פרשת עקב – פרשה מוזרה.
ספר דברים- הוא למעשה נאומו האחרון של משה לפני הכניסה לארץ (לא שלו אלא של עם ישראל...) בתחילת הפרשה- תזכורת לחובת האמונה בה' וקיום המצוות- קטנה כגדולה, קלה כחמורה, כתנאי להנחלת העם את הארץ והנאה משפעתה ומטובה. לאחר מכן- מוזכר חטא העגל כחטא של מעילה ובגידה בה': " טז וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם. יז וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם." (דברים ט) לא כבוד גדול לעם, בטח לא כאשר החטא נעשה במעמד הר סיני. בגידה בליל הכלולות ממש. הייתי מצפה שאחרי בגידה כזו- ישברו משה וה' לא רק את הלוחות אלא את כל הכלים. עונש. אבל... לה' יש תכניות אחרות: מסופר מיד על ההחלטה (כאמור – תזכורת למסופר בספר שמות) להקמת הלוחות השניים, שיהיו כמו הראשונים: " א בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהוָה אֵלַי פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. ב וְאֶכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן". (דברים י) זה העונש? שוב לקבל את אותם הלוחות כמו הראשונים? מה העונש?
המשך הפרשה- מציג את העונש האמיתי. אם ישראל לא ישמרו את המצוות, ה' לא יספק את התנאים למימוש פוטנציאל האדמה: " טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. יז וְחָרָה אַף-יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם" (פרק יא).
כלומר העונש הוא לא ויתור על הברית והסרת המצוות. אין שחור ולבן. לא נפרדים כל כך מהר. מה פתאום? הברית והמצוות הם המסגרת הבסיסית. שלא מבטלים, וגם לא משנים, גם אם ישראל פישלו ברגע עצמו של הברית. אין פטור מהברית. זה בכלל לא בסל העונשים. והעונש הוא גם לא נישול מהאדמה. לא מלחמה, לא החזרת הארץ לגויים. העונש הוא חמור הרבה יותר- אי מימוש הפוטנציאל של מה שיש בפניך. של מה ששלך ומוגש בפניך. זה עונש חמור מאוד לטעמי. הנה הארץ, הנה השפע, הנה הטוב, הנה חלב ודבש, הנה שבעת המינים. כל מה שיש בפניך- שלך. ההנאה מהקיים, אינה פריבילגיה – אלא חובה. תלמוד ירושלמי בעניין ברכת שהחיינו - "עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא אכל". וזה נכון גם עכשיו- תסתכלו סביב- האם אתם שותים את העסיס של החיים?
אז... הבנו. להינות ממה שיש ולדאוג למימוש של הקיים בפנינו. האם זו קריאה להדוניזם? בהחלט לא. אלא להכרה ולהוקרה על מה שיש.
מאזין מקול וארשה – שולח שאלה- אם זה היה כל כך פשוט... ואיך בכלל עושים את זה?! בפרשת עקב- אפשר למצוא רמזים לתשובה.
* " וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ...." (דברים יא). אהבה.
*" כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה." ראיה
*"יג וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ..." שמיעה
*"וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. " להבחין בין עיקר לטפל ולשים רק את מה שחשוב במקומות מרכזיים.
*"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ." לחנך
ושוב, לאהוב: " לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה-בוֹ...."
המצוות נשארו אותן המצוות, הברית אותה הברית. העונש- כלל לא מעלה את האפשרות של ביטול הברית. העונש הוא כאמור- ביטול אפשרות מיצוי והנאה מהקיים. זה עונש נוראי. וחשוב בעיני גם מתן ארגז הכלים – למי שרוצה לשמור ולשמר ולממש, ובבוא יום הדין שיוכל לומר שאכל את כל טוב פרי הארץ- כלים של אהבה, של חינוך, של ראיה, שמיעה, של אבחנה בין עיקר לטפל. ושוב אהבה. וזה לא קשור למערכת היחסים בין אלהים לאדם, אלא בין אדם לעצמו ובין אהוביו ואוהביו.
נ.ב. לא תמיד זה קל
שבת שלום.
תודה ליסמין לוי- על הללויה
נ.ב. לא תמיד זה קל
שבת שלום.
תודה ליסמין לוי- על הללויה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה