אלה ימים היסטוריים ואנחנו חלק מהם. במעגלים מסויימים כצופים, במעגלים מסויימים כפעילים תומכים, במעגלים מסויימים כלב הדבר. נדמה לי שהידיים והלב של כלא חד מאיתנו מדגדגים ורועדים ומשתוקקים לעשיה. שני דברים גדולים קרו, לטעמי. האחד – אפיקי העשיה. לא עוד מסלולי שוליים של תרומה, התנדבות, פעולות של גמ"ח ונתינה, תוך קול מחאה חלושה וקבלת ההפרדה בין ה"מדינה" לבין "אזרחיה". העם חזר ותפס את מקומו בתלם המרכזי. ודרש צדק חברתי- בתוך נתיב הפוליטיקה, נתיב החוק, שאינו נפרד מהעם, אלא הוא העם. צריך לייצג ולשרת ולפעול למען העם. אני לא מעוניינת לתרום כסף לנזקקים כי המדינה לא מטפלת בהם. אני מעוניינת לפעול למען כך שהמדינה תמלא את חובתה למען נזקקים. שני- "העם" הזה שדורש צדק חברתי. לרגע – זה לא בעיה של המתמחים, ולא בעיה של ניצולי השואה, ולא בעיה של המשפחה של גלעד שליט, ולא בעיה של הנכים ולא בעיה של המורים ולא ולא ולא. אלא בעיה שלנו- כי אנחנו אחד, ובאופן רנדומלי לגמרי אחד עיוור ואחת גרה בשדרות ואחד משופע בכסף ואחרת התברכה בכשרון. ולרגע היינו אחד, ולרגע הבנו שזה לא סכום אפס- אם אתה תקבל לא יישאר לי. זה לא המתמטיקה שצריכה להשתנות, אלא הערכים שלאורם מחשבים.
בשבת הזו קוראים בתורה פסוקים מספר שמות (שמות לג 12- שמות לד 26) ואת מגילת קהלת. (בתמונה- סקיצה לפסל, אדם קורא מתוך קהלת).

אני מבקשת לגעת היום בשתי נקודות.

אחת - היא היציבות שבחוסר היציבות.
בספר שמות לג פסוקים 7-6 כתוב שמשה מתאר את ה', לאחר שה' מנחה אותו לת לוחות ברית שניים, לאחר חטא העגל: "...וַיַּעֲבֹר ה' עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים..."
אז אלוהים הוא טוב או רע? רחום וחנון או נוקם? לכאורה, חוסר יציבות, אי ודאות. כיצד יגיב האל הזה שלנו לפעולות שלנו. אחד מיסודות החינוך הוא עקביות- כדי להראות גם יליד שיש סדר והגיון בעולם. אז...אין? אין הגיון, אין תכונה בהירה לאל, אין תגובה אחת שאפשר לצפות לה? דווקא יש. במרכז הפסוקים, כמו עמוד יציב של מאזניים- המילה "אמת". והאמת היא היציבות. מכאן- טוב או רע, בהתאם לאמת.
ומהי האמת? גם קהלת שואל וחוקר ומתענה בשאלת האמת....
"בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת, לִמְצֹא דִּבְרֵי-חֵפֶץ; וְכָתוּב יֹשֶׁר, דִּבְרֵי אֱמֶת:" (קהלת יב פס' 12)

קטנתי מלנתח ולפרש את קהלת. אולם מתוך הטקסט עולה חזק שאלת המשמעות והאחריות למעשים שלנו. לדוגמא, פרק ג:
כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל כ הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר. כא מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. כב וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי-הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו.

שאלה שניה היא שאלת המשמעות, שאלה שמהדהדת חזק בימים אלה. האם יש משמעות לעשיה שלנו? לאחריות שלנו? לנוכחות שלנו בהפגנה? לתמיכה שלנו במאבק? לרעיון מוזר להחרים את הקוטג' או לבוא לתמוך בהורים שיושבים במאהל המחאה השקטה הכואבת, או ללכת להצביע בבחירות ולשנות סוף סוף את אחוזי ההצבעה, אם יש משמעות לכל אלה? ובתוך הריב הקטן שבבית, או בהתנהלות האנושית, או בעיצוב העתיד שלי- האם יש משמעות להחלטות שלי, לנקודת המבט שלי, לרגע שהאני מחליט שאני צומת ולא צינור? ואני לא שואלת שאלה על אודות אלוהים. אלא על אודות בני האדם.
ימים אלה, יותר מאחרים, מחזירים, לתחושתי, את רוח האדם לאדם. את תקוות יכולת השינוי, חובת השינוי. אדם את חייו, את חיי הסובבים אותו. ביכולת לצאת מגדרך- ממש- שכל אחד יצא מהגדר הקבועה שלו, ויזוז מילימטר כדי ליצור שינוי.
ואולי זה אחד המסרים הגדולים של הסוכה- זוז קצת, צא מאזור הנוחות, המוכר הידוע. מקבע לארעי, כדי למתוח את האיברים, להזרים דם, ליצור תנועה, לשנות זווית, להביע תמיהה.

לאה גולדברג, אחת המשוררות האהובות עלי, "התכתבה" עם הטקסט של קהלת. בין היתר- בשיר "שירי סוף הדרך". (קישור למאמר מופלא של דר לאה מזור - בין לאה גולדברג לקהלת) אני זוכרת שבתיכון, כשלמדנו בקרוואן בחצר, בעוד הרגליים שלי על השולחן, שאלתי את המורה לספרות, המחנכת (שאני מקווה שקוראת שורות אלה), מה הרעיון הגדול, לגלות רק כשזקנים שהחיים הם יפים. הייתי תלמידה ממש מעצבנת. היא ענתה לי באיפוק מתבקש, שאוריד את הרגליים מהשולחן ושאיזה מזל שאני לומדת את השיר הזה עכשיו, בגיל 16, דאז.

הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד - אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.

צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
- הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה - לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים - בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

חג שמח, ותודה לאל ולכל העוסקים במלאכת הקודש של החזרת גלעד שליט לביתו.