פרשת בראשית. בעצב תלדי בנים. בשמחה, בשמחה.

פרשת בראשית. סיפור גן העדן.

(אדם וחוה, קלימט)

 

נתחיל בתודה-

תודה לכל מי שקורא ומגיב באפיקים שונים לאורך השנה. אני כותבת זו השנה הרביעית את בלוג פרשת השבוע. כותבת לעצמי ומשתפת. אז תודה לשותפים שעצם היותכם קוראים - בארץ ובעולם- הופך את הכתיבה לאתגר של מחוייבות, חידוש, דיוק ועניין. אז תודה לכל הקוראים- בפתחו של מחזור נוסף, מי יודע כמה, של קריאה בתורה.

נתחיל מבראשית?
פרשת בראשית...
תארו לעצמכם שהאדם והאישה לא היו אוכלים מפרי עץ הדעת. מה היה אז?

חושבת יחד אתכם...

הם היו ממשיכים לחיות בגן העדן לנצח.  ערומים ולא מתבוששים.
הם לעולם לא היו נבוכים או מתביישים בעירום- כי לא היו מבינים מהו ומה אפשר לעשות עם כל העירום הזה.
מעולם לא היו מבינים את ה׳דעת׳, אם לא היו אוכלים אותה- מה עושים עם איברי המין, הרביה, ההנאה, הדעת.
לאישה לא היו קוראים חוה, כי היא לא הייתה אם כל חי.
מעולם לא היו להם ילדים.
לעולם הם לא היו מתים. אוכלים מכל פירות הגן.
לא מזיעים בשביל הלחם, לא בעצב תלדי בנים.

ואנחנו? גם לא היה אנחנו. אין אנושות.

רק שניהם בגן העדן. לנצח נצחים.

לעולם זוג, אדם ואישה, בני אלמוות בגן העדן.

 

מתאים לכם? הייתם רוצים? גם אני לא.

ונדמה לי שגם לאלהים זה לא ממש התאים....

נדמה לי שהתכנית של אלהים הייתה שאדם והאישה יאכלו מהעץ,  וימותו, ויולידו ויגורשו מגן העדן.

איך אני יודעת?

משערת:

אחרת למה ברא להם את איברי הרביה, שהרי היו להם, גם אם לא התבוששו (זאת הברקה של תלמידה שלי- לא שלי).

אחרת, למה שם מלכתחילה את עץ הדעת שם ? אם אלהים לא היה רוצה שיאכלו לא היה בורא את העץ, ולא היה אוסר. פשוט לא היה. אבל יש עץ, ויש פיתוי. וכשיש פיתוי מישהו מתפתה.  

ויש גם המשך- מה יקרה אם תאכלו ממנו: "...כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב 17)

 

עונש? איום? אזהרה? אפילו לא. פשוט יידוע.

ואז, יחד עם המוות- באה גם הילודה. שהרי עד שלא היה מוות - לא הייתה יכולה להיות ילודה. אין ילדים בעולם שבו האנשים הם בני אלמוות.

ולכן - בעצב תלדי בנים. זה לא עונש. זאת התוצאה.

כמו שמעכשיו - כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

מעכשיו יש ילודה ויש מוות.

אז למה בעצב? למה בצער?

 

הו! עצב אינו צער.  עצב- מלשון עיצוב.

 

 

יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי, יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי" – איוב י 8

קהלת י9: "מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם, בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם

 

העצב הוא עיצוב, הוא יצירה, ולכן פעמים רבות גם מופיע ככינוי לפסל, לאל=

ישעיהו י11: "הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ, כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ-

כלומר- לאישה נאמר שבעצב- באלוהות היא תוליד בנים. אין פה צער, כאב, קושי- אלא מתנת כח אלהי שניתנה לאישה, כח של בריאה ויצירה. ומעתה, משתנה שמה של האישה ל"חוה" : " וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה:  כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי. " (בראשית ג 20 )

 

אז?

אז למה היה צריך את כל הסיפור הזה? נדמה לי שהיציאה מגן העדן אינה טעות, אלא העברה של הכח האלהי של הבריאה מהאל אל בני האדם, אל האישה.

 

לא בעצב, אלא בשמחה, באהבה, בחיוך, בחדווה, בנשיקות ובחיבוקים.

בהתרגשות שאי אפשר לתאר של רגע האלוהות של הלידה. איך ברגע העובר הופך לתינוק, נושם, עם פנים, ושם וצורה. ומתיקות אינקץ ואהבה אינסופית. בעצב. בשמחה.

 

שבת שלום.
מזמינה ללמוד איתי בעלמא, בית לתרבות עברית. 5 שיעורים על תמונות קצרות. מהתנ"ך.
מפגש ראשון ב 22/10. פרטים והרשמה בקישור.
http://alma.org.il/event.asp?pageid=105&id=296

לעומר שלי. השיר הכי יפה בעיני של אמא לבן. כבר בן ארבעה חדשים הפלא שלי.

 

משה קבור בין דפי ספר התורה

(משה מביט מהר נבו- נחום גוטמן)

מקום קבורתו של משה[1]

משה קבור בין דפי ספר התורה. הוא מת על הר נבו. מסתכל על כל הארץ. הארץ אשר נשבע ה' לאברהם ליצחק וליעקב. וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. (דברים לד)  ובתחילת ספר יהושע יתחילו להתארגן כולם, כדי לעבור את הירדן לכיוון הארץ המובטחת. ורק משה הולך את כל הדרך חזרה במדבר. הפעם הוא לא צריך לעשות את כל הסיבובים של הארבעים שנה עם כל העם מאחוריו. דווקא בדרך חזרה, כשהכי לא בא לו לחזור, הוא צריך למהר. אם לדייק, יש לו רק 12 שבועות למהר ולהגיע לתחילת ספר שמות ולהתמקם בתיבה עד שימצאו אותו ויתחיל כל הסיפור.

הוא הולך במדבר לבדו. נעצר במקום בו נאם את נאומו הגדול של ספר דברים. מתסכל סביב וריק. רק החול נושא את זכרון המוני האדם שהיו כאן. קחו לכם חוקים, קחו. תיישמו אותם בלעדי, בארץ המובטחת. הנה כאן עמדתי מול ה' והתחננתי. התחננתי בפני ה' שייתן לי להיכנס לארץ, וה' לא הסכים. למה לא הסכים? תיכף נגיע לסלע. משה ממשיך, צמא ורעב, אבל הוא לא יתלונן. לא, הוא לא ישראל שיבכה, הוא לא יתחנן שוב.

הוא עובר ליד קברו של אהרון, אחיו, אחיו שכל הדרך דיבר אותו. אהרון אחי, אחי אהרון. והגעגועים אליו משייפים את לבו כמו רוח חזקה, מכים בו. צמא וכועס הוא עובר ליד הסלע הארור והנורא. הסלע אליו היה צריך לדבר, והכה בו במטה. ולא דבר. למה? ככה. כי הוא לא אוהב לדבר. כי זה היה בדיוק אחרי שמרים מתה. כי זה אולי היה המרד הקטן של משה. הוא מסתכל על הסלע. הסלע מסתכל עליו. משה לא מדבר. והסלע גם הוא שותק. בלי מילים הסלע בוכה ומוציא מתוכו מים, שפע של שמים. מפייס ומתנצל בפני משה. כשכל עם ישראל מסתכלים לא יכולתי לשבור את המילה של אלהים, כמו מסביר לו הסלע. ועכשיו מפייס ושוטף את משה, מימיו מתערבלים בדמעות של משה, שאלהים לא יראה.

משה ממשיך וחולף על פני קברה של מרים אחותו. ששמרה עליו, שדברה עליו, שהתפלל למענה 'אל נא רפא נא לה'. עכשיו היא כאן קבורה. עוד מעט היא שוב תערסל אותו, תצפה עליו ותגן מפני חיות היאור הגדולות, כשהוא קטן ולא מוגן בתיבה. רק עוד מעט מרים ושוב ניפגש.

משה ממשיך ללכת לכיוון מצרים. המדבר גדול, מסנוור, מעייף ורחב ידיים. לא מחבק, לא מרגיש בית. בדרך חזרה אין עמוד ענן, ואין עמוד עשן. משה יודע היטב את הדרך ואין צורך בסימנים. הו, הוא יודע את הדרך הזו לפני ולפנים, כבר אלפי פעמים. מנסה לא לקוות שאולי הפעם משהו ישתנה. שאולי הפעם אלהים לא יבחר בו, אולי הפעם העם לא יהיה תובעני וקשה עורף כל כך, אולי הפעם יצאו מים מהסלע ומשה יזכור לדבר, אולי הפעם יוכל להיכנס לארץ כנען, אולי לא לחזור, שוב, גם הפעם, את כל דרך הסיפור בחזרה. לא לחשוב. לא לחשוב. לא לחשוב.

צל גדול נופל על משה השקוע במחשבות. רק כשנתקע לו משהו ברגל הוא שם לב שהוא כבר ממש מתחת להר סיני. נתקע לו "לא תחמוד" ברגל ומשה מחייך לעצמו.. לא תחמוד... מה כבר רציתי..  ומוציא את השברים מכף הרגל ומתחיל לעבוד. מה אני כבר יכול לחמוד. מצד אחד מחייך אליו עגל הזהב הטיפש הזה. מצד שני שברי לוחות הברית ששבר. הוא מתכופף ואוסף לאט את השברים ומניח אותם בערימה. ולאט מפרק את העגל שוב לצמידים ולנזמים. כדי ששוב יהיה אפשר לשבור, ושוב אפשר יהיה לפסול. כשהוא מסיים הוא מסתכל למעלה, והשמש מסנוורת, ואין סימן לאלהים שם, אין סימן. הרי אבוא לכאן שוב, לא בגפי, אני יודע, ותראה אלי. אז מה עכשיו אתה נסתר? מתבייש? נבוך גם אתה? אלהים אדירים, עין בעין דיברנו. פנים אל פנים. אל תתחנף אלי עם צל. משה עוצם עיניים, ויכול ממש לראות את הקולות של ההמון האדיר שיתקהל כאן עוד מעט, לקבל את התורה. המון שמח רוקד וצוהל. יש בזה עבורו נחמה.

הוא ממשיך בדרכו, כבר מתחיל להריח את הריחות של סיר הבשר, של הבית, של מצרים. המקום היחיד שהיה לו כבית. הארמון, הבאר והמדבר. קח, קח, קצת מן, יד אלהים דוחפת לו קצת אוכל. הוא לוקח. מתוך נימוס, מתוך רעב, מתוך קצת הבנה שאולי לאלהים אין ברירה, ומישהו חייב לחזור כדי להוביל את כל העם שוב את כל הדרך של השחרור והגאולה. קח תשתה משהו, עכשיו לא צריך לדבר אל הסלע, אפילו לא להכות. רק שב משה, תן לי להשקות אותך, לרחוץ את רגלייך העייפות, לשטוף את פנייך הצרובות משמש. ומשה מתמסר למים הקרירים, המתוקים. שעוד רגע שוב יהיו מי מרה, אבל בינתיים לא נורא. בינתיים אלה הם דברי אלהים חיים שמפכים בו. מנחמים אותו מעט, מעודדים ומפצים על המסע האינסופי שלך.

והנה ים סוף לפניו, ארוך, עצום ונורא. בוא משה, בוא משה שלי, אפתח אותו, רק בשבילך. ומשה כובש פניו באדמה. לא ממבוכה על המחווה. אלא מעצב ומהבנה, כי ככל שאלהים יותר מפנק אותו ומפתה אותו בממתקים ובניסים, כך קטן יותר הסיכוי שמשהו ישתנה. שוב הסיפור הזה. הייתי מוכן לעבור את זה פעם אחת בשחיה. אם היית אומר לי שזו הפעם האחרונה. או קופץ פנימה ומחכה לאניה או לאיזה דג, כמו יונה, אם היה לי אומץ או אם זה היה עוזר. אבל זה לא משנה. לעולם חוזר.

וים סוף נפתח, ומשה עובר לבדו, וראשו בחרבה. מעט נבוך מכל המהומה. וחומות הים, עומדות שקטות, כמו מצדיעות לו, בהכנעה, ובהערכה אינסופית, אינסופית, הצדעה לעולם לא אחרונה.

לפניו כבר מצרים. מאחוריו הים. לפניו עתידו, עברו, כל חייו. שמחות לקראתו מעופפות מולו המכות, חולפות מעליו, מצדדיו, כמו בומרנג מצליפות באוויר וחוזרות, רוקדות ריקוד אינסופי של שמחה, מקבלות את פניו של משה בתופים ובמחולות ובמכות- בכורות, חושף, ארבה, ברד, שחין, דבר, ערוב, כינים, צפרדע וראשונה אחרונה חביבה דם. ברוך הבא למצרים. וכבר מתחיל להיות פחות חם. מחייך לעצמו- כאן באר, כאן לעולם ציפורה. והנה שוב הסנה. עדיין בוער. הנעליים שלו עדיין מחכות לו שם. הוא מתקרב ומתכופף, ונעל אחר נעל- נועל. תכבה כבר, תכבה.

ומשה מתקרב אל תוך מצרים, אל בתי העברים, אל בתי המצרים. הנה היאור האדיר, הנה רחש הסוף. הנה המסע שוב נגמר כדי להתחיל שוב מחדש. משה מתכנס בעצמו ונסגר ונזכר. נדחק למקומו הסודי בין הקנים, שם מחכה לו כמו תמיד התיבה. שותק מוריד את נעליו, מוריד את שמלתו ומקפל אותה. כמו פרפר שהתבלבל וחוזר להיות גולם, הוא עוטף את עצמו בשמיכה, וכמו גולם, תינוק, נכנס לתיבה. עוצם עיניים ונרדם. חולם על אברהם יצחק ויעקב ועל בריאת העולם. מחכה שיבואו למשות אותו.

מוסיזיפוס אקרא לו, אומר אלהים.

משה, אומרת בת פרעה, אקרא לו בקיצור: משה.

 

חג שמח. שמעתי שאתה חוזר את כל הדרך.

 

 

---

[1] בחג שמחת תורה קוראים את הפרשה האחרונה בספר דברים "וזאת הברכה" ומתחילים לקרוא בספר בראשית.

 

מחשבות על סוכה. על לב. על בית.

מחשבה ראשונה

השנה עברתי דירה- מבית שמאוד אהבתי לבית שלמדתי לאהוב. עברתי בחודש שמיני. כשאני כולי נראית כמו בית. כדי להיות יותר קרובה לאבא של עומר, כדי להיות יותר קרובה לפארק, כדי שיהיה אור ומעלית וחניה ותחושת מוגנות. כדי שהיה בית. כל כך אהבתי את הבית הקודם שלי. קרוב לים. קרוב לשוק ולחומוס. קרוב לחיים הקודמים שלי. ונורא לא רציתי לעבור. וחברים ומשפחה עזרו לי לארגן ולעבור ולסדר. והייתי ועדיין  מלאת תודה.  אבל לא היה לי קל. ולא הרגשתי בבית. מתי התחלתי לאהוב את הבית החדש? ברגע שבאתי עם עומר מבית החולים. התיישבתי על הספה, כשהוא על הידיים שלי. והתחלתי לבכות והרגשתי בית.

מחשבה שניה

חג סוכות חל חמישה ימים אחרי יום הכיפורים. יום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש. בין אדם לעצמו. בין אדם לאדם. בין אדם לאלהיו. לוח השנה אינו שיר, אני יודעת, ואינו נקבע לפי תהליכים בנפשו של אדם. אבל אנחנו משרטטים את קווי התובנה כדי ליצור קו מתאר של גבולות ההבנה שלנו את העולם, את עצמנו. אז אני חושבת: אולי אפשר לעשות סוכות ולצאת מהבית מבלי לפחד, רק אחרי שעשינו חשבון נפש. רק אחרי שאנחנו הבית של עצמנו. הקירות, הרצפה, הדלת, החלונות והכורסא. רק אחרי שאנחנו החברים והמשפחה של עצמנו. רק אחרי שאנחנו בשלום עם עצמנו, רק אז אפשר לצאת החוצה ולנדוד בלי פחד.

מחשבה שלישית

אם נסתכל על החגים בלוח השנה העברי, נראה שלכל חג יש אחת או את שתי הסיבות הבאות: סיבה אחת – היסטורית- כזכרון לאירוע מסוים בהיסטוריה (לדוגמה פסח- זכרון ליל הפסח ביציאת מצרים) וסיבה שניה- סיבה ערכית  שהיא מעגלית (לדוגמה בפסח- חג חירות יצירת מצרים).

גם בחג סוכות, יש את שני המימדים. זיכרון של אירוע היסטורי- ויקרא כג :" מב בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת.  מג לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"

וגם את הסיבה  הערכית – של אמירת התודה על הקציר, על היבול – שמות כג :" שָׁלֹשׁ רְגָלִים, תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה.  טו אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר--שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם; וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי, רֵיקָם.  טז וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה; וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה"

מעניין לראות, שהסיבה ההיסטורית, היא בסיטואציה של הנדודים, של היעדר הבית, של המעבר ממקום למקום. הארעיות.  ואילו הסיבה הערכית, היא בסיטואציה של החיים בארץ ישראל, של הקביעות, של שגרת החיים. הקבע.

זיכרון הארעיות והתודה על הקבע. והנה- בחג סוכות- אנחנו הופכים את סדרי חיינו. הבית הקבוע – הופך לארעי, והבית הארעי- הסוכה- הופך לבית הקבע. זיכרון הקבע והתודה על הארעיות.

ויש בזה משהו משחרר- להפוך ולערער.

מחשבה רביעית

אשרי מי שיכול לצאת מהבית לבית ארעי ולקיים את מצוות החג. כי יש מי שאין לו בית. את חג סוכות כולם מצווים  לחגוג. גם הנזקקים שאין להם תבואה, אבל הם חלק מהקהילה. כי יש מי שאין לו יבול והצלחה. ובאחריות מי שיש לו- לדאוג לנזקקים. זה חג של "הקהל" – של הזמנת הציבור לקריאה בתורה. זה חג של אושפיזין, של אירוח. כי יש מי שאין לו ציבור וקהילה. זה חג של ארבעת המינים – שיש בהם מגוון והשלם יוצרים את השלם. ובלי הערבה, שלכאורה אין בה דבר, גם האחרים אינם "שלם". בלי ציניות. אחרי ההתכנסות של יום כיפור והסליחה- זה חג של רוחב לב בין אדם לאדם. בין אדם לעצמו. הקרובים והרחוקים והקרובים. זאת התרומה, זאת העשיה למען מי שאין לו (כסף/בית/אושר/בריאות/יכולת) זה החיוך הקטן שעושה את ההבדל, זאת התודה, זאת ההזמנה, זה המבט. זאת השתיקה והיכולת רק לרגע לראות את האחר ולא להיות נורא צודק  כל הזמן. זה לצאת החוצה מהבית ולעשות בית חדש בחוץ, כי אני לי בית. וולהזמין אנשים, בלי פחד, כי הבית יכול לגדול ולהתרחב כמו הלב, כל הזמן. וכשיש לאדם את עצמו ואנשים חברים ומשפחה סביבו - בשמחה ובצער. זה הבית. זה לשמוח במה שיש ולהגיד תודה. תודה.

 

פרשת ניצבים. ובחרת בחיים. בין דטרמינזם לבחירה חופשית.

פרשת ניצבים- וילך

שבת אחרונה של השנה. זמן של מחשבות, הרהורים, חשבון נפש. מילים גדולות. זה זמן של שינויים, של החלטות. כל אחד יצוק פנימה איזה משמעות שטובה לו.

האם זה משנה בכלל? האם אנחנו באמת יכולים לקבוע ולהחליט את מהלך חיינו? או שאנחנו מריונטות בתיאטרון בובות אלוהי? המחשבות האלה מציפות מפעם לפעם. בגילאים שונים. כשהולך לנו, כשלא הולך לנו. כשרוצים לומר תודה, כשרוצים לכעוס נורא. מחפשים למי לומר תודה. על מי לכעוס. ומצד שני- כשאנחנו רוצים להרגיש שליטה, אחריות, שהמושכות בידיים שלנו. לפעמים בובות, לפעמים הבמאים.

פרשת ניצבים –דברים כט 9 – ל 30 (השבוע קוראים גם את פרשת וילך- נתמקד בניצבים) – מדברת להבנתי בשני הצירים הללו. של הדטרמיניזם מול הבחירה החופשית. ושני הצירים קיימים בה.

 מצד אחד- כוללם ניצבים- גם הנוכחים וגם העתידים לבוא- שזה אנחנו- וכולם מחוייבים בברית: " כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. " כלומר- גורלנו נקבע כבר אז, במעמד הר סיני.

ומצד שני- לפנינו הבחירה: " רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע."

ה' מציב בפני ישראל שתי אפשרויות. טוב ורע. באמת מותר לבחור בין הטוב לרע?

לא! שוב בתנועת מטוטלת- לפניך הטוב והרע, אבל ה' לא באמת מאשר את הבחירה ברע: " אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו..."

ה' מצווה לבחור בטוב. אז מה... אין בחירה חופשית?  בוודאי שאין! הרי איזה הורה יאפשר לילדיו את הבחירה ברע?

"תעשה מה שאתה רוצה, אני את שלי אמרתי..." אבל אוי לילד שיבחר ברע. והאמת ?  אוי להורה שיתן לילדו לבחור ברע בשם "חופש הבחירה".

תראו כמה יפים הדברים הכתובים בפסוק  19: " הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. "

לפניכם, בני,  החיים והמוות. אבל תבחרו בחיים. מצווה, מתחנן, מבקש, מנחה, מלווה ביד אוהבת האב הדואג, האוהב. מעין צו השומר על מי שמאבד את דרכו.

וכך אנחנו נעים- בין הטוב לרע, בין תחושת חופש הבחירה, לבין תחושת הדטרמיניזם- הכולאת והמנחמת לעיתים.

הימים שלפני ראש השנה הם ימי הרהור, חשבון נפש. ימים שמשתדלים לעשות טוב ולבחור בטוב.

הפסוקים הבאים, מבטאים בעיני בצורה מופלאה שני מסרים. האחד- מסר האחריות האישית. אל תגיד מישהו אחר יעשי לי ובשבילי. אלא אני עושה. ומסר שני- שגרת הטוב, שגרת עשיית הטוב. לא במועדים מיוחדים, לא בראש השנה, או בחגים. כל יום. קרוב הדבר.

 " יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.  יב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא  לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.  יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא  לֵאמֹר מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.  יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל)

 

ובחרתם בחיים. ובחרנו בחיים. שבת שלום. שלומה גרוניך. בוחר בחיים.

 

פרשת כי תצא. סיפורים מהחיים.

הבוקר כי יצאתי לטייל עם עומר בעגלה. טנדר שפרק ציוד חסם את הכביש, נהגת ממהרת צפרה לו. בסוף הדיון התברר שהיא מטומטמת והוא בהמה (או להיפך). איזה יחסים יש בינינו ביומיום, שותפים במרחב?

בפרשת כי תצא יש חוקים רבים העוסקים במערכות היחסים בין אדם לאדם במרחב המשותף- של הבית, של המשפחה, של הקהילה. 

לדוגמה- ילדה נפלה ונפצעה ממעקה לא תקין בבית של סבא שלה. מי אשם? מי צריך לשלם לה פיצויים? ההורים אמרו כך, חברת הביטוח אחרת. בטוחה שהסבא הרגיש נורא. האירוע באמת קרה לפני כמה שבועות. מי אחראי? 

לפי החוק בספר דברים- הסבא. מי שהתקין בביתו גג (או מרפסת או כל דבר אחר שיש בו סיכון) חייב לדאוג למעקה ולא לסכן את חיי אורחיו, שנותנים בו אמון. 

אדם אחראי על האנשים שבביתו. 

דוגמה נוספת- הידעתם שיש בחוק המקראי הבדל בין העונש במקרה של אישה שנאנסת בעיר לבין אישה שנאנסת בשדה?  במקרה של אישה הנאנסת בעיר- גם היא נענשת. מה?! על מה ולמה?! הנחת היסוד היא שעליה לצעוק, ושעל אנשי העיר להציל אותה. אפשר להתווכח על העונש לאישה, אבל הנחת היסוד היא כי על הקהילה בעיר   

לעזור כששומעים צעקה. 

חובת האישה לצעוק וחובת הקהילה לשמוע, לעזור, לחלץ את האישה. 

יש עוד כמה חוקים מצויינים בפרשה, בין אדם לעצמו, למשפחתו, לקהילה בה הוא חי. כדאי לקרוא ולקבל השראה לאחריות חברתית הדדית.

אני כותבת את הדברים באוטובוס 5, שקועה באייפון ובמחשבות, נזכרת בבהמה ובמטומטמת של הבוקר ומתבאסת על עצמנו.

ואז אני שומעת אמא אומרת לבת הקטנה שלה: את יודעת איך קוראים למה שעשית?

ולפי טון הדיבור שלה לא הבנתי אם הילדה בדרך לקבל פרס הצטיינות או שהאמא בדרך להוריד לה סטירה. התכווצתי במקום והשפלתי עיניים. 

ואז ענתה הילדה:  

חברות! 

קרוב... , ענתה האמא. כנראה שקרה פה משהו טוב. אז הרמתי עיניים, לראות את האמא מלטפת את בתה שעומדת ליד קשישה שיושבת.

״קוראים לזה והדרת פני זקן! כל הכבוד!״ ושמחתי כל כך על התקווה שהאם ובתה נתנו לי, לחיים בחברה שיש בה אחריות, כבוד והתחשבות. רגע קטן אבל גדול. שבתשלום

למה יו יה? אתם שואלים? אני עונה:

כי הם מסמלים את היפה, את הטהור, את המיטיב, את המצחיק, את היצירתי, את החכם, את החברות, את החיבוק, את ההערכה ההדדית, את היכולת לעבוד בצוות ולתת מקום לכל אחד. את כל מה שטוב בבני האדם.

כי הייתה הופעה מעולה ואסור לא ללכת להופעות כאלה. גם על זה צריך להוציא חוק.

 

פרשת ראה- בספר דברים, היא חלק מנאומו של משה לפני הכניסה לארץ. (נאום ארוך, מי שעוקב). ספר דברים מאופיין ברוח ההומאניסטית השורה עליו- בדאגה לערכי שוויון ומוסר, בדאגה לנזקקים ולחלשים בחברה. מדוע? כי זה התפקיד של החברה ושל החזקים בה. כי זה התפקיד של המחוקק- להגן על מי שזקוק להגנה. גם במערכת החוק המקראית וגם במערכת החוק הדמוקרטית.

כשהייתי בצבא נהגו לומר (בטח אומרים עד היום) ש"המסע נגמר רק כשאחרון החיילים במחלקה הגיע". כלומר- לראשון יש אינטרס לכך שהאחרון יצליח. אחרי שנים כשעסקתי בהוראה ובהדרכה, נהגו לומר (בטח אומרים עד היום) "חוזק הקבוצה- כחוזק החוליה החלשה ביותר בה". כלומר- לכל חברי הקבוצה יש אינטרס לחזק את כל חברי הקבוצה. ואיך אמרו בתקופת התורה? בואו נקרא.

הפרשה מצווה לתת מעשר ולעשות שנת שמיטה. ליקטתי שלושה פסוקים מתוך הפרשה, המתייחסים לעניין העוני. אבל לפני כן- שאלון אישי קצר, בן שתי שאלות:

שאלה ראשונה: תשאלו רגע את עצמכם ותנסו לענות בכנות- למה אתם נותנים, אם אתם נותנים? מגוון תשובות- כדי להגיד תודה על מה שיש לי, כי מי יודע- אולי מחר מזלי יהיה רע, אולי תעודת ביטוח אל מול הקארמה של העולם? אולי מתוך רחמים וצער על מי שגורלו לא שפר עליו. אולי מתוך ההבנה שזה שיש לי כרגע- זה נקודתי, זה מזל, ומולי אדם עם חוסר מזל נקודתי... אלף ואחת סיבות.

שאלה שניה: וכשאתם לא נותנים? תנסו להיות כנים- למה אתם לא נותנים? כי למה להיות פרייאר, ושילכו לעבוד, ואני צריך לדאוג לביתי, וכמה עבדתי בשביל השקל הזה, ואם הקבצן הזה היה יודע כמה צריך לעבוד בשביל השקל הזה? והם קונים עם זה סמים, ולמה המדינה לא דואגת להם ואלף ואחת סיבות.

אז התורה לפעמים קצת מבינה בפסיכולוגיה של בני האדם... ואומרת כך:

אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן  כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. (דברים טו 4 )

כלומר- על כל אדם לעשות את המיטב כדי שלא יהיה בקרבנו אביון. לתת, בלי לדפוק חשבון. אז מי ידאג לי? אל דאגה- ה' יברך את מי שנותן מהיבול שלו. אופס- היבול לא שלך, אלא של הארץ שה' נתן לך. אז קצת פרופורציות.

כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן (דברים טו פסוק 7)

איך לתת? מהלב ומהיד. כמה יפה וחשוב. לתת ברוחב לב- ושהדבר יבוא לידי ביטוי גם בכמה נותנים וגם באופן הנתינה. לא מספיק לתת "הרבה". חשוב גם לתת בלב שלם.

אז אחרי שנתנו כל כך הרבה, ובשמחה, ודאגנו לזה שלא יהיו יותר אביונים- אפשר ללכת לנמנם בשישי אחהצ? כנראה שלא.. .פסוק 11 בורס את כל התכנית:

יא כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ (דברים טו פסוק 11 )

מה? תמיד יהיו בקרבנו אביונים? נדונו לחיים של מעמדות? אז לשם מה התאמצנו ונתנו משלנו? תמיד נצטרך לתת...? והעניים תמיד יהיו עניים?

הרלב"ג מפרש:  "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. יאמר זה להודיע שגלגל הוא שחוזר בעולם, ואם הוא נותן עתה לעני, לזמן אחר יעשיר העני ויתן לו או לאחד מזרעו ..."

גם אם חברה עושה את המיטב כדי לתקן ולהביא לשוויון- תמיד יהיו אנשים בעלי כח. אבל ודווקא משום כך- על העשיר לתת ולפתוח את ידו- כי מי יודע מה ילד יום.

רק חסר שמארקס, הנרי פורד ורייגן יצטרפו לדיון...

אז מה לסיכום?

*לתת, ברוחב לב, בחיוך, באהבה ובתודה על מה שיש לנו ועל האפשרות לתת.

*מערכת החוק  צריכה לתפוש את עצמה כאחראית על הדאגה לנזקקים.

*קוראים לפרשה פרשת "ראה"- על כולנו לפתוח את העיניים ולראות. ולעשות.

שבת שלום. לחיי ניצוץ האהבה...

כל הדרכים הרי עולות
אל אותו הרקיע
כל הדרכים הרי עולות
אל אותו הרקיע
אל המקום אליו אתה הולך
הן גם אני אגיע
אל המקום אליו אתה הולך
הן גם אני אגיע
אך בלי ניצוץ האהבה
שום דבר לא יתניע
אך בלי ניצוץ האהבה
שום דבר לא יתניע

 

 

הצניעות המתחייבת מצד הכובש-למניעת רסיסים בישבן

הצניעות המתחייבת מצד הכובש- למניעת רסיסים בישבן

 

פרשת עקב  (דברים פרק ז' 12 - י"א פסוק 25).

חלק מנאומו הארוך של משה לקראת הכניסה לארץ. 

הכניסה לארץ מחייבת התמודדויות שונות וחדשות מצד עם ישראל.

ראשית- רכישת בעלות על האדמה. מה הבעיה, הארץ מובטחת, לא? בטח, רק שבינתיים שומרים עליה עמי כנען, לא ממש מעודכנים בזה שהארץ שלנו, והם לתומם גרים בה.

ספר יהושע, יציג שתי גרסאות לרכישת בעלות של ישראל על הקרקע. גרסא אחת- הירואית, של כיבוש, מלחמה ונצחון מוחץ של ישראל את עמי כנען. גרסא שניה, של התנחלות. כלומר של ישיבה במקומות בהם היה מקום, על חורבות ישובים קודמים.

 

התמודדות שניה הנדרשת מעם לקראת הכניסה לארץ היא עבודת האדמה. למה התמודדות? תשאלו את אנשי העליות- כי  זה לא קל ולא מובן מאליו שהאדמה מוציאה פרי. בטח ובטח לאנשים שהלכו במדבר וניסיונם החקלאי מסתכם בליקוט המן בכל בוקר. 

התמודדות שלישית, היא קונספטואלית- הבנה שהנה הגעת הביתה. ההבנה שמעכשיו אינך עבד אלא ריבון, שמעכשיו אינך נווד ופליט אלא בעל בית.

 

והנה בקלות- הופך אדם מנווד, פליט חסר בית, רעב ונמלט- לבעל בית, כובש ושבע. 

 

וזה מסוכן, תחושת האדנות. פתאום האויב הוא רסיס בישבן, ואנחנו אלופי ההייטק ואור לגויים ומציון תצא תורה ואני ואפסי עוד וכו'. 

 

פרשת עקב מניפה את דגל הצניעות מעל ראש העם. ומזכירה כמה תזכורות חשובות למי שרואה את עצמו אדון וריבון על אדמה, לא כל שכן כובש.

וזה לא קשור לאמונה באלהים. זה קשור לתכונת הצניעות, ליכולת להוקיר תודה על מה שיש, להבין שאנחנו אחראים לגורלנו, אבל לא שולטים בו.

 

כמה טיפים של צניעות מהפרשה: 

 

1. לזכור את הדרך הקשה, וכמה לא מובן מאליו להגיע ליעד: 

 

ב. וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו אִם לֹא:

 

2.לדעת להוקיר את המקום בו חיים:

 

ח. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

 

3.  לדעת שבסוף האכילה והשובע- יש לברך ולהודות:

י. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

 

4.לא לטעות ולחשוב שרק בזכות הכח שלנו נצחנו:

יז. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:

יח. וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

 

5.לא לטעות ולחשוב שבידינו כח אינסופי:

יז. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:

יח. וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה:

 

6. לא להתנהג כריבונים, עריצים חסרי לב ביחס לגרים:

יט. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

 

7. את כל הטיפים האלה, את המילים המזהירות מפני שאננות, שחצנות, עריצות-

יש לזכור ולשים קרוב קרוב-בלב, לנגד עינינו, בשכבנו ובקומנו: 

 

יח. וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם:

יט. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:

 

זה נכון בעיני גם בהקשר הלאומי וגם בהקשר האישי.

וזה לא קשור לאלהים ולאמונה, אלא לבני אדם. 

דווקא מי שיש לו - צריך לנהוג בצניעות, בחמלה, בתודה.

חוסר הצניעות ביחס למקום, ביחס לאנשים אחרים, מביא לניכור, לבריונות, לאלימות, לחוסר שוויון מהותי. 

מביא לשאננות, לחוסר זהירות, לאובדן.  

דבר אינו מובן מאליו.

צריך לזכור תמיד כמה שבירים אנחנו.

 

nothing comes from violence and nothing ever could

For all those born beneath an angry star

Lest we forget how fragile we are

 

שבת שלום