פרשת השבוע שלי- פרשת בלק

היום מציינים 4 שנים לחטיפה של גלעד שליט. פדיון שבויים היא מצווה מרכזית ביהדות. את הניסוח החזק ביותר, מצאתי בשולחן ערוך: כל רגע שמאחר לפדות שבויים, היכא דאפשר להקדים- הוי כאילו שופך דמים.

פרשת בלק, במדבר כב 2- כה 9.
(בתמונה: אתונו של בלעם, רמברדנט ויין ריין, הולנד, 1606- 1696)

תמצית הסיפור:

בלק, מלך מואב, מפחד מישראל ופונה לעזרה
מלך מואב, בלק, מפחד מישראל המתקדמים לעברו. בלק פונה אל נביא, קוסם מפורסם באיזור- בלעם. הוא פונה בלעם כדי שיקלל את ישראל. מה כוחו של בלעם? במה הוא טוב ובמה הוא מפורסם? כנראה שהוא נביא בינלאומי, שיש לו כוח לקלל ולברך ולחולל בדבריו מציאות: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" הנביא בלעם מסכים לעזור לבלק. בלעם מתייעץ עם אלוהים. אלוהים אומר לבלעם לא- מלך מואב לוחץ מצידו ודורש שכן- ובסופו של דבר בלעם

הולך- אך מחוייב להישמע להוראות אלוהים.

בלעם ואתונו הולכים בדרך, ותפתח האתון את פיה...
בלעם עולה על אתונו ומתחיל להתקדם לכיוון ישראל. והאתון מתנהגת מוזר- נוטה מהדרך, לוחצת את בלעם לקיר. מה יש לה? בלעם מתעצבן ומכה אותה. ואז האתון פונה אל בלעם ושואלת אותו למה הוא מכה אותה.
לנו זה מוזר- אתון שמדברת- אבל אנחנו חיים באיזור סיפורי בו משה, בפרק הקודם, נענש כשלא האמין ביכולת שלו להוציא מים מסלע בדיבור- כלומר הנס הוא חלק מהסיפור. כמו שלא נתפלא שיש גלימות היעלמות בהארי פוטר. אלה חוקי הסיפור.
אז האתון שואלת אותו למה הוא מכה אותה ובלעם עונה לה- את מציקה לי ואם הייתה לי חרב היתי הורג אותך. האתון בתשובה- עונה תשובה נהדרת- אני האתון שלך, למה אתה לא סומך עלי? אבל מה שהאתון יודעת ואנחנו יודעים ובלעם לא יודע- זה שמול האתון עומד מלאך ה' ושהיא רואה אותו, ואילו בלעם עד לשלב זה של הסיפור- לא רואה מה שהאתון מצליחה לראות. הוא לא יודע. לפתע מלאך ה' נגלה ומשביע אותו שהוא יגיד לישראל – רק את מה שה' ישים בפיו.

בלעם מול ישראל- מברך או מקלל?
ואכן כשבלעם עומד מול ישראל – ואויה! במקום קללות יוצא מפיו רצף של ברכות. כמובן- בלק כועס- הרי לא לשם כך ביקש מבלעם שיבוא- ואמרתי לך, אומר בלעם לבלק, שני אעשה מה שאלוהים אומר לי לעשות. לא בשליטתי. אבל אשר בורך בורך ואת הברכה אין להשיב. בסיומה המוזר של הפרשה המוזרה, המצלמה חוזרת לעם ישראל. ישראל מתחילים לזנות עם בנות מואב - אותו מואב שבלק, המלך שלהם, שלח את בלעם. בלק חשש מפני כיבוש- והנה ישראל מתחילים לשכב עם בנות מואב- סוג של כיבוש. ולא בציניות. הערבוב הזה, לא רצוי גם באג'נדה של ישראל ופורצת מגיפה בישראל. פנחס, נכדו של אהרון, הורג לעיני כל העם את הגבר מישראל ואת האישה המדיינית בעת המעשה וכך נעצרת המגיפה. וזאת הפרשה.

הרהורים ומחשבות...
הסיפור מוזר ומעלה שאלות כמעט בכל מימד- סיפורי, תיאולוגי, סמלי, לאומי. עד כדי כך מוזר, שחזל מציינים שמשה כתב את כל התורה ואת פרשת בלק. והרי פרשת בתוך התורה- אבל יש לציינה שהיא מיוחדת או שהיא חלק- יש צורך לציינה.
קראתי הרבה ולא הבנתי. אבל אני רוצה לשתף במחשבה אחת. על שני כיוונים מנוגדים בפרשה.

הכיוון האחד- הנחרץ. הדיכוטומי. אולי אפילו השולט. בלעם- מה שהוא מברך – ברוך. מה שהוא מקלל- מקולל. שחור ולבן. ובדברי אלוהים לבלעם- אתה לא יכול לקלל את ישראל כי במהותם הם מבורכים לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא. יש דבר שהוא כזה ולא יכול להשתנות. גם לא במילים. הנחרצות של בלעם בדבריו לאתון- הייתי הורג אותך. את שיאה של הנחרצות, אפשר לראות באפיזודה האחרונה של הפרשה- כאשר פנחס הורג לעיני כל את הגבר מישראל ששוכב עם המואביה. מילים נחרצות, מעשים נחרצים, הבדלות נחרצות, אלימות מבטלת שיש בה סכום אפס- או ישראל או מואב, או ברכה או קללה, אני או אתה.

הכיוון השני- המהסס, הבודק, המערער, הכיוון שלוקח בחשבון את האפשרות הנוראה- שאני לא יודע. בלק חסר אונים מול ישראל ומבקש עזרה מבלעם. בלעם שמבקש להתייעץ עם אלוהים לפני שהוא עונה ומקבל על עצמו את המשימה. הסצינה המופלאה בה האתון רואה דברים שבלעם לא רואה, שהוא לא יכול לראות ונותנת לו שיעור בצניעות, באמון, בלסמוך אחד על השני. אני האתון שלך, שכחת? על מי אתה מאיים? ואפילו- המניפולציה עלינו, הקוראים- הצגת האתון המדברת כדבר הטרוויאלי ביותר בעולם. דווקא חיה, דווקא, אתון, דווקא מדברת- היא נושאת המסר בסיפור? בפעם האחרונה שנתקלנו בחיה מדברת זה היה בגן העדן וזה היה די מזמן. מניפולציה ספרותית שמערערת את הקונבנציות, את תיאום הציפיות שלנו עם הסיפור. הכיוון הכי לא צפוי בסיפור על מלכים, נביאים, אלוהים ברכות וקללות.

אז מה המסר? מה הלקח? איך יודעים מתי להיות נחרצים ומתי לתת לספק לערער אותנו?
אין פה לקח. רק נקודות למחשבה. כמו שכתוב בקהלת: א לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם
יתר על כן- דומתני כי אין סתירה בין הספק לבין הבטחון. לפי דקראט- מטיל הספק למרחקים ארוכים, אני חושב משמע אני קיים. לפי הרבי מקוצק- אין שלם מלב שבור. הסדק, הערעור, הוא חלק מתוך השלם. לא במושגים של חוזקה וחולשה. לא במושגים של זמן- מתי כך ומתי אחרת. אלא בד בבד. לטעות ולצדוק באותה הנשימה.

פרשת חקת

פרשת השבוע- פרשת חקת. (במדבר יט,א-כב,א).
אחד הסיפורים המפורסמים בפרשה, הוא סיפור "מי מריבה", הסיפור המפורסם על משה שאלוהים ציווה עליו לדבר אל הסלע, ואילו משה הכה בסלע. בתגובה- אלוהים מעניש את משה בכך שלא ייכנס לארץ ישראל.
א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. ב וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן.... (להמשך הפרשה )

מדוע משה הכה בסלע ולא דיבר אליו?
עניין המים הוא עניין מהותי במדבר. זאת מצוקת חיים. ויותר מזה- זה לא סיפור חדש. בשמות טו, מיד לאחר אירוע ים סוף, מסופר סיפור מי מרה- הסיפור עם המים המרים שמשה הפך למתוקים. אחר כך, שמות יז, שוב העם צמא- ומשה מכה בסלע- ויוצאים ממנו מים.
והנה הפעם, אחרי ארבעים שנה, שוב יש מצוקת צמא והעם מתלונן.
ה' מצווה על משה לדבר אל הסלע ואילו משה מכה את הסלע. ויוצאים ממנו מים. כלומר- משה מפר את הצו האלוהי במפגיע, ומשתמש בטריק מוכר ושכבר עד בעבר- להכות בסלע- ואלוהים, אל מול כל העם- לא נכנס עם משה לפינות, אלא מוציא מים. אבל עם משה, ה' מיד סוגר חשבון- משה לא ייכנס עם העם לארץ.

מה קרה פה? מה, משה לא מאמין יותר בה'?

פתאום לא נראה לו הגיוני שאם הוא ידבר אל הסלע יצאו ממנו מים? הרי זה משה שעעמד מול הסנה שלא אוכל, זה משה שעשה אותות ומופתים לפרעה, זה משה שפתח בשם ה' את ים סוף, האכיל את העם במן 40 שנה, מובל על ידי ג'יפיאס קדום- עמוד ענן. כל הסיפור הזה לא הגיוני מהתחלה ועד הסוף, אנחנו בעולם של ניסים, של מטות שהופכים לנחשים, של ימים שנפערים, של קורנפלקס מהשמיים. אז מה פתאום משה לא מדבר אל הסלע?

ועוד- נגיד ולא דיבר אל הסלע- מדוע התגובה של ה' כל כך קשה? עד כדי שלא מרשה לו לעלות עם העם לישראל! האם המעשה הזה לא בטל בשישים? אמנם, הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ויש אפילו מחמאה בעונש למשה- אבל ממתי המקרא מציג דמויות מושלמות? ללא דופי? אברהם שיקר לגבי זהות שרה מול אבימלך, דוד- שכב עם בת שבע אשת אוריה, שלמה- שכב עם 1000 נשים ועבד עבודה זרה- המקרא לא מסתיר את החולשות ואת הטעויות של המנהיגים, שאגב לא תמיד נענשו על ידי ה', וגם אם כן- לא בנקודה הרכה.

כמה פירושים מעניינים, שמנסים להתמודד עם השאלה-

מדוע משה לא דיבר אל הסלע, מתמקדים בשאלת היחס של משה המנהיג למצוקת העם.

הוא חסר סבלנות, ולא רגיש.
יכול להיות שמשה כבר עבר את השיא שלו כמנהיג. אולי כבר נגמר לו הסוס. העם לא יודע שעוד רגע מגיעים לארץ העם צמא. פשוט. כמו לפני 40 שנה. ומשה מתעצבן, לא מבין איך אחרי 40 שנה הם לא מבינים שה' יעזור להם, איך הם לא מאמינים. ואז הוא "חוסך" מהם את הנס האלוהי- של הדיבור אל הסלע- מרוב עצבים.
הוא מכה בסלע- פעמיים- במן עצבנות
הוא מכנה את העם" המורים"- כלומר- ממורמרים, או- ממרים. מן אמירה כוללנית, מכלילה על העם. תיוג אופי- אתם רעים, ולא- עשיתם מעשה רע.

ומה קרה? הם בסך הכל צמאים, ועייפים. אפשר להבין אחרי 40 שנה במדבר.
ואולי לכן משה לא יכול להיכנס לארץ- לא כעונש- אלא כהבנה של אלוהים שמשה כבר עייף ועצבני. הוא לא יכול להתעסק עכשיו עם הגרלת נחלות, ולמה הוא כן ואני לא, וכמה פעמים נקיף את יריחו- הוא כבר לא שם.

אבל...

אני רוצה להציע שתי הצעות נוספות לשאלה מדוע משה המנהיג לא מדבר אל הסלע אלא מכה בו.
שתי הצעות- שמציגות משה אישי, אנושי, פשוט.
הצעות שעלו מתוך השאלה על משה האיש. מה באמת עבר עליו?
הצעה אחת- מסופר כי אחותו של משה, מרים, מתה בתחילת הפרשה. לפי המדרש, הסלע הוא בארה של מרים, שהיה הולך עם ישראל וממנו יוצאים המים. כיצד לומדים זאת- מתוך הסמיכות- וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. ב וְלֹא-הָיָה מַיִם לעדה....
ואולי, משה, שזה עתה איבד את אחותו. לא רוצה להוציא מים מהסלע. הוא אבל הוא כואב. וממש לא מעניין אותו עכשיו מצוקת העם. אין מים כי אחותי מתה. מה אתם רוצים? ואלוהים- תדע לך שאני לא מתכוון לדבר אל הסלע, אלא להכות. פעמיים. מכות של צער. תוציא או לא תוציא מים- לאחותי זה כבר לא משנה. אבל על מותו של אדם כל כך קרוב.

הצעה שניה- הדיבור. אנחנו זוכרים את המפגש הראשון בין משה לה'. שמות ד, מול הסנה.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי...
ה' מצווה על משה להושיע את העם ולדבר עם פרעה. משה עונה- לא איש דברים אנוכי.... כבד פה וכבד לשון אנוכי.... ואז אלוהים נותן לו בתמורה אותות, ניסים, מופתים. ואח שידבר עבורו, את אהרון.

אז מה הקטע של אלוהים עכשיו? לגעת בחולשתו? הרי משה הודה כבר מהרגע הראשון שהוא לא טוב במילים. אז למה להביך אותו מול העם? כדי שה' יוצג כמחולל ניסים? על חשבון הגמגום של משה?
משה חוזר לנקודת ההתחלה, ואולי מרגיש פגוע. הרי בין משה לבין אלוהים נוצרה מערכת יחסים כל כך אינטימית. משה חשף את חולשתו ברגע הראשון. ועכשיו מה, עברו 40 שנה וה' שוכח, או מאתגר אותו, או מציק לו? דורך עליו? אז משה, כמו כמו ילד, מבוגר או זקן- שכנוגעים לו בנקודות הרגישות, ומפרים את האמון. הוא שותק. לא מדבר. אלא מכה, דופק בסלע. פעמיים.
שבת שלום, נויה

מוזמנים לעקוב אחרי הבלוג (למעלה מצד ימין)
מוזמנים לכתוב תגובות כאן בבלוג

פרשת קורח

כיצד נבחר מנהיג?
מינוי אלוהי- או תחושה של מינוי אלוהי?
שלטון העם- הציבור מחליט מי המנהיג הראוי- דמוקרטיה?
בזכות כוח, אלימות- השתלטות כוחנית על השלטון? בדרך של מינוי- כישורים מיוחדים, רלוונטיים לתפקיד?
בדרך של קשרים, קומבינות?
בפרשה שלנו, פרשת קורח, באים קרח ובני עדתו יחד עם נציגים משבט ראובן, ומפנים כלפי משה שאלה, קשה נוקבת מתריסה- המערערת את סמכותו של משה- מדוע תתנשאו על קהל ה'- כלומר- מי שמכם להיות מנהיגים. ממש- קריאה למרד.
באיזה נימוק? כל העדה, כולם קדושים. כלומר- בשם השוויון, דורש קרח, בלווית בני ראובן, מה כוח המינוי של משה. בהחלט דרישה הגיונית- מה שהיום היינו קוראים "זכות הציבור לדעת" או – "מבקר המדינה". וגם הנימוק הגיוני- כולנו שווים בפני האל. עד כאן טוב ויפה. משה מזמין אותם לבירור שיתקיים למחרת, בפני בורא עולם. האם הוא חושב שיש צדק בדבריהם ולמעשה מצטרף לטענתם? או שהוא סומך על אלוהים שיעשה סדר- ואלוהים כבר יטפל בהם? לפני שנגיע לבירור, נבין מדוע דווקא קורח ובני ראובן, הם אלה שהתעוררו בזעקת השוויון. באיזה נקודה פוגעת בהם המנהיגות של משה? במילים פשוטות- מה הבעיה שלהם? ראובן, כזכור לנו, הוא הבן הבכור מבין בניו של יעקב אבינו. יוסף- היה הבן האהוב. יהודה- הבן הכריזמטי. וראובן...? הבן הבכור אמנם- אבל זה שלא זוכה למעמד בזכות הבכורה שלו. אני מזכירה שהקומבינטור הזה, הוא זה שסידר לאמא שלו לאה דודאים כדי שאבא יעקב ישכב איתה. ולא רק זאת אלא גם שכב עם בלהה, אשת אביו, מעשה הוא קריאה למרד באבא- כמו שעשה אבשלום לדוד. הוא האח הבכור שכאשר רצו להרוג את יוסף, הוא נזעק והציע- למה להרוג אותו- בואו נזרוק אותו לבור. כלומר- הוא ימות... אבל אנחנו לא היה לנו דם על הידיים. ידינו לא הייתה במעל. קומניבטור מספר אחת. אמנם,אנחנו זוכרים שבמשפחה שלו, משפחת יעקב, זה שהבכור נדפק שזה עניין גנטי, אבל ראובן- לא מוותר, ורוצה את המנהיגות על העם. אבל, כפי שהבנו, ראובן הוא לא הדמות המרכזית בסיפור. הוא יודע להצטרף, אבל הוא אינו מנהיג אמיתי. המנהיג האמיתי של המרד הוא קורח. מיהו קורח? קורח הוא מבני שבט לוי, כמו משה ואהרון. קורח, כפי שמלמד הפסוק הראשון בפרשה – הוא בן יצהר. יצהר הוא אח של עמרם- אבא של משה ואהרון. יעני- משה ואהרון הם בני דודים של קורח. כלומר- שני הבנים של עמרם הם בעלי תפקידים- משה הנביא ואהרון הוא הכהן. ולא רק זאת, אלא כשצריך למנות נשיא על העם- משה לא ממנה את הבנים של האח הבא בתור אחרי עמרם- יצהר- כלומר את בנו של יצהר- קורח, אלא ממנה לתפקיד נשיא אליצפן בן עוזיאל. עוזיאל- האח הקטן מבין האחים- זוכה לבן בעל תפקיד. קורח, בתפישה שלו, מגיע לו- למה? כי הוא הבא בתור. הוא לא זועק לשוויון ולצדק עקרוני- אלא זועק לצדק שלו- רק כשדפקו אותו. הוא רוצה את הקומבינה שמגיעה לו על פי דין. אפשר להיות ביקורתיים כלפיו- וגם חז"ל באמת מציגים אותו כמורד חצוף.ואכן- בפתרון שהיה מקובל בכמה משטרים טוטליטריים- הם נענשים והאדמה בולעת אותם. אבל אפשר גם לראות את האמת ואת היופי שבדבריו של קורח. אינני יודעת מה המניע שלו לרצות להיות בתפקיד מנהיגות. אבל המנהיגות אינה רק הילה, אלא גם עול ואחריות. אם נאמין לנימוק הזה- הוא רוצה להיות מעורב, לקבל החלטות, להוביל. לקחת אחריות. ולא רק זאת- הוא מוכן להתעמת עם משה, המנהיג שיש לו גיבוי אלוהי מוחלט. בחוצפה, באומץ, גם במחיר הכבד שהוא משלם אחר כך. ועל כך שהוא צועק רק איפה שכואב לו- בואו לא נהיה צבועים, הרי כל אחד זועק ופועל איפה שכואב לו, ולא איפה שכואב לאחר. ככה אנחנו. אבל הלוואי והיינו יוצאים לרחובות ועושים מעשים ודואגים לעקרונות, ערכים, מציאות שחשובה לנו. הלוואי וכל אחד מאיתנו היה קם ועושה מעשה איפה שכואב לו. שהיה מרגיש שיש בכוחו ואף מחובתו לעשות שינוי. שהיה מוביל ומאבק למען הדברים שחשובים לו, ולא מקבל אותם כמות שהם. מציאת היופי בדברי קורח- אינה רק המצאה שלי. גם חז"ל רואים את היופי שבו. ואפילו בתהילים, ניתן לקורח המקום כמי ששר שירי הלל לה'. הוא לא נשלל באופן גורף. ואם חז"ל ומחבר תהילים מוצאים במורד את היופי- קל וחומר שאנחנו.