מחר קוראים את פרשת לך לך. בראשית בפרק י"ב פסוק א עד בראשית פרק י"ז פסוק כז.
היום אנחנו מציינים את יום השנה לרצח יצחק רבין ז"ל. 4 בנובמבר.
מה בין אברהם ליצחק?
תהיו איתי בבקשה כמה פסקאות.
אתמול היינו בהופעה של קורין אלאל בקפה ביאליק. היא נהדרת, היא שופעת, היא מלטפת ובועטת. היא שרה את המנון לאהבה, במקור של אדית פיאף, בתרגום לעברית של אהוד מנור. פתאום, באמצע ההופעה, היה שם משפט שהיה לי אברהם אבינו "אתכחש לחברי לארצי ולהורי/ אם ממני תבקש /את עצמי אשים לצחוק /מוכנה את שמי למחוק /אם ממני תבקש."
ונזכרתי תוך כדי הרגע המחשמל הזה, באברהם, שהולך מארצו, ממולדתו, מבית אביו, בשם האמונה, בשם האהבה. את האהבה כאן לא אני המצאתי. חז"ל, הצמידו לפרשה זו הפטרה מישעיה , שם כתוב: "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי'"(ישעיה מא 8).
גם אברהם היה מוכן, בשם האהבה, כמו בשיר, למחוק את שמו, וכבר עקד בנו וכבר בידו המאכלת.
אברהם ...ה' מבטיח לו הגנה, ארץ, וזרע- רק שיבוא. אז אברהם, בגיל 75, עושה "לך לך" ולוקח את שרי אשתו ואת האחיין שלו, לוט. חז"ל מציירים את הסצינות של העזיבה כסצינות שכרוכות בריב עם אבא , בניפוץ הפסילים בחנות של האבא, כדי להוכיח את קיומה של הדת החדשה. אבל הסיפור המקראי לא כזה. בסיפור המקראי- אברהם לא צריך למחוק אצל אחרים את מה שכבר לא נכון בעיניו, הוא פשוט קובע מציאות חדשה משל עצמו לעצמו. גם סוג של פתרון.
הם הולכים דרך ארוכה (קישור למפה) מגיעים לכנען, ואז רעב בארץ....
מה עושים? רעב? בארץ המובטחת?! אפשר להתלונן בפני ה'- זה מה שהבטיח? אפשר לבכות על הגורל המר. ואפשר להיות פרגמטי- וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. אפשר להיות ביקורתיים כלפי אברהם. אבל אפשר גם לא- יש לו משפחה להאכיל, וכנראה גם מספיק אמונה כדי להאמין שיהיה בסדר- ההבטחה של ה' לארץ לא פג תוקפה אם לרגע יורדים מצרים כדי לאכול משהו, וחוץ מזה, אם ה' כל כך רוצה שישבו בארץ שלו- שיגיש כיבוד קל.
ובמצרים, למי שזוכר, יש סצינה מביכה עם מלך מצרים ושקר לגבי זהות האישה שעם אברם- שרי ואז אברהם, שרי ולוט- חוזרים לארץ כנען. וכאן מתחיל סיפור חזק ומשמעותי.
מה עושים? רעב? בארץ המובטחת?! אפשר להתלונן בפני ה'- זה מה שהבטיח? אפשר לבכות על הגורל המר. ואפשר להיות פרגמטי- וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. אפשר להיות ביקורתיים כלפי אברהם. אבל אפשר גם לא- יש לו משפחה להאכיל, וכנראה גם מספיק אמונה כדי להאמין שיהיה בסדר- ההבטחה של ה' לארץ לא פג תוקפה אם לרגע יורדים מצרים כדי לאכול משהו, וחוץ מזה, אם ה' כל כך רוצה שישבו בארץ שלו- שיגיש כיבוד קל.
ובמצרים, למי שזוכר, יש סצינה מביכה עם מלך מצרים ושקר לגבי זהות האישה שעם אברם- שרי ואז אברהם, שרי ולוט- חוזרים לארץ כנען. וכאן מתחיל סיפור חזק ומשמעותי.
אברם- כבד במקנה, בכסף ובזהב. האחיין שלו- לוט, גם לא יש צאן ובקר ואהלים.
ובפרק יג פסוק 6 כתוב: " וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו"
הם לא יכולים לשבת באותו מקום. קטנה להם המשבצת, גדול להם הרכוש. ככל ששניהם גדלים ומתעשרים ו"מצליחים" במישורים של מה שבעולם המערבי אנחנו מגדירים היום כהצלחה- הבעיה נהיית קשה וקיומית יותר. אין מקום לקיום של שנינו באותו מקום. התיאור פיזי ממש, איך הארץ לא יכולה לשאת את שניהם. והמילים "לשבת יחדיו" חוזרות. ושתיהן בלווית השלילה. ולא. ולא. אי אפשר. אי אפשר לשבת יחדיו. אין לו פתרון. מבוי סתום. מה עושים? זו שאלה קיומית.
הם לא יכולים לשבת באותו מקום. קטנה להם המשבצת, גדול להם הרכוש. ככל ששניהם גדלים ומתעשרים ו"מצליחים" במישורים של מה שבעולם המערבי אנחנו מגדירים היום כהצלחה- הבעיה נהיית קשה וקיומית יותר. אין מקום לקיום של שנינו באותו מקום. התיאור פיזי ממש, איך הארץ לא יכולה לשאת את שניהם. והמילים "לשבת יחדיו" חוזרות. ושתיהן בלווית השלילה. ולא. ולא. אי אפשר. אי אפשר לשבת יחדיו. אין לו פתרון. מבוי סתום. מה עושים? זו שאלה קיומית.
הרועים מנסים למצוא פתרון. פתרון הישרדותי, אינטואיטיבי, אותה תנועה שעושה כל מי שזה שיושב לידו בשולחן בכיתה דוחף את המרפק לצד שלו של השולחן- דוחפים בחזרה ומעיפים אותו :"ז וַיְהִי-רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט ..." (פסוק 7). כי ככה אנחנו כשנוגעים לנו בשטח הקיום, אנחנו רבים, ונלחמים ומגנים על מה שיש לנו. כל תרבות נותנת לזה ביטוי אחר- אבל גם אצלנו זה ככה. אולי בגוש קטיף זה לבש כתום ובתל אביב זה לבש אוהלים ומשם התפשט בכל הארץ, אבל לכל אחד יש עצב חשוף של הישרדות, של רעב. לא תמיד אפשר לרדת למצרים, לפעמים צריך להילחם על הבית. וזה מה שעושים הרועים.
אבל אסור להתבלבל- הריב, האלימות- זה לא פתרון. זה ביטוי חזק ואגרסיבי לזה שכל אחד חושב שהוא צודק, לצורך האמיתי של כל אחד בבית, באוכל, בזהות, בשייכות. וגם בצורך של כל צד לנצח. אבל זה לא פתרון. זה מתכון להרס ולתקיעות.
אם נרצה לסבך את העניינים- לוט הוא אחיין של אברהם. הוא לא זר, הוא לא אויב שאפשר להכניע בריב, הוא משפחה. והוא היה נאמן לאברהם ולקולות המוזרים שהוא שמע עוד באור כשדים. אז מה עכשיו עושים? להתנכר ללוט? אם נרצה לקשור ולסרבל את הפלונטר עוד יותר- ה' הבטיח לאברהם את הארץ. לפי הקוד הזה- win-lose- לוט צריך ללכת. אין מקום לשניים. אפשר לריב כמה שרוצים- יש הבטחה אלוהית שאפשר להסתמך עליה ולהגיד ללוט שילך מפה.
אז מה עושים?
ואז אברהם לוקח אחריות ופונה ללוט- מנהיג מול מנהיג. כאן אין מקום לאספסוף מתלהם. ואומר כך:
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ..." (פסוק 8)
הנחת יסוד לשיח- אני לא מתכוון לפתור את העניין בדרך של אלימות. לא במישור האישי- ביני ובינך, ולא במישור בין הרועים. המתווה העקרוני לפתרון הסכסוך- הוא "לא לאלימות". את הפתרונות נמצא בדרכים אחרות, בזירות אחרות של שיח. למה?
"...כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ"
להבנתי יש כאן שני נימוקים. שהם אחד. א. אנחנו אנשים. בני אדם. ויש דרך בזירת בני האדם לפתור בעיות מסוג זה. ב. אנחנו אחים- קרובי משפחה. אברהם דוד של לוט. הקרבה המשפחתית מחייבת פתרון שאין בו נפגעים. ולמה זה פתרון אחד? "כי אנשים אחים אנחנו". מעצם היותינו אנשים אנחנו אחים. טענה הומניסטית עקרונית על טיב הקשר בין בני האדם, כל אדם באשר הוא אדם. אני לא נאיבית. אני מאמינה בזה, גם ובעיקר ברגעי סכסוך ומשבר.
אז מה הפתרון?
"הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (פסוק 9)
אברהם מציע פתרון מהפכני- פתרון שמחייב יצירתיות, הרמת הראש מהמשבצת הקטנה, פתרון שמחייב נשימה ומאפשר נשימה- כל הארץ לפנינו- יש מישורים שונים של קיום. (אגב, הרבה פעמים אני מרגישה שבניינים, קבורה בקומות, אינטרנט- כל אלה דומים כפתרונות, ביכולת להגדיל את השטח בדרכים יצירתיות, ולאפשר קיום במימדים שונים, ולא על חשבון האחר).
ולא רק זאת- אלא שאברהם אציל דיו כדי לתת ללוט לבחור. אציל? אולי חכם, כי הוא יודע שלפתרון כזה יסרב רק מי שרוצה לריב.. ולוט, שכנראה באמת לא רוצה לריב, אלא רוצה למצוא פתרון- מקבל את ההצעה של אברהם:
י וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא .... וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם..." (פסוקים 11-10)
הוא נושא עיניו... הוא בוחר.. ונוסע....
סוף סיפור? לא.
חשוב המשך הפסוק: ".... וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו:"
הם נפרדים, אבל נשארים אחים. יתר על כן- אולי ההיפרדות באופן הזה, היא שמאפשרת להם להישאר אחים. להישאר אנשים. רש"י, בהקשר זה, מפרש: ""אם השמאל ואימינה - בכל אשר תשב, לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר".
הפתרון עצמו נפלא, אבל עכשיו, כשנגמרה הדרמה, צריך לעצור רגע ולברר- איך יכול להיות שאברהם מחלק ככה חופשי חופשי את הארץ שהוא קיבל מה'? לו ולזרעו? ואם מחר עוד מישהו יריב איתו? כל דאלים גבר? כל מי שאלים – גובר בקרב? לפתור בדרכי נועם, בדרכים לא אלימות- זה תמיד אומר ויתור על מה ששלי? ייתכן. השאלה מה מישור הויתור ומה מישור הרווח.
האם אברהם הפסיד? אולי במישור הארצי- הוא הפסיד חלק מהאדמה. במישור האנושי, המשפחתי- הוא ללא ספק הרוויח. וגם במישור ההישרדותי האישי- מי מבטיח שלא היה קם איזה רועה, איזה ישמעאל בן נתניה, איזה יגאל- ומחליט להרוג את אברהם? לפעמים שמכוונים עלייך אקדח כדאי להתכופף ולא להיות צודק. ובמישור הלאומי, באחריות של אברהם כאבינו על האומה- נדמה לי שגם במישור הזה הוא אברהם צדק. הינני כאן.
ואלוהים, מה אלוהים חושב על הדרך שאברהם מצא כדי להתמודד עם המצב?
אני לא יודעת מה ה' חשב, אבל כתוב כך : " וַה' אָמַר אֶל-אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם" (פסוקים 15-14)
נדמה לי שה' לא רק שלא כועס על אברהם, אלא מצדד בו ומעודד אותו- הארץ שלך, כולה, עד עולם- לך ולזרעך. ולכן, פעלת נכון, אברהם. חזקה אמונתך כי הארץ היא שלך, ולכן ברגעים כאלה- אפשר לתת ולוותר ולהרוויח במישור אחר. חיי העם והארץ ארוכים יותר מכל סכסוך נקודתי, ולכן, דווקא מהמקום האמוני, הנצחי, הצנוע- שסומך ובוטח בה' ובהבטחתו, אפשר לבחור בדרך של שלום. הלא כן?
מוזמנים לקרוא, לאהוב, לחשוב, לזכור את יום השנה לרצח רבין
שבת שלום.
שבת שלום.
