ימים לא פשוטים בכלל. תחושה ש"עובדים עלינו" כל הזמן. עליה בשכר הלימוד? אה, לא, תעלול תקשורתי. ריקי כהן? העיתון שלמחרת כבר השכיח את סיפורה העצוב נורא. הרמטכ"ל מניח דגלון על הקבר הלא נכון, אה טעות , סליחה. מצטערים. חבר כנסת הולך לכנס או לסיור של מתנגדיו- זוכה למטחי ביקורת. אין אפשרות ללמוד, אין אפשרות לנהל שיח. הרבה יותר נחרץ ונחשב להחרים. להחרים זה מצוין. יום השואה – וברקע אלימות כנגד קשישים, פרסומים על מקרי שוד של כספי פיצויים (גם על ידי המדינה, גם על ידי בריונים מקומיים), יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה וכולם מנפנפים בדגלים ויודעים מה נכון, ומטיפים לאחרים כיצד צריך להתאבל ובאלימות רבה מנכיחים את המלחמה, גם בתוכנו. יום עצמאות גדוש בטיולים, באהבת הארץ, ויחד איתם אלימות ברחוב, זבל אינסופי שנשאר, ושאלות על אופני בזבוז הכספים. תספורות לטייקונים, כולנו זועקים נעלבים ופגועים ודורשים צדק, ומשתלחים בבנקים ובעשירים וכועסים ושונאים ומרגישים מטומטמים (גם אני) . והבנק? אם הוא אכן חוזר בו- אז מה טיבה של ההחלטה הראשונית? דעת הקהל יש לה משקל רב יותר מאשר לנימוקים הכלכליים שעמדו בבסיס ההחלטה הראשונית? אז לא לסמוך על שיקול הדעת הכלכלי שלכם? ואם הבנק לא חוזר בו, וזה רק עיכוב למראית עין, אז שוב עובדים עלינו? ובעוד כמה זמן שוב נתעורר, ושוב נירדם?
הרחוב, העיתונים, הרשתות החברתיות בוערות, אנשים מכל הקצוות, מנהיגים,
כולם מדברים, מגיבים, משתלחים, אלימים. על כל עמדה שנשמעת, נשמעת דעה שכנגד, אלימה
וחריפה לא פחות. ועוד כל כך הרבה קולות שלא נשמעים, אנשים שבשקט חיים את החיים.
ואולי מקבלים את הדין, ואולי לא. אולי כעס שמתבשל לאט. ולאט לאט נחשף חוסר הצדק,
ומתבהר כמה בעיקר אנחנו לא יודעים והכעס גדול, ובין חוסר אונים לבין רצון לעשיה.
לטעמי זה טוב שאין אמת אחת, שיש שיח מערער וביטוי לקולות שמבקשים
לפקפק ולשנות פרדיגמות חברתיות. אנשים מתעוררים, ומבקשים צדק. מבקשים שקט. מבקשים
בטחון. לא רק מדיני – צבאי, אלא כלכלי, נפשי. לראות אופק. שרירותיות וזילות החלטות
המנהיגים לכאן או לכן, לא מקלים בכלל.
אבל עבורי הקשה ביותר הוא אופן השיח ומטרתו. זה לא שיח, זו מלחמה. אלימה, נחרצת,
לא סובלנית. שמטרתה לא לדבר, אלא לבטל לא רק דעתו של האחר, אלא את קיומו. במילים שנאמרות, במילים
שנכתבות, במעשים ובהחלטות פוליטיות, במעשים אלימים ובריוניים ברחוב. אין עניין
בשיחה, בדיאלוג, אלא בביטול של כל מה ששונה ממני. מתוך פחד שהוא ייקח לי, שהוא חי
על חשבוני. הפחד מופרך? לא בהכרח. במלחמת הקיום של כל זרם ומגזר כאן- נדמה שיש צורך לא לדבר עם האחר, אלא
לערוף את ראשו, לבטל את קיומו. תחושה של קצה. סכום אפס- או אני אתה. או אתה או
אני. וכדי שכל צד יזכה- הוא חייב לבטל את הקיום אחד של השני. התקציב מוגבל ואנחנו
נלחמים עליו. ואין לשנינו מקום באותה החברה, באותו מרחב. או ישיבות או צה"ל,
או כסף על טקסי יום עצמאות, או כסף לניצולי שואה, או טייקונים או עניים. משלמי
מסים או אוכלי חינם. בטקס הזכרון האלטרנטיבי שהייתי בו בערב יום הזכרון צעקו
לעברנו מפגינים "אין לכם מקום בארץ ישראל". וזה מיד גורם לי להגיב
באלימות בחזרה. מי שמכם? לקבוע עם יש לי מקום או אין לי מקום לחיות כאן? אני צריכה
בכלל להוכיח שאני ראויה? ועוד למי להוכיח, לכם? ! אבל לא הגבתי. וגם בחוסר התגובה
יש התנשאות, אני מודה. אבל גם פחדתי להתקרב. פחדתי פיזית. ובחוסר התגובה גם אני
ניתקתי מגע.
ומצד אחד – זה מובן, כי אין שום סיבה שאנהל שיחה עם מי שבאופן ציני
גונב ממני. גונב ממני זמן, כסף, חיים. מי שמבטל אותי ואת היותי. ואולי תמים לחשוב
שיש עם מי לדבר. ומצד שני- האלימות קשה כל כך. ומביאה למרירות, לכעס, לא לצמיחה,
לא לפתרונות, לא ללמידה. אין בה הכרה בנוכחות שלנו, של כולנו, כקבוצה. אלא מלחמה.
רק מלחמה. מלחמה ושנאה.
ואז הפסוק הזה מפרשת השבוע "אחרי מות- קדושים" (מהתורה, של הדוסים) מבקש להחזיר לא רק פינות
חמד של אשליית תמימות, אלא ערכי בסיס להתנהלות חברתית בין בני אדם. "לֹא-תִשְׂנָא
אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו
חֵטְא. יח לֹא-תִקֹּם
וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט
18-17).
פרשנות שלי:
לא לשנוא אחד את השני, בעמוק, באמת של זה, בלב. אפשר לא להסכים, אפשר
לריב, אפשר לנהל דיאלוג על צביון החברה. אפשר להיות שונים מאוד אחד מהשני.
באמונות, בתפישות, במנהגים, במעשים, באורחות החיים, באינטרסים. אבל לא לשנוא. לא בלב ומשם- גם לא במילים הקשות,
לא במעשים הקשים.
ומהמקום של האהבה-
להוכיח אחד את השני כשאנחנו טועים. להיות מראה אחד של השני, גם כשזה
לא פשוט. כדי שלא יחטא, כדי שאנחנו לא נישא על עצמו את החטא של האדם שלא שיקפנו לו
את טעותו. ההוכחה ההדדית, המשוב, היא היא החיבור. הרי אנחנו שונים, וחושבים אחרת.
אבל התוכחה היא הקשר הנרקם בינינו. היא היא המחוייבות. ממקום של אהבה, של אכפתיות,
של אחדות ושותפות, של ערבות הדדית. לא מתוך שנאה וביטול.
לא לנקום, לא לנטור- להרפות. לא להזין מעגל של שנאה, של נקמה, של דפקו אותי
אז אדפוק אותך. בכוחות רבים, כמעט על אנושיים- לנסות לא להזין מעגלי נקמה ושנאה.
ואהבת לרעך כמוך- יש צו לאהוב. הבלתי אפשרי – אפשרי. ציווי לאהוב את
הרע שלך. איך לאהוב אותו? "כמוך". אין סוף פירושים לפסוק זה. בהקשר
החברתי, נדמה לי שאפשר לקחת את הפסוק למקום של ההכרה בקיומו של האחר. כשם שאני
מבקשת שיכירו בקיומי – כך אני נדרשת להכיר בקיומו של האחר. זה קשה מאוד כשאנחנו
שונים. זה קשה מאוד כשאנחנו מרגישים מרומים. זה קשה מאוד כשאנחנו מרגישים שמופנית
כלפינו אלימות, נקמה, מלחמה ושנאה. קשה להיות מי שעוצר את השנאה. ולא ממקום תמים
ונרמס ונרפה, אלא ממקום של כח. של תחושת בטחון מספקת, שאתה לא יכול ולא רוצה להרע
לי. הרי אחים אנחנו.
אני עדיין מקווה לחשוב שמקום של אהבה, של פרגון, של דיאלוג ושיחה,
מקום של כבוד הדדי, מקום שמכיר בקיומו של האחר, נכון ללמוד וליהנות מהשונות
בינינו, אינו מקום תמים, אינו גן עדן של שוטים. ושתחושת בטחון ושקט, אינה נחלת
אשלייתם של הבריונים אחרי שגזלו משל החלשים ועכשיו נעים להם ונחמד, אלא של כל אדם, עובד וראוי וזכאי. בדיאלוג אוהב
ומכבד ומכיר בין שווים.
מזכירה לעצמי- שסביבי יש עדיין הרבה טוב, לא מעט אנשים שעושים אחד למען השני, שעושים טוב לעצמם, למשפחתם, לסובבים אותם, שמתנדבים ותורמים מתוך אהבת האדם, אנשים ששותפים ויוצרים ומייצרים טוב. ה"רעים", אם יש "רעים", לא מנהלים את כל העולם. ול"טובים", אם יש "טובים", יש הרבה מקום וכח בעולם. ותמיד אפשר להחליט באיזה צד אנחנו. באיזה צד אני, באיזה צד אתה. מעשים קטנים של אהבה.
שבת שלום ואהבת חינם. הנה תמימים שעשו היסטוריה.
