. זה זמן של שינויים, של החלטות. כל אחד יצוק פנימה איזה משמעות שטובה לו.
האם זה משנה בכלל? האם אנחנו באמת יכולים לקבוע ולהחליט את מהלך חיינו? או שאנחנו מריונטות בתיאטרון בובות אלוהי? המחשבות האלה מציפות מפעם לפעם. בגילאים שונים. כשהולך לנו, כשלא הולך לנו. כשרוצים לומר תודה, כשרוצים לכעוס נורא. מחפשים למי לומר תודה. על מי לכעוס. ומצד שני- כשאנחנו רוצים להרגיש שליטה, אחריות, שהמושכות בידיים שלנו. לפעמים בובות, לפעמים הבמאים.
פרשת ניצבים –דברים כט 9 – ל 30 (השבוע קוראים גם את פרשת וילך- נתמקד בניצבים) – מדברת להבנתי בשני הצירים הללו. של הדטרמיניזם מול הבחירה החופשית. ושני הצירים קיימים בה.
 מצד אחד- כוללם ניצבים- גם הנוכחים וגם העתידים לבוא- שזה אנחנו- וכולם מחוייבים בברית: " כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. " כלומר- גורלנו נקבע כבר אז, במעמד הר סיני.
ומצד שני- לפנינו הבחירה: " רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע."
ה' מציב בפני ישראל שתי אפשרויות. טוב ורע. באמת מותר לבחור בין הטוב לרע?
לא! שוב בתנועת מטוטלת- לפניך הטוב והרע, אבל ה' לא באמת מאשר את הבחירה ברע: " אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו..."
ה' מצווה לבחור בטוב. אז מה... אין בחירה חופשית?  בוודאי שאין! הרי איזה הורה יאפשר לילדיו את הבחירה ברע?
"תעשה מה שאתה רוצה, אני את שלי אמרתי..." אבל אוי לילד שיבחר ברע. והאמת ?  אוי להורה שיתן לילדו לבחור ברע בשם "חופש הבחירה".
תראו כמה יפים הדברים הכתובים בפסוק  19: " הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. "
לפניכם, בני,  החיים והמוות. אבל תבחרו בחיים. מצווה, מתחנן, מבקש, מנחה, מלווה ביד אוהבת האב הדואג, האוהב. מעין צו השומר על מי שמאבד את דרכו.
וכך אנחנו נעים- בין הטוב לרע, בין תחושת חופש הבחירה, לבין תחושת הדטרמיניזם- הכולאת והמנחמת לעיתים.
הימים שלפני ראש השנה הם ימי הרהור, חשבון נפש. ימים שמשתדלים לעשות טוב ולבחור בטוב.
הפסוקים הבאים, מבטאים בעיני בצורה מופלאה שני מסרים. האחד- מסר האחריות האישית. אל תגיד מישהו אחר יעשי לי ובשבילי. אלא אני עושה. ומסר שני- שגרת הטוב, שגרת עשיית הטוב. לא במועדים מיוחדים, לא בראש השנה, או בחגים. כל יום. קרוב הדבר.
 " יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.  יב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא  לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.  יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא  לֵאמֹר מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.  יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל)
 
ובחרתם בחיים. ובחרנו בחיים. שבת שלום. שלומה גרוניך. בוחר בחיים.
 

יום שישי, 16 באוגוסט 2013

פרשת כי תצא. סיפורים מהחיים.

הבוקר כי יצאתי לטייל עם עומר בעגלה. טנדר שפרק ציוד חסם את הכביש, נהגת ממהרת צפרה לו. בסוף הדיון התברר שהיא מטומטמת והוא בהמה (או להיפך). איזה יחסים יש בינינו ביומיום, שותפים במרחב?

בפרשת כי תצא יש חוקים רבים העוסקים במערכות היחסים בין אדם לאדם במרחב המשותף- של הבית, של המשפחה, של הקהילה. 

לדוגמה- ילדה נפלה ונפצעה ממעקה לא תקין בבית של סבא שלה. מי אשם? מי צריך לשלם לה פיצויים? ההורים אמרו כך, חברת הביטוח אחרת. בטוחה שהסבא הרגיש נורא. האירוע באמת קרה לפני כמה שבועות. מי אחראי? 
לפי החוק בספר דברים- הסבא. מי שהתקין בביתו גג (או מרפסת או כל דבר אחר שיש בו סיכון) חייב לדאוג למעקה ולא לסכן את חיי אורחיו, שנותנים בו אמון. 
אדם אחראי על האנשים שבביתו. 

דוגמה נוספת- הידעתם שיש בחוק המקראי הבדל בין העונש במקרה של אישה שנאנסת בעיר לבין אישה שנאנסת בשדה?  במקרה של אישה הנאנסת בעיר- גם היא נענשת. מה?! על מה ולמה?! הנחת היסוד היא שעליה לצעוק, ושעל אנשי העיר להציל אותה. אפשר להתווכח על העונש לאישה, אבל הנחת היסוד היא כי על הקהילה בעיר   
לעזור כששומעים צעקה. 
חובת האישה לצעוק וחובת הקהילה לשמוע, לעזור, לחלץ את האישה. 

יש עוד כמה חוקים מצויינים בפרשה, בין אדם לעצמו, למשפחתו, לקהילה בה הוא חי. כדאי לקרוא ולקבל השראה לאחריות חברתית הדדית.

אני כותבת את הדברים באוטובוס 5, שקועה באייפון ובמחשבות, נזכרת בבהמה ובמטומטמת של הבוקר ומתבאסת על עצמנו.
ואז אני שומעת אמא אומרת לבת הקטנה שלה: את יודעת איך קוראים למה שעשית?
ולפי טון הדיבור שלה לא הבנתי אם הילדה בדרך לקבל פרס הצטיינות או שהאמא בדרך להוריד לה סטירה. התכווצתי במקום והשפלתי עיניים. 
ואז ענתה הילדה:  
חברות! 
קרוב... , ענתה האמא. כנראה שקרה פה משהו טוב. אז הרמתי עיניים, לראות את האמא מלטפת את בתה שעומדת ליד קשישה שיושבת.
״קוראים לזה והדרת פני זקן! כל הכבוד!״ ושמחתי כל כך על התקווה שהאם ובתה נתנו לי, לחיים בחברה שיש בה אחריות, כבוד והתחשבות. רגע קטן אבל גדול. שבתשלום
למה יו יה? אתם שואלים? אני עונה:
כי הם מסמלים את היפה, את הטהור, את המיטיב, את המצחיק, את היצירתי, את החכם, את החברות, את החיבוק, את ההערכה ההדדית, את היכולת לעבוד בצוות ולתת מקום לכל אחד. את כל מה שטוב בבני האדם.
כי הייתה הופעה מעולה ואסור לא ללכת להופעות כאלה. גם על זה צריך להוציא חוק.

 

יום שישי, 2 באוגוסט 2013


פרשת ראה- בספר דברים, היא חלק מנאומו של משה לפני הכניסה לארץ. (נאום ארוך, מי שעוקב). ספר דברים מאופיין ברוח ההומאניסטית השורה עליו- בדאגה לערכי שוויון ומוסר, בדאגה לנזקקים ולחלשים בחברה. מדוע? כי זה התפקיד של החברה ושל החזקים בה. כי זה התפקיד של המחוקק- להגן על מי שזקוק להגנה. גם במערכת החוק המקראית וגם במערכת החוק הדמוקרטית.

כשהייתי בצבא נהגו לומר (בטח אומרים עד היום) ש"המסע נגמר רק כשאחרון החיילים במחלקה הגיע". כלומר- לראשון יש אינטרס לכך שהאחרון יצליח. אחרי שנים כשעסקתי בהוראה ובהדרכה, נהגו לומר (בטח אומרים עד היום) "חוזק הקבוצה- כחוזק החוליה החלשה ביותר בה". כלומר- לכל חברי הקבוצה יש אינטרס לחזק את כל חברי הקבוצה. ואיך אמרו בתקופת התורה? בואו נקרא.

הפרשה מצווה לתת מעשר ולעשות שנת שמיטה. ליקטתי שלושה פסוקים מתוך הפרשה, המתייחסים לעניין העוני. אבל לפני כן- שאלון אישי קצר, בן שתי שאלות:

שאלה ראשונה: תשאלו רגע את עצמכם ותנסו לענות בכנות- למה אתם נותנים, אם אתם נותנים? מגוון תשובות- כדי להגיד תודה על מה שיש לי, כי מי יודע- אולי מחר מזלי יהיה רע, אולי תעודת ביטוח אל מול הקארמה של העולם? אולי מתוך רחמים וצער על מי שגורלו לא שפר עליו. אולי מתוך ההבנה שזה שיש לי כרגע- זה נקודתי, זה מזל, ומולי אדם עם חוסר מזל נקודתי... אלף ואחת סיבות.

שאלה שניה: וכשאתם לא נותנים? תנסו להיות כנים- למה אתם לא נותנים? כי למה להיות פרייאר, ושילכו לעבוד, ואני צריך לדאוג לביתי, וכמה עבדתי בשביל השקל הזה, ואם הקבצן הזה היה יודע כמה צריך לעבוד בשביל השקל הזה? והם קונים עם זה סמים, ולמה המדינה לא דואגת להם ואלף ואחת סיבות.

אז התורה לפעמים קצת מבינה בפסיכולוגיה של בני האדם... ואומרת כך:

אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן  כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. (דברים טו 4 )

כלומר- על כל אדם לעשות את המיטב כדי שלא יהיה בקרבנו אביון. לתת, בלי לדפוק חשבון. אז מי ידאג לי? אל דאגה- ה' יברך את מי שנותן מהיבול שלו. אופס- היבול לא שלך, אלא של הארץ שה' נתן לך. אז קצת פרופורציות.


כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן (דברים טו פסוק 7)

איך לתת? מהלב ומהיד. כמה יפה וחשוב. לתת ברוחב לב- ושהדבר יבוא לידי ביטוי גם בכמה נותנים וגם באופן הנתינה. לא מספיק לתת "הרבה". חשוב גם לתת בלב שלם.

אז אחרי שנתנו כל כך הרבה, ובשמחה, ודאגנו לזה שלא יהיו יותר אביונים- אפשר ללכת לנמנם בשישי אחהצ? כנראה שלא.. .פסוק 11 בורס את כל התכנית:

יא כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ (דברים טו פסוק 11 )


מה? תמיד יהיו בקרבנו אביונים? נדונו לחיים של מעמדות? אז לשם מה התאמצנו ונתנו משלנו? תמיד נצטרך לתת...? והעניים תמיד יהיו עניים?

הרלב"ג מפרש:  "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. יאמר זה להודיע שגלגל הוא שחוזר בעולם, ואם הוא נותן עתה לעני, לזמן אחר יעשיר העני ויתן לו או לאחד מזרעו ..."

גם אם חברה עושה את המיטב כדי לתקן ולהביא לשוויון- תמיד יהיו אנשים בעלי כח. אבל ודווקא משום כך- על העשיר לתת ולפתוח את ידו- כי מי יודע מה ילד יום.

רק חסר שמארקס, הנרי פורד ורייגן יצטרפו לדיון...

אז מה לסיכום?

*לתת, ברוחב לב, בחיוך, באהבה ובתודה על מה שיש לנו ועל האפשרות לתת.

*מערכת החוק  צריכה לתפוש את עצמה כאחראית על הדאגה לנזקקים.

*קוראים לפרשה פרשת "ראה"- על כולנו לפתוח את העיניים ולראות. ולעשות.

שבת שלום. לחיי ניצוץ האהבה...
כל הדרכים הרי עולות
אל אותו הרקיע
כל הדרכים הרי עולות
אל אותו הרקיע
אל המקום אליו אתה הולך
הן גם אני אגיע
אל המקום אליו אתה הולך
הן גם אני אגיע
אך בלי ניצוץ האהבה
שום דבר לא יתניע
אך בלי ניצוץ האהבה
שום דבר לא יתניע

 

 

יום שישי, 26 ביולי 2013

הצניעות המתחייבת מצד הכובש-למניעת רסיסים בישבן


הצניעות המתחייבת מצד הכובש- למניעת רסיסים בישבן

 

פרשת עקב  (דברים פרק ז' 12 - י"א פסוק 25).

חלק מנאומו הארוך של משה לקראת הכניסה לארץ. 

הכניסה לארץ מחייבת התמודדויות שונות וחדשות מצד עם ישראל.

ראשית- רכישת בעלות על האדמה. מה הבעיה, הארץ מובטחת, לא? בטח, רק שבינתיים שומרים עליה עמי כנען, לא ממש מעודכנים בזה שהארץ שלנו, והם לתומם גרים בה.

ספר יהושע, יציג שתי גרסאות לרכישת בעלות של ישראל על הקרקע. גרסא אחת- הירואית, של כיבוש, מלחמה ונצחון מוחץ של ישראל את עמי כנען. גרסא שניה, של התנחלות. כלומר של ישיבה במקומות בהם היה מקום, על חורבות ישובים קודמים.

 

התמודדות שניה הנדרשת מעם לקראת הכניסה לארץ היא עבודת האדמה. למה התמודדות? תשאלו את אנשי העליות- כי  זה לא קל ולא מובן מאליו שהאדמה מוציאה פרי. בטח ובטח לאנשים שהלכו במדבר וניסיונם החקלאי מסתכם בליקוט המן בכל בוקר. 

התמודדות שלישית, היא קונספטואלית- הבנה שהנה הגעת הביתה. ההבנה שמעכשיו אינך עבד אלא ריבון, שמעכשיו אינך נווד ופליט אלא בעל בית.

 

והנה בקלות- הופך אדם מנווד, פליט חסר בית, רעב ונמלט- לבעל בית, כובש ושבע. 

 

וזה מסוכן, תחושת האדנות. פתאום האויב הוא רסיס בישבן, ואנחנו אלופי ההייטק ואור לגויים ומציון תצא תורה ואני ואפסי עוד וכו'. 

 

פרשת עקב מניפה את דגל הצניעות מעל ראש העם. ומזכירה כמה תזכורות חשובות למי שרואה את עצמו אדון וריבון על אדמה, לא כל שכן כובש.

וזה לא קשור לאמונה באלהים. זה קשור לתכונת הצניעות, ליכולת להוקיר תודה על מה שיש, להבין שאנחנו אחראים לגורלנו, אבל לא שולטים בו.

 

כמה טיפים של צניעות מהפרשה: 

 

1. לזכור את הדרך הקשה, וכמה לא מובן מאליו להגיע ליעד: 

 

ב. וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו אִם לֹא:

 

2.לדעת להוקיר את המקום בו חיים:

 

ח. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

 

3.  לדעת שבסוף האכילה והשובע- יש לברך ולהודות:

י. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

 

4.לא לטעות ולחשוב שרק בזכות הכח שלנו נצחנו:

יז. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:

יח. וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

 

5.לא לטעות ולחשוב שבידינו כח אינסופי:

יז. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:

יח. וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

 

6. לא להתנהג כריבונים, עריצים חסרי לב ביחס לגרים:

יט. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

7. את כל הטיפים האלה, את המילים המזהירות מפני שאננות, שחצנות, עריצות-

יש לזכור ולשים קרוב קרוב-בלב, לנגד עינינו, בשכבנו ובקומנו: 

 

יח. וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם:

יט. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:

 

זה נכון בעיני גם בהקשר הלאומי וגם בהקשר האישי.

וזה לא קשור לאלהים ולאמונה, אלא לבני אדם. 

דווקא מי שיש לו - צריך לנהוג בצניעות, בחמלה, בתודה.

חוסר הצניעות ביחס למקום, ביחס לאנשים אחרים, מביא לניכור, לבריונות, לאלימות, לחוסר שוויון מהותי. 

מביא לשאננות, לחוסר זהירות, לאובדן.  

דבר אינו מובן מאליו.

צריך לזכור תמיד כמה שבירים אנחנו.

 

nothing comes from violence and nothing ever could

For all those born beneath an angry star

Lest we forget how fragile we are

 
שבת שלום

יום שישי, 12 ביולי 2013

שבת חזון. השנאה הזו... לא בחינם. עוד תעלה לנו ביוקר.


השנאה הזו... לא בחינם. עוד תעלה לנו ביוקר.

את ששת השבועות האחרונים אני מבלה לשמחתי בהנקה, בהתחלה, בטיולים עם העגלה, ובעיקר בהתפעלות באהבה ובתודה על הפלא הגדול שילדתי- עומר. עטוף ברחמים היה תשעה חודשים, וכעת אני מנסה להמשיך ולעטוף אותו. בבגדים חמודים, במנגינות מתוקות, בצעצועים, במשחקים, בהגנה מפני השמש. ואני אוהבת אותו אהבה גדולה ואינסופית, ומוקפת באהבה של משפחה וחברים. אהבת חינם שמורעפת עלינו. קן רגוע ומוגן של גידול הגוזל שלי.

אולי משום חופשת הלידה- אני רואה יותר טלוויזיה ויותר עוקבת אחר החדשות. כמה חד הפער בין המתיקות של העולם של עומר לבין העולם שבחוץ! אוי ואבוי! ככה זה היה תמיד?! אני לא חושבת. אולי אני חשופה יותר? אולי אני רגישה יותר? ואולי בתקופה האחרונה משהו השתנה- בפוליטיקה, בקשיים הכלכליים, במיסוי, בחשיפה של עוולות אלימות ומין, בתחושה היומיומית שמשהו פה לא תקין, משהו פה לא הגיוני. הרבה שנאה, קושי, כעס, קצוות חדים, אלימות עד אובדן צלם אנוש.  זה רק אני או שהמציאות השתנתה, או שחשיפת המציאות השתנתה? ...לעולם הזה עומר יגדל?

ביום שלישי בשבוע הבא,  מציינים את יום חורבן בית המקדש- יום ט באב. (כזכור, היו שני בתי מקדש. הם נחרבו פלוס מינוס באותו היום- ט באב, במרחק של שנים- בית המקדש הראשון נחרב ב 586 לפני הספירה בידי הבבלים, ובית המקדש השני נחרב בשנת  70 על ידי הרומאים.  חז"ל החליטו לאחד את שני ימי הזכרון כדי לא להכביד על הציבור בצומות)

כל אחד יכול לקחת את היום הזה למקום שהוא רוצה. אחד- לא לתת לו משמעות. אחר- להפוך את היום הזה ליום המסמל את השאיפה לבנות שוב את בית המקדש. אחר- התחברות למשמעות הסמלית של היום. לפי חז"ל, בית המקדש נחרב לא בשל המלחמה עם הרומאים ולא בשל המדיניות הדתית- פוליטית שלהם. אלא משום סיבה פנימית- בשל שנאת חינם. אנחנו חרבנו לעצמנו את עצמנו.

השבת הזו – נקראת שבת חזון. מדוע? משום הטקסט של ההפטרה (ההפטרה- פסוקים מנביאים שחז"ל הצמידו לכל פרשה, ובכך שפכו עליה אור פרשני נוסף). טקסט ההפטרה בשבת זו הוא ישעיהו פרק א.

ישעיהו היה נביא שחי תקופה קצרה לפני חורבן בית המקדש הראשון, וכבר אז, בתקופת השליטה של האשורים, המצב בממלכת יהודה היה לא משהו, והוא מתלונן ונוסף בעם על ההתנהגות שלו. אפילו שור וחמור יודעים איך להתנהג עם בעליהם- ועם ישראל לא יודע איך הלתנהג?!

" ב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר  בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי.  ג יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.  "

 מעניין, האם הנביא נוזף בעם על כך שהם לא באים לבית המקדש? על כך שהם לא זובחים מספיק? נקרא:

 יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה

שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים

וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. 

יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי

מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי.....

יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. 

כן, כן, הבנתם נכון! הנביא מתחלונן כלפי העם שהם זובחים יותר מדי! אף אחד לא ביקש מכם לבוא כל כך הרבה לבית המקדש ולזבוח כל כך הרבה, ועוד חיות שמנות ומפוטמות כל כך! ה' שבע מכל אלה ואפילו שונא את זה! הסלידה של ה' מהמעשים האלה היא כה גדולה, עד כדי כך, שהנביא אומר שגם כאשר יבואו ישראל להתפלל, ולבקש בקשה כנה- ה' יתעלם: טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ  יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. "

העסק מתחיל להיות מסובך. אם ה' לא רוצה זבח ופולחן עד כדי כך שהוא לא יקשיב ולא יקבל את תפילת ישראל- אז מה כן?! מה אמורים לעשות כד לרצות את ה'? הנה הנביא ממשיך ונותן הנחיות די מפתיעות:  

 טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי  חִדְלוּ הָרֵעַ. 

 יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה...."

 

ההתנהגות הרצויה על ידי ה', אינה פולחן, אלא התנהגות חברתית ראויה, מעשים טובים, התנהגות ראויה שוויוניות וצודקת בין אדם לאדם, שמירה על זכויות החלשים בחברה, לא דאווין של פולחן עשירים.

ואז, בהמשך דבריו, מתפרץ הנביא ומתאר את ההווה, את ירושלים, כפי שהיא נראית היום סליחה, אז, ומפנה אצבע מאשימה לא רק כלפי העם, אלא בראש ובראשונה כלפי המנהיגים:


כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים.  כב כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם.  כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם. ...."

 

אז מה לומדים מההפטרה?

כל אחד, מה שהוא מבין. מה אני למדתי?

-          אין משמעות למעשים חיצוניים ומופגנים של "אמונה"- מעשים המבוססים על עושר, על מעמדות.

-          כולנו נדרשים לצניעות, להתבוננות פנימה.

-          למנהיגים יש חובת אחריות על צדק, על שוויון. אסור למנהיגים לייצר ולהנציח פערים חברתיים וכלכליים- לא     כשהם "הון" ולא כשהם "שלטון"

-          לכולנו יש חובת אחריות על צדק, על שוויון, על אמת פנימית, על החברה בה אנו חיים.

לא לפחד מלאהוב ולסלוח. לשחרר. זה לא סותר את היותי "צודקת" נורא..

הרי במצב שלנו היום כל אחד צודק, וכל אחד פגוע, וכל אחד מחזיק באמת שלו בקנאות ולא רואה ממטר. אנחנו ממהרים להשתלח אחד בשני ולהיות צודקים נורא. והאמת שלנו חשובה יותר מהכל. יותר מכבוד האדם שמולנו, יותר מצלם האנוש שבנו. וכל האמצעים כשרים- מכות, מילים ותמונות בפייסבוק, שימוש בתקשורת. וזו חרב פיפיות לכל הכיוונים.

מי יהיה היום הנביא? מי יעז לקרוא בתמימות לאמת, ליושר, לצדק, לאהבת חינם? מי יעז להגיד שאולי גם האחר צודק, וגם אם לא- יש לו זכות קיום במרחב המשותף? מי ייקח אחריות על המילים, על המעשים, על המציאות שלנו? לא צריך אויבים, הרי במו ידינו אנחנו מחריבים לעצמנו את הבית שלנו, המשותף.

שבת שלום, לקראת עולם טוב יותר.

מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאַבִיב.

הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים

הוּא רַמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חֲצֵר.

אַבָל סְפֵקוֹת וְאֲהָבוֹת עוֹשִׂים

אֵת הַעוֹלָם לְתַחוּחַ

כְּמוֹ חַפָרְפֶרֶת, כְּמוֹ חַרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָׁמַע בַּמָקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבָּיִת

אֲשֶׁר נֵּחֵרַב.

(יהודה עמיחי, 'המקום שבו אנו צודקים')

 
ביצוע מרגש של יוני רכט ורונה קינן

 

יום שישי, 31 במאי 2013

פרשת שלח. בעזרת השם, ברור שכולם לוחמים. לא ככה?


פרשת שלח. בעזרת השם, ברור שכולם לוחמים. לא ככה?

 היום נדבר על שוויון בנטל ועל איך עובדים עלינו,  דרך פרשת "שלח". (במדבר יג 1- טו 41)

זכרונות מהצבא

מלחמת העצמאות – תש"ח, 1948. בצפת 1500 יהודים, מוקפים בכלמעלה מ 10,000 ערבים אויבים. באופן ניסי, פלאי, הצליח הפלמ"ח, בפיקודו של יגאל אלון, לשחרר את העיר. האגדה מספרת שרב העיר צפת אמר ליגאל אלון כך: " צפת נושעה בגלל מעשה ובגלל נס: המעשה היה שקהילת צפת קיימה תפילת מניין מתמדת מאז יציאת הבריטים והנס היה שהגיע הפלמ"ח."

זיכרונות קטנים שלי...  אני זוכרת שכשהייתי בצבא, פיקדתי על חיילים עולים חדשים במסגרת חיל חינוך. עבדתי עם קבוצה של חיילים עולים מאתיופיה. היינו לקראת נסיעה לירושלים. עבורי- חלק מהנופים הרגילים בהם גדלתי כילידת הארץ. עבורם- התגשמות חלום של אלפי שנים. ובבסיס בכרמיאל התכוננו לנסיעה: במידע, בשירים, בתמונות, בקטעי וידאו (בכל זאת, לפני עוד מעט 20 שנה...), בסיפורים שלהם על הכמיהה לארץ, על המסע לארץ ישראל דרך המדבר וסודאן, בתפילות שעברו בין הדורות. והכל סביב ההתרגשות לראות בעיניים, אחרי שנים שהם ואבותיהם ואבות אבותיהם נשאו את הזיכרון, את "ירושלים של זהב".

והנה היום הגדול הגיע. נסענו לירושלים. והנה לפנינו במלוא הדרה: ירושלים. ירושלים של רמזורים, ופקקים, ואנשים שיש להם מה להגיד על קבוצת חיילים אתיופים ומפקדות נשים, ונחילי האנשים, והרחובות הלא כל כך נקיים... וביקור קצר בבית המשפט, ואחרות צהריים צה"לית באיזה דשא, ומצד ימין הכנסת, וזמן חופשי בכותל, ולספור שכולם חזרו, ואוטובוס שחם בו נורא, ופקקים בדרך חזרה לבסיס בכרמיאל.

איך היה שאלתי כשחזרנו לבסיס. "ירושלים של זהב" הם ענו לי בעיניים נוצצות. ירושלים של זהב. שום מציאות לא תהרוס את החלום, אז הבנתי.

ולפרשה....

בפרשת "שלח" משה שולח מרגלים לבדוק את הארץ. ארץ כנען. הארץ המובטחת. הארץ אשר אראך, כמו שאמר ה' לאברהם. הנה זה קורה, עוד רגע אנחנו שם. ארץ זבת חלב ודבש.

לאחר 40 יום המרגלים חוזרים... מדווחים: המצב על הפנים. מלאי תלונות על הארץ. עשרה מתוך המרגלים מספרים שאמנם הארץ גדושת פרי  ואכן זבת חלב ודבש ואף מביאים את אשכול הענבים המפורסם כהוכחה, אבל... מבחינה צבאית אין לנו סיכוי מול תושבי המקום. אין מצב.

אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. כט עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

ואז, מול עשרת המרגלים הפסימיים, קמים שני מרגלים אופטימיים- יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שמנתחים אחרת את המצב ואומרים שכן אפשר לכבוש את הארץ. חדורי אמונה בתמיכה של ה' בעם, וביכולת של העם לנצח. מחזיקים בחלום ובאמונה מצד אחד, ונערכים לפרקטיות של המלחמה מצד שני.

ומשם ממשיך הויכוח- האם זו "ארץ אוכלת יושביה" או ש"נכול נוכל". אלה מושכים לכאן ואלה מושכים לכאן. ובאמצע- העם- שהתנפץ לו החלום. "ירושלים של זהב"? "זבת חלב ודבש"? כל זה התנפץ ברגע. העם שומע את דברי עשרת המרגלים ושני מהרגלים, וקצת מבולבל ובעיקר מפחד. ובשעת הבלבול והפחד- העם מתקפל ונסוג ומצטמקת אמונתו, ומצטמקת יכולתו להילחם, ומבקש לחזור למצרים כי מה היה לנו רע.

(בהמשך ה' מתעצבן רוצה להשמיד אותם, משה משכנע אותו שיירגע וה' נרגע ורק גוזר 40 שנות נדודים- שנה על כל יום המרגלים היו בארץ, כדי שכל מי שפקפק בו וביכולת של העם להיכנס לארץ המובטחת- ימות ויפסיק להוריד את המורל. אני זוכרת שבקורס קצינות, כשלמדנו על שיפוט צבאי היה סעיף האוסר על "זריעת בהלה וייאוש בקרב חיילים...").

מדוע משה שולח את המרגלים? קטן אמונה?

כל הסיפור הזה הוא סיפור מאוד מוזר. למה מלכתחילה משה שולח את המרגלים? ואם הם יגידו שהארץ לא משהו משהו- הוא יגיד טוב אז לא משנה ויחזור למצרים? לא משנה קבלת התורה,  לא משנה ים סוף, לא משנה, יציאת מצרים,  לא משנה 400 שנות עבדות, לא משנה ההבטחות שנתן ה' לאברהם יצחק ויעקב ?

נתחיל בזה, שזה בכלל לא היה רעיון של משה. אלא של ה'. פרק יג' פסוק 2:

"שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל..."

שימו לב- ה' נותן את הארץ לבני ישראל. זו הנחת היסוד. עכשיו תשלח אנשים. למה בדיוק?

עכשיו תורו של משה, ומשה מתרגם את ההנחיה של ה' לסדרת שאלות הכוונה למרגלים:

יז וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת-הָהָר. יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם-רָב. יט וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים

אם נקרא היטב את שאלות ההכוונה של משה- אין מדובר בשאלות כלכליות, בשאלות כדאיות, בשאלות בתחום החקלאות. אלא שאלות צבאיות- הערכת גודל הצבא של המקומיים, הערכת המבצרים והמחנות. ואפילו על שאלת החקלאות, מפרש רש"י :"אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו"- כלומר- עד כמה יילחמו המקומיים על האדמות שלהם.

לא "האם" אלא "איך"

במילים פשוטות- משה שאל שאלות מודיעיניות של הערכה צבאית כדי לקבוע את ה"איך", וקיבל תשובות לשאלת "האם". שאלה שהמרגלים בכלל לא נשאלו. אין שאלה לגבי הכניסה לארץ. התבקשתם להביא מידע שיעזור לנו לתכנן את אופן הכיבוש.

הנחת היסוד של ה' ושל משה שה' נותן את הארץ לישראל. והתפקיד של ישראל הוא לכבוש אותה. לשם מכוון משה בשאלות שלו, לשם יכוון יהושע, אחד משני המרגלים שהיה אופטימיים,  בפעולות הכיבוש בעוד 40 שנה. (היה או לא היה זו שאלה אחרת). לא סתם יהושע הוא זה שהוביל את העם לכיבוש הארץ. יש בו את השילוב של האמונה, של הנחת היסוד בניצחון ובתמיכה האלוהית, יחד עם הפרקטיות והמעשיות של הובלת המלחמה.

אני לא בעד כיבוש, ולא בעד מלחמה. אבל משתמע מתוך הפסוקים דבר מאוד מעניין, שנדמה שהיטשטש כאן לאחרונה. ה' לא פועל לבדו למען עם ישראל. אנשים צריכים לפעול, להיות חלק. בפרשות הקודמות- באמצעות תרומת חצי שקל, או התפקדות לצבא. וגם כאן – הארץ המובטחת? מובטחת. עכשיו תתחילו לעבוד. ולתכנן, ולהתארגן מבחינה צבאית. ולא רק זאת- אלא שהמאמין= הלוחם. הביטוי של האמונה בה' ובתמיכה של ה' בישראל הוא בהתגייסות של האדם למען היישום הפרקטי של הבטחת האל.

לדברי הרמב"ן בפירוש לפרשה (שמשתמש ממש בז'רגון של שר בטחון: "כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב,... ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש: והנה משה אמר להם (פסוק יז) עלו זה בנגב, וטעמו עלו זה הדרך בנגב, שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם החזק הוא ויצטרכו בענינם להשתמר מאד ולהחלץ, וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבואו מצד אחר. ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה, כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים...

מה אני רוצה לומר?

מה אני רוצה לומר? כאמור, אני לא בעד כיבוש ולא בעד מלחמה. אבל אני נגד שימוש בדת כתירוץ להתחמקות משירות צבאי, מערבות הדדית, מחוק מדינה, מתשלום מיסים. סיפורי התורה וחוקי התורה מדברים על חובת השוויון בנטל, ועל חובת השירות הצבאי. אין שום הפרדה בין אמונה בה' לבין מעשיות. כך גם בימי הביניים (כל הגדולים עבדו והיו חלק מהחברה- הרמב"ם היה רופא, רש"י היה יינן, שמואל הנגיד היה וזיר נסיכות גרנדה בספרד) היה ואף בעת החדשה- בתקופת הציונות הדתית.

ההיבדלות, הפרזיטיות, האמונה בהשגחה אלוהית ללא מעשיות וללא תרומה לכלל החברה, הניצול של כספי המיסים, ההתחבאות בצל אוהלה של תורה, בזמן שאחרים עובדים, מסכנים את חייהם- אינם עולים בקנה אחד עם רוחה של התורה. מדובר בהנאה ובניצול ציני של ההקרבה והעשייה האנושית (החילונית והדתית)  למען קיומה של המדינה והחברה הישראלית. הניצול הזה, הוא המצאה פוליטית של השנים האחרונות. המצאה פוליטית וצינית.
ואני לא אומרת דבר גורף לגבי כל הדתיים. חלילה. כראיה- הדתיים, חובשי הכיפה (מהזרמים השונים ביהדות), שמאמינים בה' באמונה שלמה, ועובדים ומשלמים מיסים ומשרתים בצבא, מבלי להרגיש שאמונתם נפגעת, אלא להפך. כראיה דברי רב העיר צפת, 1948. אני אומרת דבר גורף כלפי כל מי שאינו משרת בצבא, לא עובד ולא משלם מיסים.

וזה לא שאלה של פסימיות או אופטימיות. גם לא שאלה של אומץ ושל פחד. וגם לא שאלה של אמונה- כי הנה בדוגמאות השונות שהבאתי (מהתורה, מימי הביניים, ממלחמת העצמאות ויש אין ספור נוספות)- האמונה מעולם לא הייתה הקצה השני של שותפות, עשיה ולחימה. וגם לא שאלה של ציונות או אנטי ציונות. מי שלא רוצה שלא יגור פה. בעיני זו שאלה של מוסר.

אל מי אני כותבת ולמה?

אני לא יודעת איך אמורים לצאת מהברוך הזה, ונדמה לי שיאיר לפיד לא ממש מבין איך לדבר עם החרדים. "אחי" ו"אשר" ו"חיים" ואיומים על גבול הצפון- נדמה לי שפחות מדברים אל חלק מהחרדים, אלא בעיקר מעלים גיחוך. אל תשים את עצמך במקומו של הרב שמבטיח גאולה והצלה מאת ה'. וזה גם לא מרשים את הנושאים בנטל. הם אלה שמרגישים עכשיו מרומים, יחד עם ריקי כהן.

ואני לא שונאת חרדים, אני רק מסרבת לעבוד ולממן את חייו ואת משפחתו ואת מזונו של אדם כשיר ובריא לעבודה. מוכנה לתת ברוחב לב לנזקקים, למוגבלים, לניצולי שואה. ומסרבת לראות את משפחתי, חבריי, מתגייסים לצבא, וממשיכים לסכן חייהם, נפשם, פועלים על פי חוק גם אם הם לא מסכימים איתו תמיד ומתנגדים לכיבוש- אבל מתנהגים בצורה שמכבדת את המסגרת החברתית בה כולנו חיים,  ולא רק שותים ואוכלים ונהנים ממנה במסווה של תלמידי חכמים, ומוכנים גם למרבה הצער והכאב להקריב את החיים.

ואני גם לא מתיימרת לשכנע את אלה שאינם נושאים בנטל להבין שהם בעצם ממש מתנהגים בצורה לא רק שאינה הוגנת, אלא שאינה עולה בקנה אחד עם רוחה תורה.

אני כותבת כי אני דואגת נורא, וכל המצב פה עצוב וקשה. ומכעיס נורא. אבל ברוח שני המרגלים האופטימיים, אני חושבת שאפשר וחשוב להאמין ולעשות מעשים. ובתור התחלה להבין ולדעת.

ואני כותבת אל אנשים שחושבים כמוני, אבל לא תמיד יודעים או בטוחים שהם צודקים- כי הכובעים השחורים והזקנים והגיחוך נראים לפעמים נורא מאיימים וצודקים. הם לא. פרשת השבוע שימנה לנו במקרה טקסט שמדבר על חובת המעשיות ועל השוויון בנטל. אבל יש אין סוף מתוך טקסטים נוספים במקרא ובהמשך ארון הספרים היהודי.

שבת שלום לכולם.
שומר החומות. מילם דן אלמגור, לחן בני נגרי. מילות הפזמון לקוחות מספר ישעיהו (מהתנ"ך, הספר הזה של  כולם): "
עַל-חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם, הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים--כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלַּיְלָה תָּמִיד..." (ישעיהו סב)