פרשת ויקהל פקודי. דיאלקטיקה של פנים וחוץ. אז איפה הבית?

פרשת ויקהל פקודי

נ.ב. אני עושה ניסוי ולבקשת אחת הקוראות, ילדת פלא, אני שמה את השיר בהתחלה, כדי שינגן תוך כדי קריאה ואולי יהיה עוד אפיק של השראה. מקווה שתאהבו את החידוש:-)

אני יושבת בבית שלי, הזמני, השכור, זה עם הקירות, החלונות והמראה. ועוברות בי מחשבות על לעבור דירה. המון סיבות. למה לעבור מכאן, למה לעבור למקום אחר. מסתכלת סביב. האם זו רק תפאורה? האם ומתי קירות וחפצים הופכים בית? מה הצורך של חלקנו להיות בתוך מקום, בין קירות יציבים, מוכרים, שיעגנו ויתנו תחושת בטחון? מה הדיאלוג הזה, הרגשי כל כך, בין הפנים לבין החוץ, בין החוץ לבין הפנים. מה זה משנה אם אני יושבת בין ארבעה קירות בפתח תקווה, תל אביב, פראג או קליבלנד? מה זה משנה? נרחיב עוד יותר- עד כמה משנה אם חושך או אור חוץ בחוץ? אם קר או חם? אם נוף אורבני או יער, או ים? הרי ה"אני הפנימי" ההולך איתי הוא היציב, הקבוע, הנוכח. אז למה צריך את השיקופיות המתחלפות מאחורינו? וכמה מאמץ וזמן וכסף והשקעה. נסתכל במראה- עד כמה חשובים הבגדים שאני לובשת? המותגים, הדאווין, הפוזה? זה קצת יותר מורכב מהדיון על הליוויס בכיתה ח, אבל עדיין קיים. אני לא אומרת שלא ולא אומרת שכן. רגע שואלת. ונושמת במרחב של השאלה. נשים ליד אלה  ערכים כמו  חברות, אמת, כנות, תרבות, מעורבות, נתינה, למידה, סקרנות, אחריות, יצירה. מה חשוב? האם אחד בא על חשבון השני? לא אומרת שלא ולא אומרת שכן. רק שואלת.

פרשת השבוע- פרשת ויקהל פקודי (קוראים שתי פרשות למעשה) היא פרשה שעיקרה- "החוץ". תיאור נרחב של המשכן- כולו זהב, כלים, אבנים טובות. ותיאור נרחב של בגדי הכהן- זהב פתיל מצנפת ועוד. תפאורה של בית לאלהים. בגדים יפים לכהן העוסק בעבודת האלהים. אלהים אדירים, זה מה שחשוב?

ועוד- השבת הזו, היא פרשה מיוחדת, "שבת החודש". מה זה אומר? זוהי השבת האחרונה של חודש אדר, רגע לפני חודש ניסן. למי שלא חי את החיים שלו לפי לוח השנה המקראי- רגע סדר: זה אומר שעכשיו אנחנו בסופ"ש האחרון לפני השנה החדשה. ניסן, לפי לוח השנה בתורה, הוא החודש הראשון. וגם עכשיו – מתחלפת התפאורה. מתפאורת חורף, חושך, גשם, אפלה- לתפאורת אביב ,פריחה, צבעים וטעמים, התחלה חדשה. ושוב אני שואלת... לא אומרת רק שואלת: אני מבינה שחילופי העונות הם חלק מהטבע, ואנו לא מרכז העניין, אבל אנחנו אלה שמסמנים וקובעים את התמרור "שנה חדשה לפנייך" . אנחנו אלה שבוחרים לחגוג ולהגיד מכאן- התחלה חדשה, לפי הספירה שלנו, של בני האדם. הטבע יסתדר גם בלי ההכרזה. למה צריך את החוץ הזה? למה צריך להחליט שהאביב הוא סימן של התחלה חדשה, שהירוק הוא סימן להתחדשות ולתקווה? שסוף החורף, הוא סוף של תקופה?

אין לי תשובה טובה חוץ מככה. ככה אנחנו- באינטראקציה עם הסביבה, עם החוץ, עם התפאורה. בצניעות רבה- גם אנחנו יצור שמושפע. אנחנו חלק מדיאלוג שבו האוויר, הים, השמש, הירוק, כמו גם החורף, הגשם, הרוח והבוץ- הם לפעמים שמכתיבים ומדברים. חלק מדיאלוג עם אנשים ועם חברה אנושית. ויש לנו צורך לבטא בחפצים, במקום המגורים, בבחירות המראה שלנו- את מי שאנחנו, את האמונות, את הערכים. להחצין את הפנים ולהגיד ולפרסם "ככה אני". בכל בחירה שהיא. יש לנו צורך פנימי, למקם את עצמנו בסביבה שתהיה לנו מתאימה. לפעמים שתהיה נעימה וטובה, מוגנת ובטוחה. שתעשה שקט מבפנים. ולפעמים מאתגרת, מסוכנת, לפעמים מבטאת ערך או רעיון, לפעמים מסקרנת ומעוררת השראה. אולי החוץ הוא הזדמנות למראה, ואולי החוץ, התפאורה, משפיעים על הפנים ומעצבים איזה פנים חדש. שצריך לאפשר לו להתחדש ולהיות.

ועכשיו, אחרי שהשלמנו עם הצורך בחוץ, בהחצנה, בבגדים, בתפאורה, אני קוראת את אחד הפסוקים האחרונים בפרשה: "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן." (שמות מ לד). שוב כיסוי, שוב הסתרה של החוץ, ושוב התמלאות פנימית במשהו שהוא לא אני ולא אתה. שוב תרגיל בתעתוע של מה חשוב. מורכב? הכל מורכב.

ושוב אני זוכרת, שכל בניית המשכן והבית, היא חלק מתהליך של מסע, של נדודים. והארעיות לעולם תהיה קיימת, במישורים שונים. את המסע מובילים עמוד ענן ועמוד אש חיצוניים או פנימיים. ואולי כל אדם, גם בהינתן תפאורה, ואנשים ונוף ומסע, צריך לדייק את עצמו ולהיות בשביל עצמו מרחב שהוא לא רק ארבעה קירות אלא גם בית.

שיר נבואה קוסמי עליז, מוקדש באהבה לאנשים סביבי שבונים כל הזמן את עצמם ומייצרים עבור עצמם ועבור האנשים שסביבם בית  ותפאורה, פנימיים וחיצוניים, והם הבית האנושי שלי, הקירות והמראה. וכל אחד הוא קצת בית של מישהו אחר. לפעמים פותח דלת ומוסיף עוד חדר ועושה מקום. לפעמים אורח אצל מישהו אחר, לפעמים כאן כדי להישאר. ומוקדש באהבה למי שהשבת הזו היא שבת מיוחדת עבורו ועולה לתורה. שבת שלום.

מזמינה את כולם, יום חמישי הבא 14/3, בשעה 20:00 לערב לומדים ושרים תנ"ך בעלמא, איתי ועם יעל קידר. יהיה אביב!
https://www.facebook.com/events/514236928628600/?ref=3

שיר נבואה קוסמי עליז- עלי מוהר, יוני רכטר

כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר 
תבין הכל, תדע, לא תאמר מילה אחת 
כמו עמוד עשן תעלם בתוך החדר 
משהו בך יאמר לך המשך 
בדרכך. 

כמו שביל החלב שחוצה את השמיים 
אתה הולך ישר, לא שם לב לכוכבים 
שזוהרים כדי לסנוור את העיניים 
משהו בך יאמר לך המשך 
בדרכך. 

הו, לך ישר 
לך לבד, 
אל תפחד. 
אוהו אוהו או. 
אל תכעס, 
לך תמים, 
לך אחד....

פרשת כי תישא. ומאוד לא פשוט לחכות.

עגל הזהב: התבוננות במימד האנושי, סיפור של מצוקה ותושיה.

פרשת כי תישא הי פרשה קשה  נוראית. משבר אמון נורא. משבר עגל הזהב. בזמן שמשה מקבל את התורה מאלהים עבור העם- העם נשבר ובוגד. במשה, בה', באמונה. בהסכם שעדיין לא נחתם.

החטא  נתפס כחטא נורא. אבל... ברמה האנושית, אפשר להבין אותם, לא? תחשבו על זה, הם מחכים כבר די הרבה זמן. כבר לפני ארבע פרשות, בפרשת יתרו, משה עלה לקבל את התורה מה'. ומאז... לא חזר.  והעם? נשאר לבד... המון זמן.

מה העם עושה כל הזמן הזה? מה קורה לעם בזמן ההמתנה?   לפני שלושה חודשים עזבו את מצרים. אמנם מאות שנים של עבדות, אבל הקרקע הייתה בטוחה. משה, או אלהים, או עמוד ענן או השד יודע מה, הוציא אותם מוליך אותם במדבר ו...מה? מדבר על ארץ מובטחת שאף אחד לא ראה ולא שמע.... מכנס את כולם סביב ההר, מבקש מהם להתכונן, לכבס את הבגדים, להיערך לקראת קבלת הברית... ומה? משה עולה למעלה. אומר לעם בכמה מילים את עשרת הדברות , העם מבועת, מבקש שמשה ידבר אל העם ולא אלהים מרוב פחד,, ומשה שוב... נעלם למעלה,  לשיחה שלא נגמרת עם אלהים.  

והעם? מה העם אמור לעשות בזמן הזה? להמשיך לחכות? לחזור למצרים? להיות מלאה אמונה ש... שמה? העם לא יודע את המשך הסיפור שהנה עוד רגע משה יבוא ובידיו לוחות הברית, שיא הברית בין ה' לבין העם. העם ארצי, אנושי, מחכה ומרגיש אולי באיזה שהוא מקום אבוד, חסר אונים, מבולבל. איפה משה? איפה אלהים? איפה מצרים? איפה אנחנו בתוך כל הסיפור? בלי מנהיגות, בלי כיוון, בלי תקווה.

אפשר לקרוא ולהרגיש את החרדה, מצוקה ואת חוסר האונים של העם, אפילו את הדאגה למשה כאשר הם פונים אל אהרון: "... מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ" (שמות לב 1)

באותו הפסוק, לעם יש כבר רעיון, הצעה לפעולה: "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ..." (שמות לב 1)

החלק השל החטא- ברור. הקלות בה הם מוותרים על אלהים, ודורשים מאהרון שיעשה להם אלהים אחרים שיוביל אותם במדבר. וזה נורא. זה הכי נורא. זה נורא כי המשפט הראשון בעשרת הדברות שכבר נתנו בפרק כ הוא " אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי." (שמות כ 2(  אז מבקשים אל אחר?

והמשפט השני הוא " לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ" ((שמות כ 3) אז הם מבקשים מאהרון שיעשה להם פסל?

וזה נורא כי אחרי עשרת הדברות, רגע לפני שמשה יעלם עכשיו לזמן לא מוגבל, ברגע הזה שהוא מנפנף לשלום ועולה אל ההר, הוא עוד אומר לעם "לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. (כ 19)- אז אהרון עושה להם פסל מזהב?

אבל אני מציעה לראות את החלק הטוב בפניה של העם לאהרון. חוזרת, ברשותכם, לפסוק של הפניה לאהרון, כשמשה בושש לבוא:  : "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ..." (שמות לב 1)

מה טוב בזה? במצוקה ובחוסר האונים, העם לא נשאר פסיבי, אלא קורא תמונת מצב ומחליט לעשות מעשה. לא רק זאת, אלא שהמעשה כרוך בהקהלות, בלהיות ביחד, כעם, כקהילה. ועוד- הם פונים ביחד אל מנהיג אחד. לא מתרפקים, לא מאשימים אחד את השני, לא מתפזרים, אלא מבקשים סמכות ומנהיגות. ואת מי? לא מורד בוגד – אלא את הכי קרוב שיכלו למצוא למשה. ומה הם מבקשים ממנו? מבקשים אל שיוליך אותם,  להמשיך בכיוון, להמשיך בדרך שהתחלנו בה.

למה אני מוצאת שאלו דברים חיוביים? לא רק בפרמטרים שלי, שאולי יש בהם קריאה אנכרוניסטית, אלא כי רק לפני שבוע קראנו את מגילת אסתר, וראינו כיצד היא מתמודדת עם המצוקה: היא קוראת מציאות, מבקשת להתכנס, תופשת מנהיגות ועושה מעשה. לא מחכה ולא ממתינה עד שמישהו או אלהים יפעל בשבילה ובשביל העם שלה. היוזמה, העשיה, הקהילתיות והמנהיגות- הם חיוביים, רצויים וחזקים. הרי לא אסתר ולא מרדכי יושבים ומחכים שיבוא איזה משה וירד ממרומי ארמון אחשוורוש ויכריז על גאולה.

ובכל זאת- מה ההבדל בין סיפור חטא העגל לבין סיפור אסתר? הרי בשניהם יש אקטיביות, מנהיגות  ויוזמה, בדרך להתמודד עם מצוקה. לא יכול להיות שאלהים מעודד פסיביות ותלות. למה זה לא יכול להיות? ראשית כי ככה אני רואה את הדברים. שנית, כי פורים הוא החג האחרון בלוח השנה- שיאו של תהליך התבגרות ואחריות של עם, כאשר פסח הוא ראשון, ילדותי וקטן. ושלישית, אשען על דברי חז"ל שאמרו שפורים הוא החג שעתיד להישאר, כאשר כל חגי ישראל יבוטלו. אז האקטיביות מבורכת. אם כך, מה ההבדל?

אני חושבת שההבל הוא במימד הזמן, ושאלת מושא הציפיה. בסיפור אסתר – יש מועד ידוע לפנינו, וידוע לנו שבמועד הנקוב- יהיה רע. אז כשאדם עומד מול גורל ידוע, אכזר וברור – עליו לעשות מעשה, ולא לחכות לישועה. בסיפור ההמתנה למשה- אמנם אין מועד ידוע, וקשה כל כך לחכות- אבל הטוב יכול לקרות גם מחר. ומושא ההמתנה- הוא טוב. הוא הברית. ולכן לא נדרשה מהעם כאן אקטיביות, לא זה היה הניסיון ולא זאת הכוונה. אלא מדובר כאן בניסיון של אמונה, של אהבה תמה.

נדמה לי שאני לא היחידה שאמפטית כלפי המימד האנושי שבהתנהגות של העם. גם משה, וגם ה', שכועסים נורא כל אחד בתורם, בסופו של דבר מרגיעים אחד את השני, וסולחים לעם, וממשיכים הלאה איתם. לדרך ארוכה של ציפיות ואכזבות, של ברית שלא תותר, שלא תותר.

ומאוד לא פשוט לחכות. יהודית רביץ למילים של לאה גולדברג, אהובתי.
שבת שלום.

 

 

 

מי יודע מה זה היבה?

בשבת זו, נפגשים כמה עניינים:

פרשת השבוע- פרשת תצווה- אותה קוראים לפי סדר פרשות השבוע. שמות פרק כ"ז 20 - פרק ל' 10.

בנוסף, קוראים בשבת זו קטעים מהתנ"ך בהם מוזכר עמלק ומה שצריך לעשות להם. כינוי לשבת זו, הוא "שבת זכור". מה הרעיון? לכבוד פורים, קוראים קטעים מהתנ"ך להם. מה קשור עמלק? המן הרשע מסיפור פורים הוא כראה מזרע עמלק. ועמלק, כך שמסופר בתורה, התעללו בעם ישראל כאשר ישראל יצאו ממצרים. מה צריך לעשות להם, לפי התורה? צריך להשמיד אותם. כך כתוב בספר דברים פרק כה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"

וכמובן- קריאת מגילת אסתר, המספרת את סיפורם של אסתר, מרדכי והקהילה היהודית בפרס- תחת השלטון של אחשוורוש המלך השיכור ותחת האיום של המן, להשמדת היהודים...

איפה נפגשים כל העניינים?

בכמה צמתים.

אחד, בצומת הדרישה להשמדה: מגילת אסתר פינת שבת זכור. המן הרשע מצווה להרוג את כל היהודים, כי יהודי אחד עצבן אותו. בתגובה, עוד בסיפור המגילה, לאחר ש"נהפוך הוא" – היהודים משמידים את כל מי שבא להרוג אותם. זה חלק שלא תמיד מגיעים לקרוא ולא מתעמקים בו... אבל היהודים כל כך מאיימים ומפחידים, עד שאנשים מתייהדים, בעיקר שהיהודים לא יהרגו אותם. וסיפור עמלק? כיוון שעמלק זנבו אחרינו ופגעו בנו כאשר היינו עייפים ורצוצים, עכשיו צריך להרוג את כל העמלקים. אז למה המן הוא רשע ואנחנו צדיקים? אפשרות אחת- שיש הבדל בין הגנה עצמית- כמו שהיה בסיפור המגילה, לבין סיפור של תקיפה ולהיות "חזק על חלשים"- כפי שעשו עמלקים על ישראל. אבל עדיין, מה ההצדקה לדרישת ההשמדה המוחלטת של עם, רק כי אבותיו חטאו? מדוע לא איש בחטאו יומת?

יש פרשנים שלא מבינים מה הבעיה, ויש פרשנים שנעים בחוסר נוחות מול רעיון ההשמדה הגורפת המותר לנו, שלו אנו מצווים. אחד מהפתרונות היפים מצאתי אצל הרש"ר הירש, מראשי תנועת הנאו-אורתודוכסיה, גרניה מאה 19. הוא אומר:

"לא עמלק, אלא זכרו ותהילתו של עמלק - הוא הגורם רעה לעתידה המוסרי של האנושות. כל זמן שספרי הזכרונות של האנושות יקשרו כתרי תהילה לראשם של גיבורי החרב; כל עוד שחונקיו ורוצחיו של אושר האדם לא ירדו לטמיון הנשייה - יביטו דורות הבנים בהערצה אל אותם גדולי בעלי הזרוע, וזכרם יעורר את הרצון להידמות להם במעשי אלימות ותהילה".

כלומר, ההשמדה היא לא של העם העמלקי, ולא של שום אדם, אלא השמדה של רעיון- של רעיון תהילת הבריונות והאלימות. ומולו- האדרת רעיון אושר וכבוד האדם. מה שקוראים בבתי ספר היום "אפס סובלנות לאלימות".  עם הפירוש הזה אני יכולה ושמחה לחיות בשלום.

צומת שני, הוא צומת הלבוש הפנימי והחיצוני: מגילת אסתר פינת פרשת תצווה. בין יתר העניינים בפרשת תצווה, תיאור בגדיו של הכהן הגדול: חושן ואפוד, מעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט. למה זה חשוב מה הכהן הגדול לובש? למי זה חשוב? לאלהים? לכהן? לעם? "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"- זה העניין? כבוד ותפארת? קצת מביך ומעליב...כבוד ותפארת דרך הבגדים ולא דרך מעשיו ואורחותיו של הכהן הגדול?

גם במגילת אסתר, עניין הביגוד תופס מקום מרכזי- ושתי נדרשת לבוא למלך בכתר מלכות (לפי חז"ל- בלבד, כלומר עירומה), מרדכי לובש שק ואפר, המן נדרש להלביש את מרדכי בבגדי המלך כדי להראות שככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ בייקרו ועוד...

ברגע המשמעותי ביותר, בו נדרשת אסתר לקחת אחריות ולשאת על גבה עתיד של אומה שלמה, היא עושה מעשה, עושה את הבלתי אפשרי, את המסוכן, את האסור, אבל את הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות ופונה אל המלך. בחכמה, בעדינות, בתבונה של מי שיש לה אפשרות אחת לבצע פעולה, ואם תיכשל בה- תעוף כמו הקודמת, וכל עמה יושמד. היא חייבת להיות מדויקת וחכמה. אז היא נעמדת מחוץ לביתן המלך, ומחכה.  לפני כן, היא מתכוננת "  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת..." (פרק ה פסוק 1). מה היא לובשת, כדי לפתות את המלך לעשות כרצונה? קודם כל, היא מתלבשת, ולא מתפשטת. אבל מה היא לובשת? כתוב מלכות. מה זה אומר? בגד מיוחד? ססגוני? מהודר? מלא כבוד ותפארת?

גם על הכהן הגדול וגם על אסתר- נשאלת שאלת הלבוש. גם עצם הלבוש כמשמעותי, וגם טיבו. האם לבוש לצורך מלכות, פאר, כבוד ותפארת- זה הלבוש החשוב? זה מה שאנחנו מבקשים להפגין ולהראות. יהיו מי שיגידו- כן. לא רק כי אנחנו חיים בעולם כזה, של חיצוניות,  אלא כי יש משהו בכיוון מהחץ אל הפנים. כשאנחנו מתקשטים ומתחגגים מבחוץ- משהו בזה מחלחל פנימה.

אבל אני מבקשת להביא פירוש נוסף, שחל גם על אסתר וגם עלה כהן הגדול, לשאלת יתר החשיבות שניתן בכתוב לביגוד המלכות, התפארת והכבוד.

נתחיל בכהן הגדול. מתוך פירוש המלבי"ם: "ועשית בגדי קדש: הנה הבגדים שציוה לעשות היו כפי הגלוי בגדים חיצוניים, שיספר עניינם, איך עשו אותם האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמדות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו האומנים, וציוה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קדש אלה, היינו ללמדם תקון נפשותיהם ומדותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית. ופירוש "ועשית בגדי קדש לכבוד" – כי התבאר אצלנו בכל מקום שנפש האדם נקראת בשם "כבוד" .

כלומר הכבוד והתפארת- הם פנימיים. הם מלבוש הנפש, הם המידות והתכונות.

ואסתר? מה המלכות שהיא לבשה?

השבוע העברתי הרצאה במועדון נשים, ומישהו אמרה לי שאסתר לבשה "היבה"- מילה במרוקאית. מה זה? שאלתי. אם הבנתי נכון- זה משהו כמו הילה, כח פנימי, יופי פנימי מדויק וטהור.

לא נח לפרשנים עם הפאר וההדר, וגם לי לא. לא כי הם לא חשובים, אלא כי הם כסות למשהו חשוב עוד יותר. היופי החיצוני הגבוה ביותר, הכבוד, התפארת, המלכות- נובעים מהמידות הפנימיות, מהכח הפנימי, מהדיוק, מהעוצמה הפנימית, הטהורה של כל אחד ואחת.

לא לשכוח את זה כשמורידים את האיפור.


היום, שלא כהרגלי, אערבב שמחה בשמחה ואפרגן לעצמי. מזמינה אתכם להופעה שלי עם הלהקה שלי, מקררים חסרי מנוע (שי אלון, ישראל נחום, מיקי ורשאי) ביום שני, 25/2, לבונטין7 תל אביב, שעה 20:00. השירים שלנו, תחרות תחפושות, קריוקי לייב על הבמה. יהיה שמייח!

חג שמח לכולם ושבת שלום.

 

פרשת תרומה. ואם לא בא לי?

פרשת תרומה (שמות  כה 1- כז 19)  ואם לא בא לי?

בפרשות הקודמות – ניתנו עשרת הדברות והמשפטים- החוקים הבסיסים לעם ישראל. אף אחד לא שאל את העם אם הוא מעוניין או מסכים לברית. אלה החוקים. וכמו שאמרו חז"ל – כפה עליהם הר כגיגית. עכשיו, את הברית הזו צריך לארוז יפה בתוך ארון, את הארון לשאת בתוך משכן, ולמנות את הכהנים, האנשים שיעסקו ביומיום במלאכת הפולחן. והנה, הפרשה שלנו, פרשת תרומה יוצאת במעין קול קורא לתרומה. תרומה, כסף של ממש. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי." (שמות כה 2)

תרומה? עצם רעיון התרומה מעלה שאלות ותהיות:

איך אפשר לבסס את הבניה ואת ההקמה של ארון ברית ה' על תרומה? על רצון? על התנדבות? ו...אם לא בא לי?  אז לא תהיה תורה? התשובה כבר מרגיעה אותי- קיום העם, האמונה, המצוות, החוקים, המוסר- לא באמת תלויים בארון הזהב, בבגדי הכהן הנוצצים. תהיה או לא תהיה תרומה- זה לא באמת משנה. עכשיו אפשר להמשיך.

עוד שאלה שעולה- היא העדר השוויון. השוויון, שכל כך אפיין את החוקים – המופנים לכולם, מחייבם את כולם ודואגים לשוויון בין כולם. הנה בא רעיון התרומה, ומפר את השוויון. ואם לאחד בא יותר מלאחר? ואם לאחד יש יותר מלאחר ותרם יותר- אז הוא קרוב יותר לאלהים? אז יש לו מניות בשכינה? ממתי הקרבה לאלהים מותנית בממון? אם אדם מקיים את כל המצוות ולא תורם לבניית המשכן- אמונתו "שווה פחות" משל מי שכן תרם למשכן? נדמה ש"העסקה" המתוארת בפרק כה פסוק 8, היא לא הוגנת בעליל "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" ואם לא נעשה מקדש? לא תהיה בתוכנו? האקט החיצוני של הבניה, הוא זה שיזמין את האל פנימה, אל תוך האדם, ולא קיום המצוות והאמונה?

ולא רק זאת, אלא שנדמה שיש פער אדיר בין המצוות ה"ערכיות" המדברות על התנהגות מוסרית, אנושית, בין אדם לעצמו ובין אדם לאדם, מצוות שיש בהן צניעות והוקרת תודה, לבין הגשמיות, חיצוניות, הכמעט ראוותנות שיש בבניית המשכן. זהב? כסף? מה לנו ולזה? איפה הצניעות והענווה? איפה תפישת האלוהות המופשטת?  ואכן, נדמה לי שלא פעם ארון ה' מטעה את ישראל. בשמואל א פרק ה, ישראל לוקחים את ארון ה' לזדה הקרב נגד הפלישתים, ממש כמעין קמע מלחמה- וה' בתגובה לא נוקף אצבע כדי לעזור בקרב, עד כדי כך שהפלישתים לוקחים את ארון ה' כשבוי מלחמה. כאשר דוד מביא את ארון ה' לירושלים, מי שלא נושא אותו כמו שצריך, ולא שם לב, מת במקום, ודוד עצמו, רוקד, נלהב עם הארון, עד כדי שמיכל אשתו לועגת ובזה לו. ארון ה' מביא את דוד להרהור- איך יכול להיות שהוא, המלך, יושב בבית ארזים , ואילו ארון ה' סתם יושב באוהן מעוד, והוא מתכנן לבנות לארון איזה ארמון תפארת, איזה בית מקדש נפלא- רעיון שה' מתנגד לו בכל תוקף, ורק בלחץ ובדוחק מסכים, וגם אז מבקש שבנו שלמה יעשה זאת, לא מפואר ומלא הדר. שלמה עצמו, בעת חנוכת בית המקדש, מלכים א ח, יודה בתפילתו לה', שהבית הזה, הוא כמעט לעג לעצמתו הבלתי ניתנת להכלה קונקרטית של האל. ושלמעשה כל העשיה הזאת היא רק עבור בני האדם...

ואם כבר הכל נעשה בתרומה, ברצון, בהתנדבות, אז מה פתאום הוראות המדויקות האלה? הפרשה כולה היא תיאור מפורט של ארון הברית (תיאור המוטות, הציפוי, הכרובים ועוד), של המשכן, של בגדי הכהן – ברמות פירוט של חומרים, כמויות, מידות- מפרט מדויק מאוד, שנדמה שאסור לסטות ממנו. אסור? אבל כל ההקמה של הדבר הזה מבוססת על התנדבות, על תרומה. אז איך אפשר לדרוש דיוק בכזאת רמה? אם אנחנו מתנדבים, אז אי אפשר להכתיב לי מה לעשות. אתן כמה שארצה ואעשה איך שארצה.

הרבה שאלות הפרשה מעלה.

אציע כמה רעיונות וכיוונים למחשבה.

-          אפשר להישאר בזה שהפרשה נורא מעצבנת. במבט על, יש שני מסלולים שמוצעים לביטויי האמונה. אחד- בפרשת יתרו ופרשת משפטים- קיום מצוות, אמונה, שמירה על מוסר, התנהגות שוויונית שבין אדם לחברו. ומסלול שני- הוא המסלול שהפרשה הזו מציעה- מסלול של תרומה, של בחירה, ויחד איתם של השופוני והדאווין.

-          אפשר-  לעניין הדיוק בפרטי הארון והמשכן. התרומה היא לא פחות רצינית מהעשייה שהיא חובה. אם אדם חושב שההתנדבות שלו היא בבחינת נס, וכל הזמן צריך להוקיר לו תודה, ומי שמתנדב אינו מחוייב- טעות בידו. בין אם זה התנדבות לבוא בימים קבועים למועדון נוער או לבית חולים או לניצולי שואה או נכים, ובין אם זה כאן בפרשה. אם כבר בחרת להתנדב ולתרום- אתה מחוייב לחוקים ולמסגרת של המקום. זאת מחוייבות לא פחותה מהמחוייבות שחייבו אותך.

 

-          עוד לעניין הפירוט של המשכן, הבגדים, המידות הפאר והיוקרה- אולי הפירוט אינו כדי להאדיר, אלא כדי להגביל. אם הכל מבוסס על תרומה, אז בואו נגדיר מה המקסימום שאליו אנחו  מבקשים להגיע. לא צריך לקפוץ מעל הפופיק, ולא צריך לתת בלי גבול, ולא צריך ליצר משהו ראוותני יתר על המידה- זאת המידה, אלה הכמויות. ולא יותר מזה.  

 

-          אפשר- שגם הברית הפנימית צריכה החצנה ונראות. לא מספיק אמונה פנימה. צריך הדבר לבוא לידי ביטוי במעשה שמבטא את ההידור, את הייחוד, את הקדושה – במושגים שבני אדם מבינים.  אבל אולי דווקא משום כך, משום אי הנוחות של עם הדרישה הזו להחצנה – אולי משום כך מדובר כאן רק בתרומה. אפשר לדרוש מהאדם לא תרצח. ואפשר גם לדרוש מהאדם שייתן מכספו לטובת צדקה לנזקקים. דרישה מוחלטת שאין בה התנדבות או תרומה אלא חובה.  אבל אי אפשר לדרוש מהאדם לתת כסף וזהב ותרומה לטובת הנראות של ארון ה', ולכן מדובר פה רק על תרומה. נחותה בדרגתה מהחובות. כשם שהנראות נחותה בדרגתה מהפנימיות. אי אפשר לדרוש פאר והידור- זה המקום של התרומה. אבל אפשר לדרוש את המצוות ואת החוקים שבין אדם לאדם, שאינם תלויים בממון, אלא בהיות אדם – אדם.

 קל לברוח למקום של התרומה, של החיצוניות, של הפאר וההדר. הרבה יותר קשה ומחייב להיות בן אדם. אני מודה שאני לא ממש מתה על הפרשה הזאת. שתי מחשבות שמנחמות אותי לסיום:

 אחד, הוא אפשרות התרומה, כמרחב הבחירה שניתן כאן לאדם. אחרי החובות, המצוות, הדברות והמשפטים- יש מקום שמאפשר מרחב של בחירה :"... כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירובעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כיליי או שוע; וכן שאר כל הדעות. ... ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה" הרמב"ם, הלכות תשובה פרק ה.

ומחשבה שניה- אולי,  אם יפנו אנשים את הכסף והזהב מהמקום הפרטי שלהם, ירוקנו קצת את הפנים מההדר והפאר  וישימו את זה במקום המתאים- בחוץ, יתפנה מקום בליבם לקצת אלהים או קצת למוסר, קצת חמלה, שוויון וצדק, אושר ואהבה- ואז – במקום הכסף והזהב- "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".

 אחתום בשני קישורים לשבת.

אחד- נאומה הראשון של חברת הכנסת ד"ר רות קלדרון בכנסת. נאום שעורר הרבה הדים ותגובות של תקווה ואמונה ביכולת שלנו להיות עם אחד, בעל בסיס משותף, שפה משותפת, בתוך הגיוון והריבוד של העיסוק בתרבות העברית, בלימוד,  בלי פחד ובלי בושה. הנאום גם עורר התנגדות מצד מי  שחושב שאישה חילונית אינה ראויה לעסוק בתלמוד ובארון הספרים היהודי. אז כדי להמשיך להוכיח שהם טועים (זה בפריפריה של העניין) וגם ובעיקר כדי לגרות ולפתוח ולתמוך בעיסוק ישראלי בתרבות העברית - אז הנה הקישור לנאום. http://www.youtube.com/watch?v=ktDfdxLcUtk 

קישור נוסף, כמו תמיד, שיר לשבת. בתקווה באמונה באהבה שיסתדר הכל.

ריטה, יקירתי, בביצוע מקסים  לשיר של עוזי חיטמן,
בניסיון לענות על השאלה מה חשוב היום... שבת שלום

אלך על אם הדרך,
לא אפסיק לצעוד,
ואכרע גם ברך,
אלך לי עוד ועוד.
כי כל מה שהיה - איננו.
אלוהים יושב למעלה,
עם המלאכים,
ואני קטן למטה
מחפש דרכים.

מה חשוב היום - מה?
מה חשוב אתמול - מה?
מה חשוב הכל מה?
אם נמשיך לרצות - אז
יסתדר הכל.

 

 

פרשת משפטים. עד שלא יהיה שוויון, אל תקרא לי עם.

אנחנו כשבועיים לאחר הבחירות. בימים של בניית ממשלה. איזה קול יישמע? על כף המאזניים, כך נדמה, אג'נדה חברתית, שהושמה בבחירות האלה באופן ברור ובוטה על השולחן-  הדרישה לשווין בנטל. בדרישה זו  אוחזות באופן מובהק שתי מפלגות שקיבלו תמיכה רבה וגדולה: יש עתיד וישראל ביתנו. אמנם אחת מזוהה עם ציבור חילוני, ואחת עם ציבור דתי, אבל לשתיהן משותף: תפישה ערכית ציונית הדורשת מכל אזרח של המדינה לתרום לה, ותפישה סולידרית חברתית, הדורשת מכל חבר בחברה, לשאת בנטל העול החברתי, באופן שווה לחבריו, וקל וחומר שלא להיות פרזיט נהנה. כלומר זו לא דרישת שוליים. המרכז דורש שוויון. אולי מתוך כך צמחה השבוע עתירה לבג"צ המתייחסת לפטור מארנונה לאברכים  לעומת היעדר לסטודנטים, ומתוך כך אולי צמחה הקמפיין המעלה את המודעות להעלמות מס וטוען "העלמת מס היא בעיה של כולנו".  אף אחד לא רוצה להלשין, ולכן לדעתי הקמפיין עובד בכיוון הלא נכון. אבל גם אף אחד לא רוצה שיגנבו ממנו, ואף אחד לא רוצה לעבוד כל חייו ולממן פושעים (צר לי שלי יחימוביץ', קטנים כגדולים), ואף אחד מאיתנו לא רוצה לעבוד ולממן אוכלי חינם.

בשני המקרים, כאזרחית משלמת מיסים, וכמי ששירתה בצבא 4 שנים, כמי שעבודת, יוצר. חושבת ולומדת כאן, כמי שחיה פה ורואה כאן את העתיד שלי ושל ילדיי, אני מרגישה שמדובר פה על עניין מהותי, שלא נמדד בכסף או בזמן. אלא במהויות של חיים. אין סיבה שאני אכלה ימיי, לילותיי, חיי, בעבודה כדי לממן אוכלי חינם. אין סיבה שאנשים ישלמו בחייהם, ומשפחות ישלמו בחיי יקיריהם  כי מישהו אחר בוחר להתחבא באוהלה של תורה ולא לחוות יחד איתנו את משמעותה הפיזית של ההגנה על המדינה. ולא, אל תגידו לי שהם שומרים עלינו ואל תגידו לי שזה כתוב בתורה. כי אחי היקר, וגם אבא שלי, שניהם דתיים, יודעים יפה לקום רבע שבע לפני כולם, לחבוש תפילין, להתעטף בטלית, להתפלל לקדוש ברוך הוא, ללבוש את מדי צבא ההגנה לישראל, ולצאת לקרב, וכך הציבור הדתי לאומי שלוחם, שבנותיו גם עושות שירות לאומי מבורך, וכך גם החרדים שמתגייסים לצבא. גם הם, שותפים לפעמים, בהרבה צער, למשפחת הנכות והשכול במדינה. לא מחפשת שמישהו ימות, חלילה, אבל נעים וחם ומוגן מדי באוהלה של תורה.  אין שום פטור הלכתי משירות צבאי, יש פטור פוליטי, יש ציניות, ויש לעג על מי שמגן על המדינה בחייו.
ועל מעלימי מס? מה אני אגיד? פושעים, תחמנים, שקרנים. אנשים שלא שמים על החוק, שלא שמים עלי, שכל מה שאכפת להם זה מעצמם, ברמות הנמוכות ביותר של אלימות. אלה לא אנשים שמועדים מעידה חד פעמית של פשע או עבירה, אלא בונים חיים שלמים, כלכלה שלמה, על גיחוך ולעג לחוק, ובעיקר על חשבוני ועל חשבונך. שם אין לי אפילו שום ארגומנט להתמודד מולו.  אלה החיים החד פעמיים שלי, החשובים לא פחות מחייו של כל אחד אחר שחי איתי כאן, תחת כנפי הגבולות החברתיים, החוקיים, הפיזיים, של מה שאנחנו קוראים "מדינה".

אפשר לראות כי דרך ההתמודדות עם הדרישה לשוויון בשני המקרים (שירות צבאי והלאומי ותשלום מיסים) היא שונה. בסוגיית מעלימי המס, החוק מחייב לשלם מס, ומי שעובר על החוק הוא עבריין. המלחמה היא בנורמה השל העלמות מס. במקרה השוויון בנטל, המצב חמור לא פחות, כיוון שאי השיוויון מעוגן בחוק. כולם כשרים. המלחמה אינה רק בזירה האזרחית של דעת קהל, אלא בזירה הפוליטית, ברמה של שינוי חוק. מה קל יותר לשנות? אינני יודעת. אבל באופן מובהק וברור, נשמע לראשונה קול. קול אחר מקול דומיננטי ולעגני שתמציתו "מה אכפת לי ממך? העיקר שאני מסודר". מזה הרבה מאוד זמן נשמע כאן קול של "נמאס לי להיות פראייר, וכיוון שאנחנו חיים באותה החברה, נמאס לי לממן אותך, תתרום את חלקך גם אתה".

יכול להיות ששני הקולות האלה – דרישה לשוויון בנטל בשירות הצבאי והלאומי, והדרישה לשוויון בנטל, הם תוצר של הקיץ שעבר "העם דורש צדק חברתי". נגמר הקיץ, חלף זמן, ולאט התברר שיש לנו כמה "עם". יש עם שדורש צדק חברתי ושוויון בנטל, שמשלם מיסים, שמתגייס לצבא או לשירות לאומי, ששומר חוק. ויש עם שממשיך וחי על חשבון העם הראשון, בדרך של נורמה מעוותת, או בדרך מעוגנת בחוק.

כך או כך, נדמה שמשהו התעורר אצל העם שומר החוק, האזרח הנאמן. הקולות נשמעים חזק- בבחירה ובתמיכה הסוחפת במפלגות שאנחנו מקווים שידאגו לתיקון העוולות, בבלבול של נתניהו בהתמודדות מול מפלגות חרדיות שמתעקשות להמשיך ולהנציח את חוסר השוויון, בנכונות של חלק המפלגות החרדיות  לדבר ולשבת ליד שולחן המשא ומתן, בעתירה שאיחדה נציגים של כל האוניברסיטאות והמכללות לבג"צ בדבר הארנונה, עליה צריך לתת תשובות תוך 4 חודשים אלי ישי. וגם הקמפיין מטעם המדינה לעניין העלמות המס, קמפיין שלא יכול היה לצאת גלוי כנגד התופעה, אם לא הייתה קרקע פוריה של סלידה ממי שאינו חולק בנטל.

למעשה, מדהים לחשוב שעד עכשיו קיבלנו בשוויון נפש את התופעות של אי השוויון בנטל ואת העלמות המס (ובטח יש עוד תופעות שלא נמצאות עכשיו בכותרות). כמו סוסים סגורי עיניים, משלמים מיסים, הולכים לצבא, מתלוננים פה ושם. ולא מנצלים את הכלים הדמוקרטיים שעומדים לרשותנו כדי לעמוד על הזכויות שלנו- מול חלקים אחרים בעם, ומול קובעי המדיניות והחוקים בכנסת ובממשלה. והנה- קול העם נשמע. ומעניין מה נגיד עכשיו, עם הידיעות החדשות על דרכה של הממשלה להתמודד עם הגרעון. נחשו מי הולך לשלם?

איך זה קשור לפרשת השבוע? פרשת משפטים. (שמות כא 1- כד 18)

משה בהר סיני, העם כולו מחכה למוצא פיו. פרשת משפטים מאפשרת לנו הצצה במשפטים ובחוקים שה' מכתיב למשה. היינו מצפים, כמובן, לחוקים הקשורים באלהים, בפולחן, בעבודת האל.

אבל לא... החוקים והמשפטים הראשונים שיצווה משה על העם, הם חוקים חברתיים, המתייחסים לכל העם, ללא הבדל מעמדות (כלכלי, דתי, שבטי). לא רק שהחוקים שווים לכולם, אלא שהחוקים מדברים על ערכי השוויון ומעגנים אותם:  דיני עבד ואמה הדואגים לתנאי הסוציאליים של העבד והאמה, מבטלים את העבדות כמהות ומגדירים כל אדם כבן חורין, ומנסחים את העבדות רק כמצב זמני וכדרך לתשלום חוב כספי. דיני רצח, המגדירים את ערך חיי אדם, באופן שוויוני ומלא בין בני האדם. דינים שלא עושים איפה ואיפה בין בני אדם שונים, ממעמדות שונים, כי בצלם אלהים נברא האדם, ואין חיי אדם אחד שווים יותר או פחות מחיי אדם אחר.  דיני נזיקין, דיני גניבה, דיני שמירה על קניין ודיני אבידה המשומרים על זכותו של אדם על הקניין שברשותו. מה ששלי אינו הפקר -  חפץ, שדה, חיה  (אוטו, בית, מחשב, מצלמה)- שלי ובבעלותי. ומותר לי להכריז ולשמור עליו כשלי,  גם אם עומד מולי אדם חזק יותר, אלים יותר, בריון. דינים המעגנים את היחסים לגר- מי שלכאורה מעמדו נחות כי הוא לא שייך לחברה שלנו- דווקא אותו החוק מציין באופן מיוחד, שהוא כן חלק מהחברה, וחובה עלינו להגן עליו. דיני שמיטה, לפיהם מחוייבים בעלי השדות לתת מנחה לה' ולתת אחוז מסוים של מס למען הנזקקים בחברה (שוב – הנזקקים בחוק המקראי- גר יתום ואלמנה- הם אלה שלא מסוגלים לפרנס את עצמם, השיקול הוא כלכלי וחברתי). ואת כל אלה עוטיפ חוקים המתייחסים למערכת המשפט. המערכת שאמורה להתמודד עם חריגה מהחוקים. גם למערכת המשפט יש חוקים, לפיהם אסור להעדיף עשיר על פני עני, עני על פני עשיר, אסור לקחת שוחד- כולם שווים מפני החוק. מדוע? כי כולנו בני אדם, ומשום שכולנו חברים באותה החברה. ויש סולידיות וערבות המתחייבת מתוך השותפות הזו.

מה שמדהים בכל הסיפור, שאלה לא חוקים שהעם דורש, וגם לא קבוצות מתוך העם. מדובר בחוקים שהאל מכתיב. זה מה שמעניין את אלהים. לא פולחן. אלא סולידריות חברתית, הגנה על סדרים חברתיים, ועל שמירת הזכויות של כל אחד מהפרטים בו, מעצם היותו אדם, חבר בחברה. עניים כעשירים, נשים כגברים, לא יהודיים כיהודיים.

האם זאת פריבילגיה של אלהים? האם רק מי שאינו מזוהה עם אחת הקבוצות, יכול באמת לראות את הדברים ממבט על ולדאוג ליישות שנקראת "חברה"? אולי. אז מה זה אומר, שלעולם הדמוקרטיה תהיה בלתי צודקת? לא בהכרח. חובתן של קבוצות מתוך העם, לדרוש את הצדק שלהן, בכלים העומדים לרשותן במסגרת החוק. תגידו, כל קבוצה והצדק שלה. לא קונה את זה. אין הצדקה להעלמת מס ולחיים על חשבון של אחרים. אני בוחרת כרגע להיצמד לערכים השוויוניים שמוצגים בפרשת משפטים. שוויון בנטל, שוויון מעמדות, דאגה שוויונית לזכויות הפרט בתוך המסגרת הנקראת חברה. אני לא מחפשת אחידות בעם, אבל תחושת אחדות גורל, שותפות גורל, אולי ברוח הפסוק בסוף הפרשה, כל העם, קול אחד: " וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה'  נַעֲשֶׂה" (שמות כד 3) 

 ועד שאין שוויון, אל תקרא לי עם. שבת שלום. 

פרשת יתרו. לאנשים שבחיי שאני אוהבת.

מפגשים קיצוניים עם אנשים שונים ממני, גורמים לי לחשוב.
על פי רוב, אני מסתובבת ליד אנשים שדומים לי. הזרם של נחל חיי ככה זרם, לתוך שלולית ביצת הנוחות שלי. אני נמצאת בדרך כלל ליד אנשים שדומים לי בערכים, באורחות החיים, באמונות, אפילו בכללי הנימוס והחברתיות. אלה קודים שמבלי לברר ומבלי לנסח אותם- הם מוסכמים, וככה חיים. מעין סט של חוקים, נורמות והרגלים שהם חיינו. יש לי את זה עם האחים שלי, יש לי את זה עם החבורה שאיתה גדלתי ואנחנו עדיין כולנו חברים באותה רמת דביקות של היסודי (אז מה את עושה יום? כאלה). זה לא מפתיע. המפתיע הוא שזה קורה עם חברים וחברות שהצטרפו לעגלת חיי העמוסה תוך כדי החיים. לא גדלנו באותם המקומות ולא על אותן החוויות, אבל עדיין אנחנו מחזיקים בעמדות דומות לחיים, כאלה שמאפשרות לנו להיות ביחד, לחוות, וליצור. חברים שלאט לאט התאספו מהעבודה במקומות השונים, מהלימודים, ממסעותיי בעולם עם מאגמה, מהמוזיקה והלהקה. אפילו- מפגשים לא ישירים עם אנשים, דרך שירים, יצירות אמנות, סרטים או ספרים שיצרו אנשים אחרים בזמנים ובמקומות אחרים, ומדברים אלי ומאפשרים לי להרחיב את עולמי, באיזון שבין מרחק וקרבה. וזה פלא בעיני, שאנשים שגדלו במקומות שונים, בתפאורות וברקעים שונים,  נושאים ערכים דומים שמאפשרים להם מיד להתמגנט. מבחינתי, מדובר בערכים של כבוד, אמון, סקרנות, רגישות, עשיה, הקשבה, סבלנות, אחריות וערבות הדדית, נתינה ודאגה. (כל אחד וסל הערכים שלו).

זה מתחיל להיות מעניין וקשה במפגשים עם אנשים שמאתגרים או מאיימים או מערערים על הקודים שעליהם התחנכתי ואותם בניתי לעצמי. אנשים פועלים בשם ערכים אחרים. אני לא שיפוטית ואומרת שהעולם שלי הוא ה"נכון". אני מדברת על שונות. זה תמיד תופס אותי לא מוכנה. הנהג מונית שתופר לי תיק במשטרה, אנשים שלא משלמים מיסים, אנשים שלא מצביעים בבחירות, אנשים שמצהירים שבית"ר לעד תישאר טהורה. אלה מקרים שה"שונות" היא "ניגוד". ולפעמים ה"שונות" היא לא ניגוד, אלא "אחר ממני". צמחונים, טבעונים, דתיים, בודהיסטים, מיסטיקנים, חיפאיים, חקלאים, נגריות, אנשי טיולים, מדריכי כושר, טבחים, אמנים, ארמנים, אנשי היי טק ועוד אין סוף דברים שהם לא "אני". קשה לפגוש שונים. זה מאיים, זה מערער. אבל בנשימה עמוקה, נדמה שמהשונות אני יכולה רק להרוויח- או במובן של חידוד וניסוח העולם שלי ולהוכיח לעצמי שוב כמה אני צודקת, או במובן של ההזדמנות לקבל מהם השראה, ללמוד, לשתף פעולה או להיות חברה שלהם. ולפעמים צריך לקבוע את קו הגבול- מי, על אף השונות ממני, הוא חלק מ"הקבוצה שלי" ומי מהצד השני של הגדר.

למה אני כותבת על זה היום, בהקשר של פרשת יתרו? במרכזה של פרשת יתרו עומד מעמד הר סיני, הענקת עשרת הדברות. ויש כאן מתח מדהים בין שני מושגים: "כלל" ו"פרט". מצד אחד "העם", "הקבוצה", "הכלל". יצאו כעבדים בודדים ממצרים, והנה עם מעמד הר סיני הם הופכים לעם, בעלי מכנה משותף. מגודרים בחוקים המחייבים את ה"כלל", בסיס החוקים ערכים ונורמות ותפישות עולם שמהווים תשתית ל"ביחד", להתנהלות היומיומית כחברה. גם לימי הנדודים במדבר וגם בהמשך, בחיים הארץ ובמובנים מסויימים גם היום..

ומהצד השני של ה"כלל"- יש את היחיד, את הפרט. כולם נוכחים במעמד הר סיני, גברים ונשים, זקנים וטף, החוק, הערך, הרעיון- מכוון ולכל אחד ואחת. עשרת הדברות מנוסחות בלשון יחיד, גוף שני, אתה. פניה אישית ומחייבת.

והמתח הזה, הוא מתח מפרה ובונה. הפרטים בונים את הכלל. והכלל מגדר ומגדיר את הפרטים שבו. ברגע הזה, של מעמד הר סיני, רגע של מנהיגות, באותה נשימה נוצרת המסגרת המהווה את הגדר ואת התשתית של הקבוצה והמחוייבות האישית של כל אחד אל עצמו ואל השלם. תשתית בסיסית ורחבה שעיקרה, לטעמי, הוא "חיה ותן לחיות". כבוד בסיסי לאדם, לזמן שלו, לקניין שלו, לרצונות שלו. וברגע שכולנו מסכימים על כך לגבי עצמנו ולגבי האחרים- יש לנו תשתית של כבוד עצמי והדדי, שמאפשר חיים תקינים שיחד בחברה, גם במקומות שנדרשים התעקשות והגנה מצד אחד, והתגמשות והתחשבות מצד שני.

לפעמים זה אקט של מנהיגות מכוון- כמו כאן, (או כמו בניהול חברה, בפיקוד בצבא, בחינוך כיתה, בהדרכה בתנועה, בהובלת משפחה ועוד) ולפעמים זה נוצר מתוך עצמו. אבל נדמה לי שזה תנאי הכרחי לקיום של חברה- ההסכמה של הפרטים על קודים מחייבים, ותחושת המחוייבות שלהם לקיים את הקודים, ובכך לגדר ולהגדיר קבוצה.  

הערה שלטעמי היא חשובה- כל זה לא סותר את חשיבות המקום של השונות בין היחידים בתוך הקבוצה, את ההנאה שבמגוון, את הכבוד ההדדי המתחייב בין כל חברי הקבוצה, ואת המחוייבות של הקבוצה לבדוק, לרענן, לעדכן ולחדש את הערכים ואת התפישות שלה מעת לעת.

על בסיס התשתית החברתית המוסכמת  יש לי חברים ואנשים שאני חולקת איתם את החיים. ועל בסיס התשתית הזאת יש אנשים שאני בוחרת שלא יהיו חלק מהחיים שלי. וכשבכל זאת יש לי איתם שותפות גורל, זה אתגר לא פשוט, אני מודה.

הקריאה בפרשה מחדדת לי את המחוייבות שלי, את ההתמודדות שלי עם אנשים שונים ממני (לפעמים במקום של דחיה ולפעמים במקום של למידה) ובעיקר את השמחה שבנוחות החיים עם אנשים שדומים לי, ויחד איתם אני יכולה להתחבר, לאהוב, לדבר, למצוא נחמה, ליצור, לעשות, לחדש ולהיות כל הזמן בתנועה. זה לא מובן מאליו ועל כך אני מודה.

שיר קלישאתי ודביק לשבת. מה אכפת לי? שיהיה קצת נעים בנשמה. שבת שלום והרבה אהבה.