פרשת
וזאת הברכה, הפרשה האחרונה בתורה, קוראים אותה ביום שמחת תורה ומיד לאחריה פסוקים
מתוך פרשת בראשית. פרשת וזאת הברכה היא
הפרשה בה מסופר על הברכות שמברך משה את השבטים, ועל ההיעלמות שלו מן העולם. משה עומד
על הר נבו, מתבונן, ולא נכנס לארץ. (משה, בוריס שץ, פסל, אין לי פרטים נוספים)
מדוע משה
לא נכנס לארץ? משה לא נכנס לארץ כעונש, כפי שמסופר בסיפור מי מריבה בספר במדבר. משה
לא דיבר אל הסלע על מנת להוציא מים, כפי שה'
ציוה אותו, אלא היכה בסלע, בשיטה הישנה והטובה. משה פקפק בה' ועל כך נענש, שלא יזכה להיכנס אל הארץ
:" וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן
לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא
תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ12)
והנה,
אנחנו בסוף ספר דברים. הסיפור, על הר נבו, רגע לפני הכניסה לארץ. האם ה' יתחרט על
העונש שנתן בספר במדבר? רגע אחרי יום
הכיפורים, אלוהים- מה החלטת השנה, מידת הדין או מידת החסד, אלהים?
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם
לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ
וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר...." (דברים לד)
אין
רחמים. אין חסד. זה הדין, משה. משה מת. וכולם בוכים:
"ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה
עֶבֶד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי ה'. ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל
בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ז וּמֹשֶׁה בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ
לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא-נָס לֵחֹה. ח
וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם
וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה..."
ומשה?
משה לא בוכה?
למשה לא נקרע הלב, נשבר, מלעמוד מנגד, ולראות. רק לראות
אץ מה שהוא רוצה, לא להיות ולא לגעת? לא לקבל את מה שהוא רצה והביל אליו ומשתוקק
אליו, ולא מקבל?
לא הייתי
מפילה את התיק הרגשי של האבל, של הבכי והצער, על משה, אלמלא הדברים שמשה עצמו גילה
לנו. בתחילת ספר דברים, מספר לנו, כמין שיחה של מאחורי הקלעים, בינינו לבין משה,
משה מספר לנו על שיחה אינטימית שהייתה בינו לבין ה', פרשת ואחתנן, דברים ג, 26-23
: " וָאֶתְחַנַּן
אֶל-יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. כד אֲדֹנָי
ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ אֶת-גָּדְלְךָ וְאֶת-יָדְךָ
הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ
וְכִגְבוּרֹתֶךָ. כה אֶעְבְּרָה-נָּא
וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב
הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. כו וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי
לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב-לָךְ אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר
אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה".
משה מרוסק, גמור. הוא התחנן בפני אלהים שייתן לו. שיירשה לו. לראות את
הארץ הטובה. ואלוהים חתך. חד משמעי ונוקב. אל תדבר אלי יותר בעניין זה. וכך משה
אמור להתנהל לאורך ספר דברים. לאורך המדבר. להגיד שוב את התורה, ולהיות תקוע עם ואחתנן
בגרון. וצריך להוביל את העם במדבר לקראת הארץ, שהוא יודע שהוא לא ייכנס אליה. . להיות
עם ובלי. בדו כיווניות בלתי אפשרית. תאונת
דרכים בנשמה.
ועכשיו, על הר נבו. ...
אולי משה הוא זה שבוכה, את יְמֵי בְכִי אֵבֶל
מֹשֶׁה.. .? אולי משה עומד גאה על נבו, מתבונן בארץ המובטחת,
חונק בכיו המתחנן בשקט. רועד מבפנים, מרוסק.
הטקסט
מחלק למשה תארים ומחמאות. מחזר אחריו, מפייס.
י וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד
בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל-פָּנִים. יא לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ
יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ.
יב וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא
הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. {ש}
מי צריך
פרסים ונחמות? אני עדיין עם משה המתחנן. החונק, מתחנן, את הבכי. עומד גאה, כובש
עלבון. ובתוך תוכו, אולי בכלל לא רוצה לראות את ה' פנים אל פנים. רק רוצה לחיות
ולהיות.
שיר מופלא של גו'ן קייל. אולי השיר שמשה שר לעצמו בשקט. הראיה, העיניים, ברגעיו האחרונים של משה- חזקים מאוד. ומשה רואה. לא רק את הארץ. אלא גם קצת את עצמו. את לבו השבור. מתבונן פנימה וכואב. מבין שהוא במצב בלתי אפשרי, חסר אונים מול כוחות גדולים ממנו. לא מת לא חי ולא נקבר. But there’s nothing much I can do
Because I can’t live without you
Any way at all
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה